נשמת אברהם / אורח חיים סימן של (עדכון שני)

סימן של  דיני יולדת בשבת

 

סעיף א  יולדת היא (א) כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה, קוראין לה חכמה ממקום למקום, ומילדין אותה, ומדליקין לה נר אפי' היא סומא, ומ"מ בכל (ב) מה שיכולין לשנות משנין, כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאו לה חברתה תלוי בשערה, וכן כל כיוצא בזה.

 

נשמת אברהם

 

                (א) כחולה שיש בו סכנה. וכמובן שאם קיים חשש לחייו של העובר, ולשם הצלתו יש לנתח את האם (ניתות קיסרי), מותר לבצע את הניתוח גם בשבת [1]. וכותב מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א [2]: ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל, דאף שאין האם חייבת להכניס עצמה לספק סכנה בשביל הצלת העובר, שהרי אין אדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה להציל אחרים מסכנה וכל שכן עובר, אולם בהסכמתה שפיר מותר לעשות ניתוח גם בשבת וכמו"ש בנדה מד ע"ב תוד"ה איהו, עכ"ל.

                שאל הגר"י זילברשטיין שליט"א את חמיו הגרי"ש אלישיב שליט"א במקרה שהניתוח הוא רק עדיף מעל גבי לידה רגילה כדי לגרום פחות נזק לעובר בעל מום לב קשה והאמא מסרבת לניתוח, האם מותר או חייב לכפות אותה לעבור את הניתוח לטובת היילוד. וכותב בשם חמיו: לא תמיד יכולה אשה לסרב להינתח כדי להציל עוברה. ואעפ"י שאין אדם חייב להכניס עצמו לספק סכנה כדי להציל אחרים מסכנה, להציל עוברה לפעמים חייבת. משום שאשה שנישאת נשתעבדה לבעלה ללדת ילדים ואינה יכולה לסרב מלעבור את הסיכון שבהריון ולידה [למרות שאשה פטורה ממצות פריה ורביה בגלל הסיכון שבהריון ולידה, כמבואר במשך חכמה (פ' נח ט:ז)]. הגע עצמך, אשה שאינה יכולה ללדת באופן טבעי כדרך כל הארץ כי אם באמצעות ניתוחים קיסריים, האם תוכל לסרב להם בגלל הסיכונים שבניתוחים? ודאי שהדעת נותנת שכשם שהאשה חייבת להסתכן בעצם הלידה, כך חייבת להוסיף קצת בסכנה ולעבור ניתוח קיסרי כדי למלאות את שעבודה ללדת ובפרט שכיום רבות הן הנשים שעוברות ניתוחים קיסריים וכך הוא בימינו דרך לידה, ואין בניתוח הקיסרי מעשה חריג. ולכן כל עוד שלא מלאה את שעבודה לבעלה, חייבת היא קצת להסתכן ולהסכים לניתוח הקיסרי. וכל זה כשיוולד ילד בריא, אבל כשספק אם העובר יחיה, יכולה האשה לטעון אינני חייבת להסתכן, כשקיים ספק שאתייגע לריק ושאלד לבהלה. דהרי שיטת המהרי"ט בסימן צט שאין אשה חייבת להמשיך הריון קשה הכרוך בצער חריג, וניתוח קיסרי לא פחות מצער חריג. אמנם רבים חולקים על הדברים שבמהרי"ט והאגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סט סע' ג וסי' ע) החליט שתלמיד טועה כתבם (אך מו"ח שליט"א טוען כנגדו שהכנסת הגדולה בספרו הביא דברים אלו משמיה דהמהרי"ט). עכ"פ כשספק גדול אם העובר ישאר בחיים מסתבר דכו"ע יודי למהרי"ט דאין האשה חייבת להנתח כדי להקל על המאמץ של העובר. לכן, מסכם הגר"י זילברשטיין שליט"א, מסתבר שעל הרופא לנסות לשכנע את ההורים שיסכימו לכך שהאם תעבור ניתוח קיסרי למרות הסיכון המועט שבדבר, אך לא ניתן לכוף את האם שתסכים לניתוח כדי לשפר את מצב היילוד, עכ"ל.

                ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שלדעתו אין על האשה כל חיוב להכניס את עצמה לסכנה של ניתוח קיסרי כשהיא מפחדת מהניתוח, כדי להציל את עוברה, ומה שהיא מחוייבת משעבודה לבעלה הוא להכניס את עצמה לסכנה של הריון ולידה רגילה כי כך קבלה על עצמה ועל דעת זו התחתנה.

                (ב) מה שיכולין לשנות משנין. ראיתי בקונטרס חידושי רי"ז הלוי סאלאווייציק [3] שלדעתו מה שצריכים לעשות בשינוי הוא דווקא לפני שמתחיל תהליך הלידה ממש, דהיינו שהדם להיות שותת, אבל כשהדם מתחיל להיות שותת עושים לה כל מה שצריך ללא שינוי. ואחרי שקובע שיש שני מיני סכנה ביולדת לדעת הרמב"ם, עצם מעשה הלידה, ושנית, שהיא עצמה נחשבת כחולה שיש בו סכנה עד ז' ימים, וע"ז הוא דנאמרו הנך שיעורי דגמ' מאימתי נחשבת כחולה שיש בו סכנה, אבל מדין חילול שבת בנוגע לעצם מעשה הלידה ע"ז לא נאמרו שיעורי כלל, כותב וז"ל: והנה יעוי"ש במ"מ בהי"א שכתב בדעת הרמב"ם דהך דינא דכל כמה שאפשר לשנויי משנינן הוא רק ביולדת ולא בחולה שיש בו סכנה עיי"ש בדבריו. ונראה דביולדת גופא הוא גם כן רק קודם שיתחיל הדם להיות שותת דקאתינן עלה רק משום סכנת עצם מעשה הלידה דהרי היא אז בסכנת נפשות, ובזה הוא דאם אפשר למנוע הסכנה באיזה אופן שהוא דהיינו ע"י שינוי לא מחללין לעשות בלא שינוי, אבל משיתחיל הדם להיות שותת אז הרי היא ככל חולה שיש בו סכנה דלא מהדרינן לעשות בשינוי לדעת הרמב"ם, וזהו שלא הזכיר הרמב"ם השינוי רק בהלכה י"א ולא בהלכה י"ג, עכ"ל.

                והנה כותב המקור חיים [4] בשם רש"ל: בדברים דלא תליא ביה סכנה, ולכן אין ראיה מזה למ"ש סי' שכח סי"ב הגה, ושל"נ חילוק אחר, עכ"ל [5]. וראה ברמב"ם [6]שכותב: היולדת כשכורעת לילד הרי היא בסכנת נפשות ומחללין עליה את השבת, קוראין לה חכמה ממקום למקום וחותכים את הטבור וקושרין אותו. ואם היתה צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה, מדליקין לה את הנר וכו' עכ"ל. ובכל אלו הדברים לא כתב הרמב"ם שמשנין. אך כשממשיך הרמב"ם, כותב: ואם היתה צריכה לשמן וכיוצא בו מביאין לה, וכל שאפשר לשנות משנין בשעת הבאה, כגון שתביא לה חברתה כלי תלוי בשערה וכו', עכ"ל. ולולא דמסתפינא חשבתי שאפשר לדייק מתוספת המילים אלה "בשעת הבאה", שדווקא בהבאת שמן צריכים לשנות כי כנראה אין בסיכה של היולדת משום סכנת נפשות אלא עושים לה זאת משום צערה בעלמא, ולכן בזה מודה הרמב"ם שצריכים לשנות, אבל בהדלקת נר וכו' עושין ללא שינוי. ובאמת כך סוגית הגמ' [7] דגם שם מה שכתוב "דכמה דאפשר לשנויי משנינן" נכתב רק על הבאת השמן. ולכאורה ראיה להמקור היים בשם רש"ל. וב"ה הסכימו אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א ומורנו ורבנו הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.

 

סעיף ח  נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', (ג) שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה, וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.

 

נשמת אברהם

 

                (ג) שלא גמרו שערו וצפרניו. ברוב בתי החולים היכן שקיימת מחלקת טיפול נמרץ ליילוד שנולד בגיל 26 שבועות (דהיינו מעל 600 גרם בערך), שיעור ההישרדות בחיים הוא כ75%-. אולם כשהיילוד נולד בגיל 24 שבועות (דהיינו במשקל כ500- גרם) שיעור ההישרדות בחיים הוא פחות מ10%- כשרק פחות ממחצית מהם יהיו נורמליים (אולם בבתי חולים משוכללים מאד בחו"ל שיעור ההישרדות בחיים הוא בערך 25%). הטיפול בתינוק כזה הוא, כמובן, מסובך ביותר, דורש צוות מיוחד של רופאים, אחיות וכו' ועולה בכסף רב. מה, אם כן, החיוב לטפל בתינוק כזה כשההישרדות בחיים היא כה נמוכה? ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמכיון שלתינוק כזה אין חזקת חיים, התמותה היא כה גבוהה והעמל כה גדול, אין חיוב לטפל בתינוק כזה וגם אין לחלל עליו את השבת. אך אם בכל זאת רוצים לטפל בו מותר, ואז מותר גם לחלל עליו את השבת ואפילו באיסורי תורה. ובאותם בתי החולים המשוכללים, מחוייבים לטפל בתינוק כזה ולחקור דרכים וטיפולים שונים כדי להעלות את אחוז ההישרדות ולשפר את איכות החיים של אלו הנשארים בחיים.

 

 

[1] שמירת שבת כהלכתה פל"ו סע' ג.

[2]  שם הערה ד.

[3] על עניני קה"ח, יומא וסוכה, תשכ"א, בסוף יומא.

[4] בהגהותיו על השו"ע כאן.

[5] ראה לעיל סי' שכח הערה 2.

[6] הל' שבת פ"ב הי"א.

[7]  שבת קכח ע"ב.