נשמת אברהם / אורח חיים סימן של (עדכון)
סימן של דיני יולדת בשבת
סעיף א יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה. קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין (אותה), ומדליקין לה נר אפי' היא סומא. ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות (א) משנין, כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאו לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.
נשמת אברהם
(א) משנין. כותב המ"ב [1] בשם המג"א [2] בשם המ"מ [3]: ואפילו למ"ד בסי' שכח סי"ד דגבי פקוח נפש לא בעיא שינוי, הכא שאני מפני שכאב היולדת דבר טבעי הוא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, לפיכך החמירו בה לשנות, עכ"ל. ולכאורה מה שכתב המ"מ ד"אין אחת מאלף מתה מחמת לידה", צ"ע מהתוס' [4] דכתבו: מיתה שכיחא, שמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה, עכ"ל. ומשמע דמסתכנת ומתה כי הלא משום זה מיתה שכיתא. ועיין בתוס' שם [5] שכתבו שהנשים ממהרות למות מן האנשים כדאמר בירושלמי וכו'. וכן כותב הרמב"ם [6]: ושני הנקבה לעונת נדרים פחות משני הזכר להיות חייהן קצרים מחיי האיש ברוב, עכ"ל. וכ"כ האבן עזרא [7]: וטעם להזכיר אמו קודם האב כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב, עכ"ל. ועיין במשך חכמה [8] שכותב: הנה אמרו דנשאת פחות מכ' יולדת עד ששים [9], וכתבו בתוס' דהאשה מתה יותר מזכר מפני שמסתכנות מלידה, אבל זקנות מאריכין ימים מזכרים [10], יעוין ריש הכותב בתוס' (כתובות פג ע"א) ובדף נב, לכן מעשרים עד ששים כתוב אם נקבה ומששים ולמעלה כתוב אם זכר, שזה אינו מצוי בזכר יותר מששים כדרב יוסף עביד יו"ט סוף מוע"ק, עכ"ל. וידוע שהיום נשים חייהן יותר ארוכים מזכרים, לפחות בעולם המערבי, וכדברי המשך חכמה.
ומשמע מכל זה שלשיטת התוס' נשים מסתכנות ומתות מחמת לידה, וזה לא כדברי המ"מ דאין אחת מאלף מתה מחמת לידה. וא"כ צ"ע, במקום פקוח נפש למה פסק השו"ע כשיטת המ"מ לחומרא. וראיתי שכותב בעל חות יאיר בספרו מקור חיים [11]: משנין – בדברים דלא תליא ביה סכנה, רש"ל, ולכן אין ראיה מזה למ"ש סי' שכח ס"ב הגה (שם כותב: מצוה לחלל – מביא ראיה לה"ה דאפילו אינו מסתכן בשביל מניעתו מריש סי' של וכו'), ושל"נ חילוק אחר, עכ"ל. וזה רלא כפסק השולחן ערוך לעיל [12].
וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שהכוונה בתום' פג ע"ב היא שאמנם מסתכנות, אך בכל זאת אינן מתות מחמת הלידה, אלא רק מתחלשות מאד וזה משפיע עליהן לקצר את ימיהן, וממהרות למות מן האנשים [13]. ומש"כ המקור חיים "דמשנין בדברים דלא תליא ביה סכנה" הכוונה לאפוקי מלידה עם סבוכים שממש מסכנים אותה, כי אז יש לה דין ככל חולה שיש בו סכנה שלדעת השו"ע אין צריך לשנות, עכ"ד.
וכתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [14]: יש לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דהנה דברי המ"מ מוסברים על דברי הרמב"ם בפ"ב מה' שבת הי"א שמדבר על יולדת שכורעת לילד ושאעפ"י שהיא בסכנת נפשות פוסק דכל שאפשר לשנות משנין ועל זה מסביר המ"מ וכו', אבל להלן בהלכה י"ג מוסיף הרמב"ם לפסוק עוד בזה וכותב וז"ל: חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד ואחר שתלד עד שלשה ימים מחללין עליה את השבת ועושין לה כל צרכיה, עכ"ל. והנה כאן בזאת ההלכה לא מזכיר הרמב"ם "דכל שאפשר משנין" וגם המ"מ לא מעיר בזה. ומצינו שעמד על כך הגריז"ס ז"ל הגאב"ד מבריסק בחידושיו לסוף מסכת יומא, שכותב להסביר זאת, מפני דביולדת גופא הדין דכל כמה שאפשר לשנויי משנינן הוא ג"כ רק קודם שיתחיל הדם להיות שותת דקאתינן עלה רק משום סכנת עצם מעשה הלידה דהרי היא אז בסכנת נפשות ובזה הוא דאם אפשר למנוע הסכנה באיזה אופן שהוא דהיינו ע"י שינוי, לא מחללין לעשות בלא שינוי, אבל משיתחיל הרם להיות שותת אז הרי היא ככל חולה שיש בו סכנה דלא מהדרינן לעשות שינוי לדעת הרמב"ם, וזהו שלא הזכיר הרמב"ם דין השינוי רק בהל' י"א ולא בהל' י"ג, עיי"ש. וא"כ לפי"ז אין כל הכרח לומר דדברי המ"מ המה נגד דברי התוס' בכתובות דף פג, כי המדובר במ"מ הוא על מצב היולרת עד שמתחיל הדם להיות שותת, דהבעיה היא משום סכנת עצם הלידה ואז מחמת כאב היולדת וחבליה אין אחת מאלף מתה מחמת זה, ולכן אף שיש סכנת נפשות בכל זאת כל שאפשר לשנות משנין, אבל משיתחיל הדם להיות שותת אזי מורה גם המ"מ שהסכנה חמורה יותר ודינה כחולה שאין משנין וצריכים לחלל עליה את השבת בלי כל שינוי. ועפ"י דברי הנ"ל וכו' אפשר להבין כוונת הספר מקור חיים דר"ל עד שיתחיל הדם להיות שותת, אבל משיתחיל הדם להיות שותת אז כבר "תליא ביה סכנה" ואין לשנות. ואפשר לבאר עוד יותר, דכוונתו כפי מה שראיתי בספר מור וקציעה להיעב"ץ ז"ל על או"ח שמבאר דז"ש משנין הוא דוקא כשאין הדבר בהול ונחוץ רק יושבת על המשבר כדרך הארץ, משא"כ במקשה לילד ומסוכנת וחלושה עפ"י נשים בקיאות או עפ"י רופא בקי, ודאי אינה צריכה שינוי כלל, ע"ש. וא"כ זהו המכוון גם במקור חיים, דזה שמשנין הוא דוקא בדברים דלא תליא ביה סכנה כמו בחולה, ורק יושבת על המשבר כדרך הארץ, אבל משא"כ במקשה לילד ומסוכנת וחלושה. ועוד יעוין בספר דברי ירמיהו על הרמב"ם שכותב להסביר דברי הרמב"ם והמ"מ, דלכן שאני יולדת מחולה מפני דבהחולה הסכנה לפנינו כמ"ש המ"מ דרוב אינם מתים, אלא דאם לא נעשה אלה הדברים תוכל לבוא לידי סכנה, ובזה נעשה ע"י שינוי באפשר, דשאני באיכא סכנה מאם שלא תהיה סכנה, ולכן הקילו בחולה ביותר, ע"ש. וא"כ זהו המכוון של המקור חיים, דזה שמשנין הוא דוקא בדברים דלא תליא ביה סכנה ורק תוכל לבוא לידי סכנה, משא"כ כשתליא ביה סכנה, כגון משהתחיל הדם שותת או במקשה לילד, שאז דינה ממש כחולה שיבו"ס ואין משנין, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א.
ולפי"ז יוצא כאן חידוש דין, דמה שכתב השו"ע שצריכים לשנות זה דוקא ביולדת שיש לה צירי לידה ולפני שהדם שותת, אך ברגע שהדם שותת או אם היא מקשה ללדת אז מחללין את השבת, לשיטת המחבר, כרגיל וללא צורך לשינוי. והסכים אתי הגרא"י וולדינברג שליט"א.
סעיף ב (ב) עכו"ם אין מילדין אותה בשבת, אפי' בדבר שאין בו חילול שבת.
נשמת אברהם
(ב) עכו"ם. כך כתוב בשו"ע הגדול, אך בשו"ע עם המ"ב כתוב כותית במקום עכו"ם וכן חסר מתיבה "ואפילו" ואילך.
עיין בנשמת אברהם בחאו"ח כרך א או"ח סי' של סק"ו שהיום מחללין את השבת עבור נכרי שנמצא במצב של סכנת נפשות משום איבה. ואפילו אם הוא נמצא לבד עם החולה, כגון גר שנמצא לבד עם אביו שפתאום איבד את הכרתו והסתכן, וברור שאין כאן משום איבה, בכל זאת, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, שאעפ"י שמעיקר דינא דגמרא אין מחללין עליו את השבת, האידנא חייבים לחלל בגלל הסיכון אפילו הקטן ביותר, מפני שעלולים הדברים להגיע לסכנת איבה ולפקוח נפש של רבים.
סעיף ז הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכים את הטבור. והני מילי בנולד לט' או לז', אבל (ג) נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח', (ד) אין מחללין עליו אלא אם כן גמרו שערו וצפרניו.
נשמת אברהם
(ג) נולד למ' וכו' אין מחללין. שאלתי את הגרש"ז אויערבאך שליט"א מה הדין היום לגבי תינוק שנולד עם מום במוחו או בלבו וכו' שאין לו חזקת חיים וגם לא היתה לו, שבטוח שאינו יכול להיות יותר מכמה ימים או שבועות, האם מותר לחלל עליו את השבת באיסורי תורה או באיסורי דרבנן משום החיי שעה שלו, או האם אסור מכיון שאין לו חזקת חיים ודומה לבן ח' שבזמן הש"ס. ואמר לי הגאון שליט"א שמעיקר הדין, אם בטוחים ללא כל ספק שאין התינוק יכול לחיות רק לזמן קצר, אין לחלל עליו את השבת באיסורי תורה. ואין אנו מדמים אותו לבן ח' שאין מחללין אפילו בספק בן ח' ספק בן ז' אפילו באיסורי דרבנן ואפילו בטלטול מוקצה. למרות זאת, בבית חולים, גם כשברור שאין התינוק יכול לחיות יותר מזמן קצר, מותר וחייב לחלל עליו את השבת ואפילו באיסורי תורה, מכיון שבמקום שיש הרבה מטפלים והדבר מסור לרבים ואין כל אחד ואחד יודע להבדיל בין תינוק כזה ובין תינוק אחר שיש לו סיכוי לחיות, עלולים לזלזל בטיפולו של תינוק שיש לו סיכוי לחיות. וזה דומה למה שמובא בשו"ע [15] שהטיפול בחולה שיש בו סכנה יהיה דוקא ע"י גדול ולא ע"י קטן וכו'. אולם, כל זה כשמדובר על תינוק שלא כלו לו חדשיו ובנוסף לכך גם יש לו מום כזה שלא יוכל לחיות 30 יום, אז מעיקר הדין אין מחללין עליו את השבת. אך בתינוק שכלו לו חדשיו ויש לו מום כזה, מחללין עליו את השבת גם באיסורי תורה ואפילו על חיי שעה שלו. מאידך אם יהיה לו דום-לב או הפסקת נשימה כתוצאה צפויה ממחלתו, אין תייבים לעשות פעולות החייאה.
יוצא מזה:
א. בן ח' בלי מום, מעיקר הדין אין לחלל עליו את השבת, אולם כיום שיש
אינקובטור וכו' וניתן להצילו, חייבים לחלל עליו את השבת לפי הצורך ואפילו באיסורי תורה.
ב. בן ח' עם מום, מעיקר הדין אין לחלל עליו את השבת, אולם בבית חולים
מחללין, ואפילו באיסורי תורה, משום זלזול.
ג. בן ט', אפילו עם מום, מחללין עליו את השבת מעיקר הדין.
ועיין בנשמת אברהם [16] מה שכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שחיי שעה של נפל לאו כלום הוא, גם בזמננו שיש אינקובאטור, עכ"ל. והסביר לי הגאון שליט"א שמדובר על תינוק שלא כלו לו חדשיו.
ולמנוע אי הבנה, עלי להדגיש שאמנם חיי שעה של נפל לאו כלום הוא, אך זה רק כשבטוחים שמדובר על חיי שעה. כי אם לאו, כל שיש ספק שאכן ניתן להצילו לחיי עולם, חייבים לטפל בו בכל מה שצריך. ויותר מזה, הלא כבר כתבתי לעיל בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א שבבית חולים חייבים לטפל ולחלל את השבת לפי הצורך, אפילו באיסורי תורה, כל שיש חשש שיזלזלו בטיפולו של תינוק אחר שיש לו סיכוי לחיות.
(ד) אין מהללין עליו. עיין בנשמת אברהם [17] מה שכתבתי בשם הבה"ג, הרשב"א, הרמב"ן והריטב"א שמחללין את השבת כדי להציל עובר, גם כשלא נשקפה שום סכנה להאם. ולדעת הבה"ג אפילו בעובר פחות ממ' יום. אך מה הדין לגבי עובר שבסכנה כשניתן רק להצילו לחיי שעה, דהיינו להאריך את ההריון אלא שיודעין בבירור שלא יוולד חי.
וראה בעמק שאלה [18] שכותב הנצי"ב: שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה חלל עליו וכו', ואע"ג דאנן קיי"ל כרבא דקלסיה לדרשה דשמואל ביומא פה דנ"ל היתר פקוח נפש מדכתיב אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם, מ"מ נ"מ בדרשה זו לענין עובר דאינו בכלל אדם כמבואר בנדה דף מד ע"א וכו', מ"מ מחללין עליו את השבת מהאי דרשה ושמרו בני ישראל את השבת וכו', והוכחתי בס"ד להלן סי' קסז אות טז דהכי הוא דעת רבינו, ושם הוכחתי דבספק סכנת העובר אין מחללין את השבת וכו', עכ"ל. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שלמעשה נקטינן בכל מקרה לפי הדרשה "וחי בהם", וחייבים לחלל את השבת גם עבור חיי שעה של אדם שנמצא בלא הכרה, גם ביודעין שהוא ודאי ימות באותו שבת ללא שיחזור להכרה. אבל אף על פי שאין מחללין את השבת עבור חיי שעה של עובר וכפי שמשמע מהנצי"ב, אבל מחללין את השבת כדי להצילו אפילו מספק סכנה ואפילו כשיש ספק אם נצליח או לא.
סעיף ח נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, (ה) אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה, וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.
נשמת אברהם
(ה) אסור לטלטלו. ובגמ' [19]: בן שמונה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו, אבל אמו שוחה ומניקתו מפני הסכנה, ע"כ. וכותב רש"י: מפני הסכנה – מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי, עכ"ל [20]. ובתוס' שם כתבו: ולא ידע [21] רשב"א מאי איריא מפני הסכנה דאפילו לא יהא אלא צערא בעלמא מותר אפילו לחלוב בעצמה ולהוציא חלב שבדדין וכו', עכ"ל. וכ"כ הרא"ש. ועיין בתוספתא [22] שלא גרסינן מפני הסכנה, ומשמע כפי' התום'. וכותב בשו"ע הרב [23]: אבל אין מחללין עליו שבת לד"ה בין בדבר שיש בו סכנה לו ובמניעתו בין בדברים שהתירו לעשות לולד ביום הולדו משום צערו אע"פ שאין בהם מלאכה של תורה וכו', עכ"ל. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שברור לו שמותר לטלטלו משום צערו ק"ו מצער בעלי חיים, ומה שאמרו המפרשים שהכוונה משום סכנת אמו, הוא כיון שמלשון הגמ' "הרי הוא כאבן" משמע שמדובר על תינוק ששוכב דום ללא תנועה וללא בכי, ולכן כתבו שמותר להניקו רק משום צער אמו, אבל ברור שאם הוא בוכה מצער אז מותר לטלטלו ועיין ביד רמה על ב"ב, עכ"ד. וביד רמה על ב"ב [24] כותב: מפני הסכנה כלומר מפני סכנת האם ברוב החלב שבדדיה, ואמרי לה מפני סכנת הבן דאפילו לחיי שעה נמי חיישינן וכו', עכ"ל. וכן ראיתי ברש"י ביבמות [25] שכותבי מפני הסכנה – סכנת שניהם הבן והאם שלא ירבה חלב הדדין ותיאנס ותמות, עכ"ל. אך ראה מה שכותב ע"ז המר"ן שפירא על גליון הרי"ף (ביבמות שם) וז"ל: בגמ' של מהר"ר שכנא ז"ל ראיתי שהעתיק ס"א ולא כתב בהן תיבת הבן והיינו מאחר דאינו בר קיימא ועיין על כל זה בכתבי בגמ', עכ"ל.
ולכאורה לפי הגמ' [26] רואים שאע"פ שצער בעלי חיים דוחה איסור של דבריהם זה רק האיסור של מבטל כלי מהיכנו, אך אינו דוחה איסור של טלטול מוקצה שהוא גם של דבריהם, וכ"כ המג"א [27]: כתב הרמב"ם אסור להעלותם בידים, ומשמע דאע"ג דאיכא צער ב"ח אסור, דאין לנו לדמות גזירות חכמים זה לזה דיש דברים דהעמידו אפילו במקום כרת וכו' ע"ש, ומובא דבריו גם בקרבן נתנאל [28]. אך עיין במ"ב[29] שבא"ר מביא דיש פוסקים שמקילים אף להעלותם בידים אם אי אפשר ע"י כרים וכסתות וכו', ע"ש. ולפי"ז כל שכן שיהיה מותר לטלטל את הבן ח' מפני צערו, כגון מחמה לצל, וכדברי הגרש"ז אויערבאך שליט"א לעיל.
ועיין בנשמת אברהם [30] שהאידנא מחללין את השבת עבור בן ח' ואפילו באיסורי תורה.
אגב, אם יש צער בעלי חיים בצער אדם או דוקא בבהמה וממילא אם אפשר ללמור ק"ו צער אדם מצער בעלי חיים, עיין ברמב"ם [31], בשו"ת הרשב"א [32], שו"ת הרדב"ז [33], החינוך [34], הסמ"ע [35], שו"ת חות יאיר [36], ברכ"י [37], השדי חמד [38], החזון יחזקאל [39] והשו"ת יחוה דעת[40].
האם הוא מטמא? אמנם בן ח' הוא כאבן ואסור לטלטלו, אך האם הוא מטמא כארם שנשברה מפרקתו [41]. והנה ראיתי בשו"ת התשב"ץ [42] וז"ל: ואם שהה ל' יום מחזיקין ליה כבן קיימא, הוא הדין מי שנולר לח' ולא גמרו סימניו אפשר לו להתקיים ואם שהה ל' יום הוי ודאי ילוד כמו שכתב הרמב"ם ז"ל ובודאי אינו מטמא כנפל מת, וכל מה שנתמעט הוא שאינו מקבל טומאה, ואם היה טמא לא היינו צריכים לומר שאינו מקבל כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהל' טומאת מת פ"א ופט"ו וברייתא בתוספתא דאהלות וכן אמרו בגמ' בפ' לא יחפור (ב"ב כ ע"א) וכו', ובן ח' שנולר חי בספרי פ' חקת תניא הנוגע במת לכל נפש אדם להביא בן ח', ולא נחלקו ר' ישמעאל ור' עקיבא אלא בדמו אם הוא מטמא ובודאי בבן ח' חי קא מיירי, דאילו מת לא גרע מנפל שהוא מטמא באהל כדמוכח בספרא דממעט נפלים לטומאת כהנים וכן בפ' גיד הנשה (פט ע"ב) ובנזיר פ' כ"ג (נ ע"א) מוכח דנפל מטמא באהל, וכו', ונראה שכשנולד בשמיני מת מיירי קרא ואצטריך לרבוי משום דכשנולד חי אינו מקבל טומאה כלל כאדם אלא כאבן כדאיתא בפ' לא יחפור (כ ע"א), משום הכי אצטריך לרבויי שאם נולד מת דינו כאדם לטמא אחרים, עכ"ל. וכן כותב היד רמה [43].
וכן ראיתי בשו"ת דברי מלכיאל [44] שכותב: וע"ד שנסתפק בבן שמונה חי אם דינו כגוסס שאסור לכהן להיות עמו בבית, הנה לכאורה היה מקום לומר שיטמא מחיים כיון דהוי כודאי מת לכל דבר ודמי לנשברה מפרקת דמטמא כדאיתא בחולין דף כא, אבל באמת מפורש בב"ב דבן שמונה חוצץ באוהל המת אלמא שאינו מטמא, ונראה דדמי לבן פקועה בחולין דף עה דקיי"ל שאינו מטמא, דאף דהוי כשחוט מ"מ חיותו מטהרתו וכ"כ התוס' בב"ק עז ע"א, ואף דבן פקועה אפשר לחיות כמה שנים, מ"מ אף בן שמונה, כיון שיכול לחיות עד שלושים יום, אמרינן ג"כ חיותו מטהרתו, ובפרט לפמ"ש התוס' ביבמות דף פ ע"א ד"ה והא, שיכול לחיות עד עשרים שנה וכו', ונראה שאין לו דין גוסס לענין טומאת כהנים, דהא גוסס קיי"ל ביו"ד סי' שלט שאינו חי ג' ימים וכו' ובן שמונה יכול לחיות עד שלשים יום ולפעמים עוד יותר וכו'. ויש לדון בטריפה ביום האחרון מהי"ב חודש משעה שנעשה טריפה, אם דינו אז כגוסס כיון שלא יחיה עוד ג' ימים, ונראה שצריך ג"כ שיהי חולה גדול וניכר בו סימני גסיסה שמורה על קירוב מיתתו, אבל כשהוא חי בחיות גמור לא מיקרי גוסס אף שרובם אינם חיים בכגון זה, ובנזיר דף מג ילפינן שכהן אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס מקרא דלהחלו שנעשה חלל, משמע שצריך שיהא ניכר בו שהוא חלל נוטה למות, ולזה בן ח' אף שסופו למות, מ"מ עכשיו הוא חי ויונק ככל הולדות ולא שייך לקרותו גוסס וכו', וכן עמא דבר שהכהנים מתרחקים מגוסס ואין מתרחקים מבן ח'. וגם דהא כל בן ח' הוא רק ספק בן ח' וכו', וכן עיקר דבן ח' אין דינו כגוסס לגבי כהנים, עכ"ל.
אנאנציפלוס. מה הדין של אנאנציפלוס, דהיינו תינוק שנולר בלי מוח העליון כשכלו חדשיו. לפי מחקר חדש, אמנם 96% מתים תוך שבוע ימים ועוד 3.5% תוך חודש ימים, אך היו שני מקרים שחיו למעלה מ3- חודשים ומשערים שאם אולי תינוקות אלו היו מקבלים טיפול תמיכתי נאות היו חיים לתקופות ארוכות יותר. אנאנצפלוס מחולק לשתי קבוצות: א. חוסר הגולגולת ואי התפתחות של המוח חוץ מחלקים בודדים של גזע המוח, ב. יש לו חלק מהגולגולת וחלק מרקמת המוח, אבל הכל פתוה ורקמת המוח אינה מפותחת. שני הסוגים נפטרים לפי שצויין לעיל. תינוק כזה נושם באופן עצמאי וכן לבו פועם ללא עזרה. גם מגיב לכאב בכעין בכי, מזיז את איבריו ומסוגל לינוק.
ונשאלת השאלה מה הגדרתו של תינוק זה שנולד כשכלו לו חדשיו. האם מותר או אסור לחלל עליו את השבת משום חיי שעה, או מאידך האם אפילו מותר להוציא ממנו אברים לשם השתלה. וכותב הגר"י זילברשטיין שליט"א [45] לגבי עובר כזה שאינו ולד והרי הוא כנבלה ומותר להפילו, וראייתו מגמ' נדה כה ע"א והרמב"ם הל' איסו"ב פ"י הי"א שהנולד עם גולגלתו אטומה וכו' כל נפל מאלו אינו ולד ואין אמו טמאה לידה, עכ"ל. אך לגבי הגדרתו אחרי שנולד, עיין בפ"ת [46] בשם התשובה מאהבה שנשאל באשה אחת שילרה זכר בשינויים גדולים דמות אדם ודמות חיה, אם מותר להמית הולד פן יהיה לפוקה ולמכשול. ומורה אחד צידד להתיר לסבב לו מיתה מפני שאמרו חכמים בנדה דף כד כל שאינו מצורת אדם אינו ולד ועוד הרבה טעמים. והוא השיג עליו דמה שאינו ולד דוקא לענין שאין אמו טמאה לידה, אבל לא לענין לסבב לו מיתה. והאריך למעניתו והעלה דחלילה לשום אדם לשלוח לפגוע או לסבב סיבה וגרמא ע"י רעב וכדומה (ובגוף התשובה כתוב: משום צער בעלי חיים וחמור ממיתה שאינה אלא לפי השעה וזה מאריך בכאבו וצערו וכן נראה מהתוס' סנה' דף פ ריש ע"א) להמית ולד הזה ובכלל שפיכות דמים הוא, עכ"ל.
וראה מה שכתבנו לעיל בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם בזמן חז"ל שבן ח' היה ודאי מת והיה אסור לטלטלו בשבת, זה דוקא בתינוק ששכב כמו אבן אך אם לא כן והיה לו צער ודאי מותר לחלל עליו את השבת בדרבנן ולטלטלו אעפ"י שהוא מוקצה משום שיש לו חיות ולכן קיים ק"ו מצער בעל חיים. לפי"ז (שהתינוק נתשב כחי ולא כאבן) יהיה ודאי אסור להורגו, ועל אף שאין לחלל עליו את השבת משום חיי שעה שלו [47], אך משום צערו כן מותר לחלל עליו את השבת מדרבנן.
וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נלענ"ד דבשעה שהוא רק עובר, הואיל ואינו ראוי לבריית נשמה וגם לאחר שנולד אין אמו טמאה לידה משום דלאו ולד הוא, לכן אפשר דשפיר מותר להרגו ולהימנע מלהיות עמל וילד שקר, אולם לאחר שכבר נולד וגם כלו לו חדשיו, מסתבר כמו"ש בתשובה מאהבה, עכ"ל. ואמר לי הגאון שליט"א שאם כלו לו חדשיו, מותר לחלל עליו את השבת גם באיסורי תורה. מאידך אם יש דום לב או הפסקת נשימה, אין חייבים לבצע החייאה.
אשר להחייאה בתינוק כזה או בתינוק עם מום קשה המתואר לעיל, עיין מה שכתבנו לקמן יו"ד סי' שלט ס"ק ב שיוצא משם שבתינוק עם מום קשה שאין לו כל סיכוי לחיות יותר מכמה ימים או שבועות, אין לעשות לו החייאה במקרה של דום לב או הפסקת נשימה.
[1] ס"ק ה.
[2] ס"ק ג.
[3] על הרמב"ם הל' שבת פ"ב הי"א.
[4] כתובות פג ע"ב ד"ה מיתה שכיחא.
[5] נב ע"א ד"ה רצה.
[6] פיהמ"ש נדה פ"ה מ"ו.
[7] ויקרא כא, ב.
[8] פ' בחקתי על הפסוק ואם נקבה היא.
[9] ב"ב קיט ע"ב.
[10] המילים האחרונות אינן בתוס' אצלנו.
[11] על או"ח סי' של סע' א.
[12] סי' שכח סע' יב.
[13] ועיין בשער המלך הל' סוכה פ"ד סוהט"ז דכוונת התוס' למיתה דזמן מרובה ומשום
טעמא דמסתכנת בלידה אבל במיתה דבת יומא כההיא יוהכ"פ איש ואשה שוים וזה
פשוט, עכ"ל.
[14] שו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' סה.
[15] סי' שכח סע' יב ומ"ב ס"ק לג.
[16] כרך א או"ח סי' של ס"ק יט.
[17] שם.
[18] שאילתא א ס"ק ח.
[19] שבת קלה ע"א.
[20] ועיין גם בחי' הרא"ה (ר"ן) לשבת קמ ע"א בסוגיא של חילתית שגם כותב דמסתכן לאו
דוקא אלא מצטער מחמת חליו.
[21] עיין בהגהות הב"ח.
[22] פט"ז ה"ד.
[23] כאן סע' ח.
[24] כ ע"א.
[25] פ ע"ב.
[26] שבת קכח ע"ב.
[27] סי' שה ס"ק יא.
[28] על הרא"ש בשבת שם ס"ק נ.
[29] סי' שה ס"ק ע.
[30] כרך א או"ח סי' של ס"ק יט.
[31] ספר המצוות מ"ע רג.
[32] ח"א סי' רנב, רנו ו-רנז.
[33] ח"א סי' תשכח.
[34] מצוה פ, תקמ ו-תקמא.
[35] חו"מ סי' רעב ס"ק יג.
[36] סי' קצא.
[37] יו"ד סי' שעב ס"ק ב.
[38] מערכת הצד"י כלל ג.
[39] ב"מ פ"ב הי"ב.
[40] ח"ה עמ' שב בהערה.
[41] יו"ד סי' שע סע' א.
[42] ח"ג סי' רמב.
[43] על ב"ב כ ע"ב.
[44] ח"ד סי' ח.
[45] נשמת אברהם כרך ג חו"מ סי' תכה ס"ק א 19 (עמ' רלב).
[46] יו"ד סי' קצד ס"ק ה.
[47] עיין לעיל ס"ק ג.