נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכט
אורח חיים סימן שכ"ט (עידכון) אורח חיים סימן שכ"ט (עידכון שני)
סימן שכט על מי מחללין שבת
סעיף א כל פקוח נפש דוחה שבת, והזריז הרי זה משובח, אפילו נפלה דליקה בחצר אחרת וירא שתעבור לחצר זו ויבא לידי סכנה, (א) מכבין כדי שלא תעבור.
נשמת אברהם
(א) מכבין. כתב המג"א[1]: אם יכול להציל את החולה וקטן לישא אותם דרך ר"ה, אעפ"כ מוטב לכבות, דלא הוי כ"א משאצל"ג דפטור עלה, משא"כ לעבור דרך ר"ה דהרבה פוסקים סוברים דגם בזמנינו יש לנו ר"ה[2]. ומביא המ"ב[3] בשם הח"א[4] דלדעתו מוטב לעבור דרך ר"ה משיכבה[5].
סעיף ג מי שנפלה עליו מפולת, ספק חי ספק מת, ספק הוא שם ספק אינו שם, ואפילו אם תמצא לומר שהוא שם, ספק עכו"ם ספק ישראל, (ב) מפקחין עליו אע"פ שיש בו כמה ספיקות.
נשמת אברהם
(ב) מפקחין עליו. משנה ביומא[6]. ושואל הגרא"ז מלצר זצ"ל באבן האזל[7] וז"ל: צ"ע איזה מלאכה הוא פקוח גל, ולכאורה היה נראה שהוא מלאכת סותר אם הוא סותר גם חלק הבית שנשאר, אבל מדברי המפרשים ראיתי שפי' מפקח פותח, וכן הוא בערוך, ע"כ נראה דהחיוב הוא משום בונה, וכן מצאתי בשולחן עצי שמים במלאכת בונה, דלהסיר הזבל מן הרחוב הוא בונה, וכ"כ המג"א בסי' רמד ס"ק פה, עכ"ל. וראה בתפא"י[8] שכותב, פותחין ע"י חפירה או שאר מלאכות דאורייתא הצריכין לזה, עכ"ל. וראה בעירובין[9]: נפל עליו הגל וכו', דבעי מרא וחצינא, ואולי החיוב הוא בטלטול המרא וחצינא דרך ר"ה, וצ"ע.
סעיף ד אפי' מצאוהו (ג) מרוצץ, שאינו יכול לחיות (ד) אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו. אם לא הרגישו בחוטמו חיות, (ה) אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.
נשמת אברהם
(ג) מרוצץ. מחללין את השבת גם עבור פקו"נ של אדם טרפה[10].
(ד) אלא לפי שעה. ולגבי חילול שבת עבור סוגים שונים של אנשים, הדין הוא כדלקמן :
א. גוסס וחיי שעה, גם על הגוסס מחללין את השבת[11], וכן להצלת חיי האדם גם אם אין במעשיו אלא כדי להאריך את חייו לשעה קלה בלבד[12].
ב. חרש שוטה וקטן. ראה בביה"ל[13] שפשיטא דמחללין עליהם את השבת, וכ"כ הציץ
אליעזר[14]. וראה לעיל בסי' שכח סע' יד ומה שכתבנו שם, ולפי האמור שם יתכן שיהיה מוטב להאכיל לשוטה (הפטור ממצות) בשר נבלה ולא לשחוט עבורו בשבת, וצ"ע. וחולה נפש (שאינו שוטה), אם הוא מסוכן עקב מצבו, דינו ככל חולה שיבו"ס[15].
ג. עובר. ראה לעיל סי' שכח ס"ק ו ולהלן סי' של ס"ק יט.
ד. חייב מיתת בית דין. ראה מש"כ בביאור הלכה סוף ד"ה אלא, שחולק על
הפמ"ג[16] וכותב, דהתורה חסה על חיי שעה, היינו למי שחסה על חיים שלו, לאפוקי בזה דגברא קטילא הוא מחמת רשעתו. וכן פוסק הציץ אליעזר[17]. וה"ה בהבא במחתרת[18] והדין הזה בחייב מיתת בית דין רק אם נגזר דינו בבית דין של ישראל, וזה לא נוהג בזה"ז[19].
ה. הכניס עצמו לסכנה. והסתכן, מותר לחלל עליו את השבת[20] וכן ראה במ"ב[21]. וראה בארחות חיים[22] שכותב בשם החקר הלכה (ח"ב דף ו), דחולה שאבו"ס אם הביא בעצמו עליו החולי שאכל מאכל כזה שידע בעת (אכילתו) שיגיע לידי חולי, או הקיז דם וכיוצא, אסור לעשות בשבת בשבילו מלאכה אפילו דרבנן, או להאכילו איסור דרבנן, אבל בחולה שיבו"ס, אף שהוא הביא א"ע לידי סכנה מותר, וכ' דכן יש ללמוד מד' המג"א סי' תרמ ס"ק ד.
ו. נכרי. עיין להלן סי' של סע' ב.
ז. גר שמל ולא טבל. עיין להלן סי' של סע' ב.
(ה) אז ודאי מת. ושמעתי מפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א דהדין הוא אמת רק לפי ידע הרפואי של זמנם שלא היה להם אפשרות לטפל בחולה שלא נשם, על אף שעדיין היה לו פעימות הלב, ולכן היה אסור לחלל את השבת על חולה כזה, וממילא הימצאות או העדרות של פעימות הלב לא היה משנה מבחינה רפואית (וגם הלכתית) לאדם שלא נשם. אולם בזמנינו, שניתן לטפל בחולים כאלה ע"י עיסוי לב, מכת חשמל ותרופות, ודאי שצריכים לחלל עליו את השבת, ואפי' אם אינו נושם, כל שיש סיכוי כל שהוא שעוד אפשר להצילו. וראה גם להלן סי' של ס"ק יט לגבי חילול שבת עבור תינוק בן ח'.
סעיף ח הרואה ספינה שיש בה ישראל המטורפת בים, וכן נהר שוטף (וכן) יחיד הנרדף מפני אנס, מצוה על כל אדם לחלל עליהם שבת (ו) כדי להצילם (וע"ל סוף סימן ש"ו מי שרוצים לאנסו אם מחללין עליו שבת).
נשמת אברהם
(ו) כדי להצילם. מובא בב"י[23] בשם הירושלמי[24] שצריך אדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו שנמצא בודאי סכנה. אולם בשו"ע, גם מרן המחבר וגם מור"ם השמיטו את הדין הזה. וכותב הסמ"ע[25]: י"ל דכיון שהפוסקים הרי"ף הרמב"ם הרא"ש והטור לא הביאו בפסקיהן, מ"ה השמיטו ג"כ. ובפ"ת[26] כותב בשם ספר אגודת אזוב: שהטעם שהרי"ף הרמב"ם הרא"ש והטור לא הביאו דברי הירושלמי בזה, משום דסבירא להו דתלמודא דידן[27] פליג על הירושלמי בהא. וביו"ד[28] הוא כותב: אם שניהם שוים במעלה, כגון שניהם תלמידי חכמים או ע"ה, ומכל שכן אם המציל ת"ח והניצל ע"ה, אינו רשאי להכניס עצמו אפי' בספק, אך אם המציל אינו ת"ח כמו הניצל אז מותר, אבל אין חיוב אם לא ממדת חסידות[29]. וכן ראה במנחת חינוך[30].
וכותב הרדב"ז[31] שאם יש ספק סכ"נ הרי זה חסיד שוטה דספיקא דידיה עדיף מודאי דחבריה. והחת"ס[32] מביא ראיה מהגמ' דמחוייב לסכן עצמו משום הצלת חבירו ומתמה על הפסק של הרדב"ז, אולם בסוף דבריו מבדיל בין קטיעת אבר ע"י מכת חרב שהדין כהרדב"ז (וכן נוטה דעת הש"ך[33]), ובין קטיעה ע"י סם, שמספקיה ליה. והרדב"ז עצמו כותב במקום אחר[34] וז"ל: מ"מ אם הספק נוטה אל הודאי אינו חייב למסור עצמו להציל את חבירו ואפי' בספק מוכרע אינו חייב למסור נפשו דמאי חזית וכו', אבל אם הספק אינו מוכרע אלא נוטה אל ההצלה והוא לא הסתכן ולא הציל, עבר על לא תעמוד על דם רעיך. ושמעתי מהראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א שמה שהרדב"ז כתב בתשובה מדובר כנראה על המכניס עצמו לספק שקול כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. וראה בשו"ת ציץ אליעזר[35].
וממשיך הפ"ת[36], גם בשם האגודת אזוב, דאולם צריך לשקול הענין היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר, כאותה שאמרו ס"פ אלו מציאות[37] גבי שלך קודם לכל אדם, שכל המדקדק בעצמו כך, סופו בא לידי כך, וכ"כ בשו"ע[38]. וכ"כ הערוך השולחן[39] וז"ל: ומיהו הכל לפי הענין, ויש לשקול הענין בפלס ולא לשמור א"ע יותר מדאי, ובזה נאמר ושם אראנו בישע אלקים, זהו ששם אורחותיו, וכל המקיים נפש מישראל כאלו קיים עולם מלא.
לכן פוסק הציץ אליעזר[40] שאדם מותר לו למסור את עצמו לנסיונות בגופו לטובת חולה אחר וגם מקיים מצוה בכך, אמנם זה רק בתנאי שהרופאים קובעים שאין כל סכנה בדבר. אולם האגרות משה[41] כותב שיהיה מותר להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.
וכן לגבי השתלת אבר, כותב הציץ אליעזר[42] והראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א[43] שמותר לאדם לנדב כליה לחבירו אולם רק כאשר החליט צוות רופאים מומחים שאין זה כרוך בסכנה ודאית להמתנדב ושלפי רמת הידע הרפואי סביר שבמקרה כזה גם המתנדב וגם החולה יישארו בחיים.
אולם לגבי רופא עצמו מודה הציץ אליעזר[44] שיכול לסכן את עצמו כדי להציל חולה עם מחלה מדבקת, ואפי' למצוה רבה ייחשב לו[45]. ויש מקום לחלק, כי כאן לא ברור שהרופא ידבק במחלתו של החולה ומותר לו לסמוך על זה שהשם יתברך יגן עליו, כי זהו דרכו של עולם. לא כן במקרה המובא בשו"ת הרדב"ז (המובא לעיל) או לאדם המוסר עצמו לנסיונות רפואיים, כי אז הוא מכניס את עצמו לסכנה של ניתוח או תופעות לוואי של תרופות וכו'[46].
כמה צריך אדם להוציא מכספו כדי להציל את חבירו שנמצא בסכנת נפשות? לכאורה, על אף שמדובר כאן על לאו של לא תעמוד על דם רעך, מכיון שזה לאו שאין בו מעשה, א"כ תלוי במחלוקת רעק"א והחות יאיר. וז"ל רעק"א[47]: הנה מדברי תשובת חות יאיר (סי' קלט) מבואר דאם הוא לאו שאין בו מעשה הוי כמו לעבור על עשה, ואינו צריך ליתן כל ממונו, ועיין במשבצות זהב (סי' תמו ס"ק ו), ואולם בשו"ת הריב"ש (סי' שפז) מבואר דכל שהוא לעבור על לאו אף באין בו מעשה, צריך ליתן כל אשר לו ולא יעבור, עכ"ל. וראה שם בפ"ת[48] שמביא שגם הפמ"ג (או"ח סי' תרנו, א"א ס"ק ח) וכן פוסקים אחרים כתבו כהחות יאיר, עיי"ש.
ויש להביא ראיה דשאני הלאו של לא תעמוד, ושכן חייב אדם לבזבז אפילו כל ממונו כדי להציל את חבירו מסכנת נפשות. כי הנה איתא בגמ'[49], מנין לרואה את חבירו טובע בים שהוא חייב להצילו, ת"ל לא תעמוד על דם רעך, ומקשה הגמ', והא זה ילפינן מקרא דוהשבותו לו לאבידת גופו, ומתרץ אי מהתם ה"א ה"מ בנפשיה, אבל למיטרח ומיגר אגורי אימא לא, קמ"ל. וכותב הר"ן, לא למימרא דלא תעמוד על דם רעך משמע הכי, דהא אפשר דלא אתא קרא אלא לגופיה, אלא דמיתורא דקרא הוא דמרבינן ממונו, עכ"ל. ולכאורה מה רבותא של הפסוק לא תעמוד, הלא גם על המצות עשה של והשבותו לו חייב להוציא עד חומש[50], ואפשר שבא להוסיף שחייב להוציא אפי' כל ממונו כשמדובר על הצלת נפש של חבירו. וראה בסמ"ע[51].
ובעל החפץ חיים זצ"ל כותב במפורש[52] וז"ל: הא דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש, ונראה דמיירי באופן שאין נוגע לפקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש, כגון שהשבוי עומד למות או הרעב יכול לבוא לידי סכנה ע"י רעבונו, אין שייך בזה שיעור חומש, ולא אמרו בב"מ (סב ע"א) רק דחייו קודם לחיי חבירו אבל דעשרו קודם לחיי חבירו לא מצינו, עכ"ל, וראה גם בערוה"ש[53].
וראה להלן סי' של ס"ק יד לגבי הצלת עובר כשמכניסים את אמו לסכנה.
סעיף ט כל היוצאים להציל (ז) חוזרים בכלי זיינם למקומם.
נשמת אברהם
(ז) חוזרים. כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא שלא ירצו להציל עוד[54]. וראה להלן בשו"ע[55] ובמג"א[56] שמותר להם לעבור רק על איסורי דרבנן ולא על איסורי תורה. ולכן רופא (או כל אדם אחר) שנסע בשבת לשם הצלת נפש, אסור לו לנסוע בחזרה לביתו (אא"כ קיים חשש קרוב שיזדקקו לו שוב לטיפול בחולה מסוכן אחר). אולם מותר לו לחזור הביתה עם נהג גוי (וה"ה בתחבורה ציבורית עם נהגים גוים), כי התירו סופו משום תחילתו רק באיסורי דרבנן[57]. וזה בתנאי שזה בתוך התחום, וגם לא יוציאו כל משא במקום שאין בו עירוב. גם מותר לרופאים, אחיות או כל עובד אחר בבית החולים (שעובדים במשמרות) שעבודתם קשורה לטיפול בחולים יהודים, ואפילו לחולים שאב"ס, לנסוע עם נהג גוי לביה"ח להתחלת משמרתם, ואף לחזור הביתה בצורה זאת בתום משמרתם, ואינם חייבים לגור בקרבת מקום עבודתם מערב שבת. וזה בתנאי שהדרך ארוכה (או סיבות אחרות כגון תנאי מזג אויר) וקשה להם ללכת ברגל[58]. וראה בהר צבי[59] שכותב: גם באיסורי דרבנן אנו לא אומרים מעצמינו התירו סופם משום תחילתם, אלא במקום שמצינו במשנה ובגמרא, ואם אמנם מצינו שהקילו חז"ל לחכמה להיות לה אלפיים אמה לכל רוח, אבל לא התירו לה לחזור עד ביתה, ע"כ. אולם גם החת"ס[60] וגם היעב"ץ[61] מתירים אפילו איסורי תורה, וצע"ג להבין את דברי קודשם.
רופא שנקרא לחולה שיבו"ס בשבת ומסרב לבוא אא"כ מחזירים אותו הביתה במכונית (באיסור), מותר להבטיחו שיעשו כן. אם אח"כ נשאר חשש סביר שיזדקקו לו באותה שבת לשם המשך טיפול בחולה המסוכן, אז מותר גם להחזירו לביתו כדי שיבוא שוב כשיוזעק עבור החולה. אולם אם אין חשש שיזדקקו לו באותו שבת, אז אסור לחלל את השבת באיסורי תורה כדי להחזירו לביתו ע"י נהג יהודי. ואין ללמוד מזה שיהיה מותר להחזירו הביתה באיסורי תורה כשיש חשש אפילו סביר שעקב זה אותו רופא לא יבוא בשבת אחרת לחולים דתיים אחרים שנמצאים במצב של סכ"נ[62].
[1] ס"ק א.
[2] וראה סי' שמה סע' ז ובביה"ל שם ד"ה שאין.
[3] ס"ק ב.
[4] כלל מה סי' טו; ועי"ש בגוף הספר שכותב שצ"ע לפי הפוסקים דבזה"ז לית לן ר"ה, וא"כ
ג"כ אינו אלא מדרבנן, והאיסור של כיבוי חמור יותר משאר איסור דרבנן כיון דיש
בו צד חיוב לכו"ע (ר"ן על הרי"ף ריש פכ"ב דשבת ד"ה ובמקום; תוס' שם מו ע"ב
ד"ה דכלו סי' רעח במ"ב ס"ק ג).
[5] דקטן היודע לילך הרי חי נושא את עצמו – מהגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[6] פג ע"א. וראה גם באהע"ז סי' ד סע' לד.
[7] הל' שבת פ"ב הי"ח.
[8] יומא שם ס"ק לט.
[9] לה ע"א ו-עז ע"ב.
[10] שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' יז פ"ו; ח"י סי' כה פכ"ז.
[11] ביה"ל ד"ה אלא לפי שעה; שו"ת שבות יעקב ח"א סי' יג; שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלח;
אליה רבה ס"ק א; פמ"ג מ"ז ס"ק ב.
[12] שו"ע. וראה במאמרינו בספר הלכה ורפואה ח"ב עמ' קפה.
[13] ד"ה אלא לפי שעה.
[14] ח"ח סי' טו פ"ג ס"ק א.
[15] שו"ת ציץ אליעזר ח"ד סי' יג וח"ח סי' טו פי"ב ס"ק ה; וראה בשיורי ברכה, יו"ד סי'
דקנה סע' ב.
[16] א"א ס"ק ד.
[17] ח"ח סי' טו פ"ג וח"ט סי' יז פ"ב ס"ק יא-יב.
[18] מ"ב ס"ק ט.
[19] כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[20] שו"ת אגרות משה או"ח ח"א סי' קכז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ז.
[21] סי' רמח ס"ק כו.
[22] סי' שכח ס"ק יט.
[23] חו"מ סי' תכו.
[24] תרומות סוף פ"ח.
[25] ס"ק ב.
[26] ס"ק ב.
[27] נדה סא ע"א וסנה' עג ע"א, וראה בערוך לנר שם; וראה במהר"ם שיק על המצוות מצוה
רלח; ושו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' מה.
[28] ס" רנב ס"ק א.
[29] וראה גם ביו"ד סי' קנז בפ"ת ס"ק טו.
[30] מצוה רלז ס"ק ב.
[31] סי' אלף נב (תרכז).
[32] בחידושיו על כתובות סא ע"ב ד"ה מ"ט סמכת אניסא.
[33] יו"ד סי' קנב סוס"ק ג.
[34] ללשונות הרמב"ם סי' אלף תקפב (ריח).
[35] ח"ח סי' טו פ"י ס"ק יג.
[36] חו"מ שם.
[37] לג ע"א.
[38] חו"מ סי' רסד סע' א.
[39] חו"מ סי' תכו סע' ד.
[40] חי"ג סי' קא.
[41] יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ד.
[42] ח"ט סי' מה וח"י סי' כה פ"ז.
[43] ספר דיני ישראל כרך ז עמ' כה.
[44] ח"ח סי' טו פ"י ס"ק יג.
[45] שם ח"ט סי' יז ס"ה.
[46] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א,
[47] יו"ד סי' קנז סע' א.
[48] שם ס"ק ד.
[49] סנהדרין עג ע"א.
[50] ב"ק ט ע"ב חוסד"ה אילימא; סי' תרנו וראה במ"ב וביה"ל שם.
[51] חו"מ סי' תכו סע' א, וראה גם בשו"ת לב אריה ח"א סי' סב.
[52] אהבת חסד ח"ב פ"כ ענין חומש ס"ק ב.
[53] יו"ד ריש רנב. וראה במאמרינו בהמעין כרך כב ניסן תשמ"ב עמ' 31.
[54] מ"ב ס"ק כ,
[55] סי' תז.
[56] סי' תצז ס"ק יח.
[57] שו"ת ציץ אליעזר חי"א סי' לט; שש"כ פ"מ סע' סט.
[58] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[59] או"ח ח"ב סי' י.
[60] או"ח סי' רג.
[61] שאילת יעב"ץ ח"א סי' קלב ד"ה ודקשיא.
[62] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
אורח חיים סימן שכ"ט (עידכון) אורח חיים סימן שכ"ט (עידכון שני)