נשמת אברהם / אורח חיים סימן שכט (עדכון שני)
סימן שכט על מי מחללין שבת
סעיף ד אפי' מצאוהו מרוצץ, שאינו יכול לחיות (א) אלא לפי שעה, מפקחין ובודקים עד חוטמו, אם לא הרגישו בחוטמו חיות, אז ודאי מת לא שנא פגעו בראשו תחלה לא שנא פגעו ברגליו תחלה.
נשמת אברהם
(א) אלא לפי שעה. כתבתי בנשמת אברהם [1] שמחללין את השבת גם עבור גוסס. ולכאורה קשה מהגמ' [2]: אמר שמואל האי מאן דמחו ליה וכו' מיחייא לא חיי אדהכי והכי ניספו ליה וכו' אפשר דחיי פורתא ומפקיד אביתיה. אמר רב אידי בר אבין האי מאן דבלע זיבורא וכו' מיחייא לא חיי וכו' אפשר דחיי פורתא ומפקיד לביתיה, ע"ש וברש"י. וקשה למה צריכה הגמ' טעם דמפקיד אביתיה, הלא גם ללא כל טעם חייבים לעשות הכל משום "אפשר דחיי פורתא?" ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שיעקב אבינו ביקש שלא ימותו עוד באופן פתאומי אלא שאדם יחלה לפני מותו כדי שיוכל לצוות על נכסיו [3] ולכן בגמ' בכלל לא מדובר על זה שחייבים לעשות הכל כדי להאריך את החיי שעה שלו ואפילו ללא כל טעם, כי זה ברור, אבל מדובר בזה שאם מצליחים להאריך לו את חייו במעט, אומרים לו לנצל את ההזדמנות ולצוות לביתו, עכ"ד.
וכתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [4]: אחר העיון נראה לי ליישב קושיתו החמורה כדלקמן:
א. שמואל ורב אידי בן אבין הם המה שאומרים גם זאת של "המפקיד אביתיה", והמה לא באים בכאן לומר דבר מבחינת ההלכה אצל יהודי, אלא באים להשמיע דבריהם מבחינת ידע רפואי וכולל בין ישראל ובין עכו"ם שלא לגביהם הדין של חיוב מצידנו לעשות הכל עבור חיי שעה, ורק רופא מצד מקצועו צריך לעשות זאת מפני שאפשר דחיי פורתא ומפקיד אביתיה, כמו שעשה רב שימי בר אשי לההוא עובד כוכבים כמסופר לעיל מיניה בגמ' שם, יעו"ש בתוס' ד"ה רב שימי בר אשי.
ב. דברי האמורים מקבלים חיזוק יותר מהנוסחא דאיתא בזה בגמ' בע"ז יב ע"ב, דשם כתוב זה בלשון "אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה", והיינו דבא לאשמיענו הידע בזה, שידעו שגם אחרי עשיית הרפואה הנז' לא יחיו רק זמן קצר מאד, ולכל היותר אפשר דחיי פורתא עד דמפקיד אביתיה, ולכן על הנפגע גם אחרי קבלת הרפואה הנזכרת, עליו להזדרז ביותר מאד לאפקיד אביתיה. אבל אין המדובר כלל בחיוב מה שעליו מצידנו לעשות הכל לנפגע יהודי עבור חיי שעה, ולו הקצר ביותר, שעל כך משניות וגמרות מפורשות במקו"א כשמדובר מבחינת ההלכה, עכ"ל.
ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שצריך לדחוק ולומר שמדובר בשני המקרים על חולה שסובל מאד כשעצם הטיפול גם יוסיף לו סבל וצער ולכן אין חיוב לעשות זאת עבור חיי שעה אלא אם כן החולה צריך לעשות דבר חשוב כמו לצוות על ביתו, עכ"ד.
סעיף ט כל היוצאים להציל (ב) חוזרים בכלי זיינם למקומם.
נשמת אברהם
(ב) חוזרים. ועיין בשו"ע סי' תז. וכותב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [5]: ואף שלצערנו יש הרבה רופאים קלי דעת אשר לגבי דידהו החשש הוא אמת שהם חשודים להמנע מלכת להציל את החולה אם לא יוכלו אח"כ לחזור ברכב לביתם, מ"מ אנו אין בכוחנו להתיר משום כך איסורי תורה, ורק מצינו בהחת"ס חו"מ סי' קצד שמתיר משום כך לרופא לחזור לביתו ברכב של נכרי משום האי טעמא שאם לא נתיר ימנע מלבוא בפעם אחרת, ואף שלענ"ד גם זה צ"ע קצת שהרי לא מצינו שהתירו לחכמה הבאה לילד או בשאר ענין של פיקוח נפש כי אם לענין זה שהשוו אותם שיהיו גם הם כאנשי העיר שיש להם אלפים אמה לכל רוח, מפני שאם לא יהיו רשאים לזוז ממקומם ולהיות שוה לבני העיר יש לחוש שבפעם אחרת ימנעו עצמם מלבוא, אבל לא מצינו שהעדיפו אותם יותר מאנשי העיר ולהתיר אותם לשוב לביתם בשבת בעגלה של נכרי, מ"מ כבר הורה זקן. ואפשר שזה גם כן נכלל בזה שהם רוצים להיות כבני העיר שכל אחד נמצא בביתו ולא במקום אחר, והבו דלא להוסיף עלה להתיר גם במלאכות דאורייתא. וגם בעובדא דהחת"ס אפשר שהיה צריך הרופא להטריח ולחפש מקום שיוכל לשהות כראוי עד מוצאי שבת, משא"כ ברופא שיכול להשאר בכבוד בבית החולים וכדומה אלא שרוצה יותר טוב להיות בביתו, אפשר דאסור גם להחת"ס אפילו ע"י נכרי, אך אעפי"כ נראה בזה להקל וכמו שכתבו האחרונים להתיר משום כך ליתן לרופא שכר שבת משום האי טעמא דשמא יצא מזה מכשול שימנעו עצמם בפעם אחרת אם לא יוכל לקבל שכרו. וכן מצינן לענין ד' דברים הפטורין במחנה דפטורין גם בחזרתן עיי"ש בכסף משנה פ"ו ממלכים הי"ג, אבל עכ"פ לא איסורי תורה, עכ"ל.
ולכאורה צ"ע, דידוע שהחת"ס מתיר סופו משום תחילתו גם באיסורי תורה, עיין שם בשו"ת או"ח סי' רג שכותב: וכשם שגוף עדות החודש דוחה שבת בקרבנות דמועדו כתיב, ה"נ חששא דמכשילן לעתיד לבוא דוחה שבת ק"ו מההולכים להציל לפיקוח נפש שהוא רק דחויה בשבת, אפ"ה התירו לחזור למקומן סופן משום תחילתן כ"ש דיחוי דקרבנות דהותרו בשבת כדאיתא פ' טרף בקלפי, ק"ו דמשום מכשילן לעתיד לבוא דחינן שבת עכ"ל. וכן בשו"ת ח"ו סי' צט ד"ה דאיכא, כותב החת"ס: וכן לגבי מכשילן לעתיד לבוא צריך טעם מנ"ל לחלל שבת עבור זה וכו' דנפקא מקרא דמייתי פ' יה"כ פה ע"ב, ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת, אמרה תורה חלל שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה, ה"נ כל מכשול העתיד עי"ז יתחללו שבתות הרבה בקלקול המועדים וכן ע"י ביתוסים, ע"כ התירו לחלל שבת אחת כדי שישמרו שבתות הרבה, עכ"ל.
וכותב השו"ת ציץ אליעזר [6]: ויעוין בחת"ס חו"מ סי' קצד דמוכח מדבריו נמי דהיה מתיר בנידונו שם להחזיר הרופא למקומו אחר שעסק ברפואות עם העגלון הגוי אילולא הנימוק שמבאר שם דאין לחוש לכך שיסרב לעתיד לבוא כי הרופא יחשוש מעשות זאת משום סכנת עצמו, עכ"ל.
ואמנם אין הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ולא הציץ אליעזר פוסקים שמותר לחלל שבת דאורייתא עבור סופו משום תחילתו, אך סומכים על החת"ס שמותר לחלל שבת באיסורי דרבנן, וכפי שכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל "שכבר הורה זקן". ואם כן כפי שמסיק הציץ אליעזר, ה"ה גם לגבי רופא שטיפל בחולה יהודי שיש בו סכנה שיהיה מותר לו לחזור הביתה ברכב של גוי.
ועיין מה שכתבתי בנשמת אברהם [7] בשם האג"מ שמתיר לאנשי הצלה לחזור בשבת למקומם, והשויתי את זה לחזרת רופא הביתה. והעירו לי שלא ברור שיש להשוות כי הלא אנשי הצלה עושים הכל ע"י נדיבות לב ללא תשלום שכר ושם הוא שהתיר האג"מ לחזור אפילו במקום איסור דאורייתא ומשום הטעם שכתב, אבל ברופא העובד בעד משכורת ותשלום מי יימר דגם בזה התיר האג"מ כי י"ל דבאופן זה לא שייך לומר "שבני ביתו לא יניחוהו וכו'", ע"כ. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: לענין העוסקים בצרכי ציבור שפטורים מקריאת שמע ותפלה, יש חילוק זה כמבואר במ"ב בביה"ל סי' ע, אבל לענין הצלה שהטעם הוא משום תחלתו הרי גם בכסף יש שהרופא לא ירצה לילך אם נחמיר עליו בחזרתו. ומ"מ הדבר צ"ע, כי באג"מ הרי מפרש כן בגמ' ושם לא נזכר חילוק זה, שהרי מיילדת מסתמא מקבלת שכר, עכ"ל.
וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ואולי יש לחלק מהא דחתם סופר כי בענין קידוש החודש החשש הוא שמא פעם אחרת לא ירצו לבוא, משא"כ אצל רופא, לא משום הא מדברים אלא שמא הרופא עכשיו לא ירצה ללכת, ולכן לא התירו לו רק איסורי דרבנן, כיון שברור שהרופא חייב ללכת כדי להציל, עכ"ל.
אך כל זה כשמדובר שהרופא בא להציל יהודי, אבל בתשובה בחו"מ [8] כותב החת"ם: אסור לחזור למקומו אחר שעסק ברפואות של אותו הגוי דלא דמי לההולכים להציל מן הגייס דחוזרים למקומם דהתירו סופם משום תחלתם שמא לא ילכו ויהיה סכנה לישראלים, אבל הכא אף ע"ג דאם לא ילך לעסוק ברפואות אפשר שיהיה סכנה, מ"מ אין להתיר לחזור משום תחלתם דהכא שגם הוא בסכנה אדרבא עיקר הסכנה הוא על עצמו, ליכא למיחש שאם לא יתירו לו לחזור לא ילך בפעם אחרת, זה אינו דהוא יחוש לעצמו, משא"כ בהולכים להציל מן הגייס וכו' שהולכים להצלת אחרים בהא איכא למיחש וק"ל, עכ"ל. וכן עיין בשמירת שבת כהלכתה [9].
[1] כרך א או"ח סי' שכט ס"ק ד (א) (עמ' ריט).
[2] גיטין ע ע"א.
[3] ב"מ פז ע"א.
[4] שו"ת ציץ אליעזר חכ"א סי' ל.
[5] מנחת שלמה סוסי' ח.
[6] ח"ח סי' טו פ"ז אות יב.
[7] כרך ד חלק או"ח כאן (עמ' מד).
[8] סי' קצד.
[9] פ"מ הערה קמז.