נשמת אברהם / אורח חיים סימן שלא

סימן שלא  דיני מילה בשבת

 

סעיף א  עושים כל צרכי מילה (א) בשבת, מוהלין (ב) ופורעין ומוצצין ונותנין עליו כמון.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) בשבת. וביו"ט שני של גלויות שהוא חול בארץ ישראל, אם המוהל שהוא אורח מחו"ל יכול למול בא"י, כתב בשו"ת נחפה בכסף סי' ה דלא ימול האורח אם יש מוהל בן עיר דלדידיה הוא חול (ולמה לו למול בחילול יו"ט), אבל בסוף ספר שבט יהודה למהרי"ע ז"ל כתב להתיר בפשיטות למוהל האורח[1].

                  (ב) ופורעין ומוצצין. עיין בשו"ת בנין ציון סי' כג ו-כד דהמציצה דוקא בפה ולא ע"י דבר אחר שהמציאו הרופאים החדשים, ובתשובת יד אליעזר מתיר למצוץ בספוג דבדוקה דיותר טוב ממציצה בפה, ואפילו בשבת יש להתיר בספוג עיי"ש[2]. ועיין מה שכתבנו לעיל סי' שכח סע' ו ס"ק כ בד"ה וראה בדעת כהן.

 

 

סעיף ג  בן ח', אם גמרו שערו וצפרניו, מלין אותו בשבת ואם לא גמרו, אפי' אם הוא (ג) ספק בן ז' ספק בן ח', אין מלין אותו בשבת, ואין צריך לומר בן ח' ודאי. ואם הוא בן שבע ודאי, אפי' לא גמרו שערו וצפרניו מלין אותו (ועיין בי"ד סי' רס"ו).

 

נשמת אברהם

 

                  (ג) ספק בן ז' ספק בן ח'. וה"ה ספק בן חי"ת ספק בן טי"ת, והטעם בכל זה דלא מחללינן שבת מספיקא[3]. ואע"ג דאי נפל הוא, אין כאן איסור תורה שהרי מחתך בשר בעלמא הוא, לא רצו חכמים להתיר טלטול במקום שקרוב לודאי שאינו בן קיימא[4]. וכן פוסקים הב"ח והט"ז[5] והשו"ע הרב[6]. אולם הטור והרמ"א חולקים, וכותב הרמ"א[7]: וי"א דמהלינן ליה הואיל וספק בן שבעה הוא אלא דאין מחללין עליו השבת בשאר דברים וכן נראה לי עיקר, עכ"ל. וכ"כ הא"ר[8], ועיין גם בשו"ת חת"ס[9]. וכותב המ"ב[10]: שגם המאירי כתב שכן דעת כל הגאונים, וכ"כ הרדב"ז סי' לב שהמנהג למול, ונהרא נהרא ופשטיה, עכ"ל. ועיין בחזו"א[11] שכותב: ובאין ידוע לנו חדשי עיבורה, מהלינן ליה בשבת אף בלא נגמרו סימניו (דהרי זה שלא נגמרו סימניו אינו עושה ליה לנפל) ומשום ממ"נ שהרי מותר לטלטל ומחללין עליו את השבת להצלתו, ולמה נחמיר בחיתוך בשרו. ועוד כותב שם[12]: בימים הראשונים היה מיעוט המצוי שנגמרו לז' (ועיין ביבמות לז ע"א נשי דידן לשבעה ילדן, ומשמע דהיתה משפחתם ילדן בקביעות לשבעה), ורובן לתשעה, אבל לא היו נגמרין לשמונה, ולפיכך אמרו האי בן שבעה הוא ואשתהי, וכמדומה דעכשיו נשתנה הטבע וכפי בחינת הרופאים אפשר שהוסיפו השתלמותם אחר ז' ונגמרו לח', והרי נשתנו הטבעים ללדת למקוטעין כמש"כ הרמ"א יו"ד סי' קנו סע' ד, עכ"ל החזו"א.

                  והאידנא כל תינוק שנזקק לאינקובטור נחשב כחולה, וממילא אין מלין אותו עד לאחר ז' ימים משעה שיצא מהאינקובטור אף כשיאמרו הרופאים שיכולים למולו מיד[13], ואז כמובן אין מילתו דוחה שבת לכו"ע[14].

 

 

סעיף ד  מילה שלא בזמנה (ד) אינה דוחה (ה) שבת.

 

נשמת אברהם

 

                  (ד) אינה דוחה שבת. ועיין בשו"ת בנין ציון[15] שתינוק שחלה בכל גופו ונתרפא אפילו תוך שמונה ימים ללידתו, ומלו אותו ביום השמיני מהלידה שחל בשבת, נקרא מחלל שבת.

                  (ה) שבת. וה"ה יו"ט[16].

ובנוגע ליו"ט שני של גלויות, קיימת מחלוקת הראשונים בדבר. הרמב"ם[17]  הסמ"ג[18] והכל בו[19]  סוברים שדוחה. וכן עיין בריטב"א[20]  שכותב: ומילה שלא בזמנה אינו דוחה שבת ולא אפילו יו"ט שני, אבל הרמב"ן מתיר למול ביו"ט שני למי שלא היה יכול למול קודם לכן משום שהיא מצוה, עכ"ל. וכן עיין בהעמק שאלה[21]  שדחה את דברי הרשב"ץ[22] ודקדק מדברי השאלתות שם ומדברי בעל הל' גדולות דסברי כדעת הרמב"ם דדוחה יו"ט שני חוץ מר"ה. ועיין בחידושי רעק"א[23].  אולם הרא"ש[24]  והרשב"ץ[22]  סוברים דאינו דוחה, וכן פסק מרן בשו"ע[25]  וכן מסתמא דעת הרמ"א, אולם הש"ך[26]  חולק על השו"ע.

                  ועיין בשו"ת נו"ב[27]  שכותב דעיקר כהרא"ש דאינו דוחה, ומ"מ מי שרוצה לסמוך על הש"ך שהכריע כדעת הרמב"ם, אין מוחין בידו ע"ש. ןכן פסק החת"ס[28]  להחמיר כהרא"ש וכותב שהרשב"ץ ראה את הרמב"ם והסמ"ג והסכים עם הרא"ש להחמיר והש"ך לא ראה אותה תשובה וכל היכי שהראשונים נעלמו מעיני האחרונים, הלכה כהראשונים דאמרינן אילו היה יודע הוה הדר ביה. וכן פסק הגחיד"א[29],  וכ"כ המטה אפרים[30].  וראה בשו"ת שואל ומשיב[31]  שכתב שנשאל על זה ולא מלאו לבו להתיר. וכן עיין בשדי חמד[32]  שכותב שאף שמתבאר שרבו המתירים, מ"מ למעשה יראתי להקל נגד דעת הרא"ש ומרן בשו"ע ומסתמא כן הוא גם דעת הרמ"א והרב הלבוש, עיי"ש באורך.

                  ואם מותר למולו (מילה שלא בזמנה) ביום ה' או ו' בשבת, קיימת גם מחלוקת גדולה, הרשב"ץ[33]  ואחריו הט"ז[34],  הברכ"י[35],  המהרש"ם[36],  הבן איש חי[37]  הכף החיים[38], הזוכר הברית[39]  והיביע אומר[40]  כולם אוסרים משום שמא יצטרכו לחלל עליו את השבת. ומאידך, הש"ך[41], המג"א[42], האליה רבה[43], הנודע ביהודה[44], החכם צבי[45], השאלת יעב"ץ[46], הגליון מהרש"א[47]  והמשנה ברורה[48]  כולם מתירים, משום אין מחמיצין את המצוה. ואפילו לדברי האוסרים, האיסור הוא רק לפני שבת[49],  אבל מותר למול מילה שלא בזמנה שלושה ימים קודם יום טוב אף לדבריהם[50].  והטעם שעיקר הגזירה היא שמא יבוא לחילול שבת ע"י חימום מים ושחיקת סממנים, ומכיון שאין איסור תורה לחמם מים לצורך רחיצת הקטן ביו"ט וגם אין לגזור משום שחיקת סממנים, לא גזרו לדחות המילה משום ספק חילול יו"ט, וכן כתב מרן החיד"א[51]  שלא אסר הרשב"ץ אלא ביום ה' משום שבת דחמיר משא"כ לפני יו"ט מותר. וכ"כ הבן איש חי[52].  ועיין בשו"ת יביע אומר באריכות[53].

 

 

סעיף ה  אנדרוגינוס (ו) ונולד בין השמשות ונולד כשהוא מהול (ז) ויוצא דופן וכותית שילדה ואח"כ נתגיירה ומי שיש לו שתי ערלות אין מילתן דוחה שבת.

 

נשמת אברהם

 

                  (ו) נולד בין השמשות. כותב המ"ב[54]: בין ביה"ש דע"ש ובין ביה"ש דמו"ש, בשניהם אין מילתן דוחה שבת ונדחה ליום א'. ומה הוא ביה"ש, י"א דקרוב לרבע שעה (הוא שעה זמנית, כן מבואר לעיל בסי' רסא בביה"ל ד"ה שהוא עיי"ש) קודם ליציאת ג' כוכבים בינונים הוי ספק לילה ורביע שעה יוצא מכלל ספק, ואם נולד אז בשבת מלין אותו לשבת הבאה[55]  אבל כמה פוסקים מחמירים בזה וס"ל דמעת שנתכסה החמה מעינינו עד יציאת ג' כוכבים בינונים הוא הכל בכלל ביה"ש, וכ"כ הברכי יוסף[56]  דנתפשט כן המנהג בכל ערי א"י, וכ"כ בספר זכור לאברהם ובספר סדר זמנים. ואפילו אם ספק לו אם נולד קודם ביה"ש או בזמן ביה"ש ג"כ פסק הרדב"ז[57]  להחמיר דנדחה ליום א' והביאוהו האחרונים, עכ"ל המ"ב. ולא הוי ספק ספיקא, ספק יום ספק ביה"ש וביה"ש גופא הוי ספק כמו שכתב הפמ"ג[58]  דאפשר משום דאוקי אחזקת מעוברת, ועוד אפשר לומר משום דשם ספק חד הוא[59].

                  וכפי שידוע, מחלוקת קדומה היא אימת הוי בין השמשות, ובעיקר יש ג' שיטות:

א. שיטת ר"ת[60] שאחר ששקעה החמה בכללה ונעלמה מעין כל, וזה נקרא שקיעה ראשונה, הוא עוד יום גמור לכל דבר עד מהלך ג' מילין ורבע שהם נ"ח מינוט וחצי וזה נקרא שקיעה ב', ואח"כ מהלך ג' רבעי מיל שהם שלשה עשר מינוט וחצי, היא ביה"ש, ואח"כ היא לילה לכל דבר.

ב. שיטת היראים[61] שג' רבעי מיל קודם שקיעת החמה ששוב אינה נראית לעין, הוא זמן ביה"ש המבואר בכל מקום, ואחר שקיעת החמה הוא לילה.

ג. שיטת הגאונים[62] שמיד אחר שקיעת החמה תחת האופק שנעלמה מן העין מתחיל זמן ביה"ש. ושיעור זמן משך ביה"ש לשיטה זו במחלוקת שנוייה, י"א דאינו נמשך רק שיעור ג' רבעי מיל וי"א שהשיעור הוא ד' מילין שלמים דהיינו ע"ב מינוט. ורוב הפוסקים ראשונים ואחרונים תפסו לעיקר שיטת ר"ת בין לקולא בין לחומרא, ובקונטרס ביו השמשות מנה ערך שבעים פוסקים העומדים בשיטת ר"ת[63], ועיין בסי' רסא סע' ב בביה"ל ד"ה מתחלת וד"ה שהוא,. ועיין בשו"ת חת"ס[64]  שפסק ג"כ כשיטת ר"ת וכותב וז"ל:  והנה אנחנו כולנו במדינות אלו עושים במלאכת עש"ק עד קרוב לשעה או ג' רביע שעה קודם צאת הכוכבים, נמצא אנו תופסים במוחלט כשיטת ר"ת, ואיך אח"כ בהגיע יום השבת ויהיה מוטל עליו למול בנו ביום ח' ללידתו, יאמר ויחוש לדעת הסוברים שכבר היה לילה אז, ונמצא עביד תרתי קולי דסתרי אהדדי, עשה מלאכה עד סמוך לג' רביעי מיל ומתעצל במ"ע של ביום השמיני ימול, כאלו אותו זמן היה לילה ויהיה מן המתמיהים, עכ"ל. וראה בשו"ת תורת חסד להגאון מלובלין[65]  שגם פסק כהר"ת והמג"א. וכותב הזוכר הברית[66]:  והנה בימינו אלה במדינתנו נוהגין לקבל שבת באיסור עשיית מלאכה מיד אחר שקיעת החמה ר"ל שקיעה ראשונה שהשמש נכנס מעין כל, וא"כ אנו תופסין לעיקר שיטת הגאונים. וא"כ תינוק שנולד אחר השקיעה הזאת עד הלילה צריכין אנו לדון בו דין נולד ביה"ש, בין בע"ש בין במוצ"ש, ואפילו אם נולד אחר ג' רביעי מיל אחר השקיעה, ג"כ אין מלין אותו עד יום א' דספיקא דפלוגתא הוי, עכ"ל. ובשו"ת מנחת אלעזר[67]  פוסק לענין מילה כשיטת הגאונים וכשיטת ר"ת, הכא והכא לחומרא. וכן מרן השו"ע פסק כר"ת בהל' שבת[68], ובהל' מילה[69]  כתב כשיטת הגאונים[70],  וכן בשו"ע הרב[71] פסק כר"ת ובסידורו כתב נגד ר"ת והוכיח בראיות שאינו כן אלא כשיטת הגאונים[72].

                  וכותב הכף החיים[73]  שלילה ודאי היא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ. ומובא באמרי יושר[74]  בשם החזון איש שזמן מעריב הוא בערך כארבעים וחמש דקות אחרי השקיעה (בא"י, ופעם אמר שחמישים דקות לעולם שפיר דמי, וגם לענין מלאכה במו"ש אמר שאין להחמיר יותר). ולענין מילה בשבת, החזו"א היה מיקל בקצת פחות (י"א שהיה מיקל בנולד שלושים וחמש דקות אחר השקיעה וצ"ע), עכ"ל של האמרי יושר. ובלוח של הגר"מ טוקצינסקי זצ"ל הוא כותב שלאחר שלושים וחמש דקות מהשקיעה נהוג לחושבו כלילה ומותרין במלאכה במוצ"ש ובאכילה במוצאי יוהכ"פ[75]. ועיין גם בבן איש חי בנוגע למוצאי שבת[76].  ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שקבעו את הזמן הזה כדי להחמיר ולצאת מכל ספק של מילה שלא בזמנה בשבת, ולכן אין אלה דקות זמניות. אולם מכיון שנהרא נהרא ופשטה, בכל מקרה ומקרה צריכים לשאול שאילת חכם. ויקבע בדייקנות את זמן יציאת רוב ראש התינוק חוץ לפרוזדור[77], ואם נולד דרך עכוז, זמן יציאת רוב הגוף דהיינו עד הטבור[78] ואח"כ ישאל שאילת חכם, עכ"ד.

                  ולגבי מה שאמר הגרש"ז אויערבאך שליט"א  "זמן יציאת רוב הראש", וכן כתב גם בפשיטות בספר ברית אברהם[79], לכאורה קשה מלשון השו"ע (שם) שכותב: כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור. אולם עיין בהלכות נדה[80]  שכותב מרן, ואם לא נתחתך ויצא כדרכו, משתצא פדחתו ה"ז כילוד וכו' ולא סוף דבר שיצא לחוץ ממש אלא אפילו משיצא חוץ לפרוזדור. ועיין בב"י שכותב וז"ל: ומ"ש ואפילו לא יצא לגמרי לחוץ אלא משהוציא רוב ראשו חוץ לפרוזדור חשיב כילוד, כ"כ הרשב"א מדגרסינן בפרק יוצא דופן[81] אעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבא, א"ל מהו למימהל בשבתא וכו' עיי"ש. ופי' רש"י שם כגון שהוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ואוליד וקאמר דאף על גב דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון, הוי כילוד. ועיין בסדרי טהרה[82]  שכותב שש"מ דאף שלא יצאה הגולגולת לאויר העולם אלא כולה עדיין בפנים, הוי לידה לענין מילה, ועיין שם בסדרי טהרה שמסביר דברי הרמב"ם[83]  וכותב: שלושה גבולים יש למטה מפי החדר, דמן סוף החדר (דהיינו התחלת צואר הרחם עיי"ש) עד בין השינים ובין השינים בכלל נקראים פרוזדור, ומבין השינים ולמטה גם שם יש חלק מן הפרוזדור נכלל בכלל בית החיצון, וממקום שכלה הפרוזדור עד שפתות הרחם נקרא בשם בית החיצון לבד, עכ"ל (וראה ברמב"ם שם שמבואר שבין השינים הוא מקום שיגיע אליו האבר בשעת גמר ביאה). ולפי זה תבואר שכשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור עדיין לא הוציאו לגמרי לחוץ לאויר העולם. וא"ל הגרא"י וולדינברג שליט"א שלכן כשהעובר הוציא רוב ראשו לאויר העולם אנו בטוחים שהוציא את ראשו חוץ לפרוזדור והוי ילוד. ועיין בשו"ת נודע ביהודה[84] שמבדיל בין פרוזדור חיצון שהוא עומק הסדק שבין השפיות ששם מתחברים שתי הירכים, ובין הפרוזדור הפנימי שהוא שער הרחם[85] וע"ע בשו"ת פנים מאירות[86].

                  (ז) ויוצא דופן. דהיינו ע"י ניתוח קיסרי. והטעם שאין טמאים עליו טומאת לידה, ולכמה תנאים בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע, דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה[87]. ומה שכתב המ"ב[88] והוציאוהו לאורך הבטן ע"י סם, עיין ברש"י[89] שכותב: יוצא דופן ע"י סם נפתחו מעיה והוציאו את העובר לחוץ ונתרפאת. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שכוונת רש"י הוא ג"כ שהוציאוהו דרך דופן הבטן. ועיין בבכורות[90] ובהרע"ב והתפארת ישראל שם שמפרשים בהדיא שקרעו דופן בטנה של אשה, וכותב שם הרמב"ם: שמה שאומרים המגידים שהאשה חיה אחר שקורעים דופנה ומתעברת ויולדת איני יודע לו טעם והוא זר מאד, עכ"ל. ועיין גם בכסף משנה[91]. ועיין גם בזוכר הברית[92].

                  ונולד במלקחיים פשוט שמילתו דוחה שבת[93] וזה בתנאי שלא נגרם ע"י זה נזק לתינוק[94].

 

 

סעיף ו  (ח) מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת, לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת, אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן, שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. ולומר לעכו"ם לעשותם, אם הוא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן, אומר לאינו יהודי ועושהו. ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשותו מן התורה, לא יאמר לאינו יהודי לעשותו (ועיין לעיל סי' ש"ז).

 

נשמת אברהם

 

                  (ח) מכשירי מילה. חובה להכין מבע"י את כל התחבושות הנחוצות לטיפול שאחרי המילה. וכן, אם אין עירוב במקום ואסור לטלטל, חובה להביא את צורכי המילה לבית התינוק מבע"י. לא עשה כן, וגם אין להשיג תחבושות מוכנות אצל מי שיש לו, אסור למול על דעת לחתוך תחבושות אחרי המילה[95] או להביא את צורכי המילה בשבת, אלא צריך לדחות את המילה למחרת היום ולא לקיימה בזמנה[96]. ואם כבר מלו את התינוק בשבת, בשוגג[97] או במזיד[98], מותר לעשות כל הנחוץ בשבת דפקוח נפש הוא לתינוק[99]. ועיין לעיל סי' שכב ס"ק א.

                  ובנוגע לאמירה לנכרי, עיין במ"ב[100].

 

[1] מחזיק ברכה להגחיד"א, והובא בשערי תשובה ס"ק ב, וכן בכף החיים ס"ק ל.

[2] ביה"ל ד"ה ופורעין בשם הפ"ת על או"ח.

[3] מ"ב ס"ק ט.

[4] ב"י.

[5] יו"ד סי' רסו ס"ק ז.

[6] או"ח סי' שלא סע' ג.

[7] יו"ד סי' רסו סע' יא.

[8] ס"ק א,

[9] יו"ד סי' רמז.

[10] ס"ק יא.

[11] יו"ד סי' קנה ס"ק ב.

[12] ס"ק ד.

[13] שו"ת אג"מ יו"ד ח"ב סי' קכא.

[14] כאן סע' ד; יו"ד טח רסו סע' ב.

[15] סי' פז.

[16] יו"ד טי' רסו סע' ב.

[17] מילה פ"א הט"ו.

[18] עשין כח.

[19] סי' עג.

[20] יבמות מו ע"ב.

[21] פ' לך לך שאילתא ט ס"ק ד.

[22] ח"ג סי' רפד.

[23] יו"ד שם סע' ח.

[24] שו"ת כלל כו.

[25] יו"ד שם.           

[26] ס"ק ח.

[27] או"ח סי' ל והובא גם בפ"ת ס"ק ז.

[28] יו"ד סי' רנ ו-רנב.

[29] ברכ"י יו"ד סי' רסו, ומחזיק ברכה או"ח סי' שלא סע' ד.

[30] סי' תקצו סע' יד.

[31] מהד"ג ח"א סי' תמד.

[32] מערכת יו"ט סי' א ס"ק י.

[33] שו"ת ח"א סי' כא.

[34] יו"ד סי' רסב ס"ק ג.

[35] שם ס"ק ב.

[36] שו"ת ח"ה סי' ז.

[37] שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' כח.

[38] או"ח סי' שלא ס"ק לא.

[39] סי' ו ס"ק ג.

[40] ח"ה יו"ד סי' כג.

[41] יו"ד סי' רסו סוס"ק יח.

[42] סי' שלא ס"ק ט.

[43] סי' רמח ס"ק ה וסי' שלא ס"ק י.

[44] תניינא יו"ד סי' קסו.

[45] תשובות נוספות שאלה ט סי' יד.

[46] ח"ב סי' צה.

[47] יו"ד סי' רסב סע' ב.

[48] ס"ק לג. וכ"כ לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שהמנהג בירושלים להקל ומלין אפילו

                  בערב שבת עכ"ד. אמנם אין כן המנהג בין הספרדים, וכ"כ היביע אומר (ח"ה יו"ד

                  סי' כג)  והישכיל עבדי (ח"ז יו"ד סי' כז).

[49] הגחיד"א במראית העין בליקוטים סי' ח אות ב.

[50] זוכר הברית סי' ו ס"ק ה ושו"ת יביע אומר שם.

[51] הגחיד"א במראית העין שם.

[52] שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' כח.

[53] ח"ה יו"ד סי' כג.

[54] ס"ק יד.

[55] מג"א ס"ק ב.

[56] או"ח סי' רסא.

[57] אלף שנג (ח"ד סי' רפב).

[58] א"א ס"ק ב.

[59] ביה"ל ד"ה ביה"ש.

[60] שבת לה ע"א ד"ה תרי.

[61] סוסי' רעד והובא בב"ח סי' רסא.

[62] הובא במהר"ם אלשקר סי' צו (ביה"ל סי' רסא סע' ב ד"ה מתחלת).

[63] זוכר הברית סי' ה סע' ג.

[64] או"ח סי' פ.

[65] או"ח סי' טו.

[66] שם סע' ו.

[67] ח"א סי' כג הובא בשערים מצויינים בהלכה סי' קסג ס"ק יט.

[68] סי' רסא סע' ב.

[69] יו"ד סי' רסו סע' ט.

[70] ועיין שם בש"ך ס"ק יא.

[71] סי' רסא.

[72] שערים מצויינים בהלכה סי' עה ס"ק א.

[73] סי' שלא ס"ק לה.

[74] פסקים סע' יז.

[75] מאת הגרש"ז אויערבאך שליט"א.

[76] שנה ב פ' ויצא סע' א.

[77] יו"ד סי' רסב סע' ו.

[78] ועיין בטור וב"י יו"ד סי' קצד.

[79] סי' ה ס"ק 1.

[80] סי' קצד סע' י.

[81] מב ע"ב.

[82] יו"ד סי' קצד ס"ק כו.

[83] הל' איסורי ביאה פ"ה ה"ב-ה"ד.

[84] תנינא אהע"ז סי' כג.

[85] עיין רמב"ם שם סוה"ג.

[86] ח"א סי' ז.

[87] מ"ב ס"ק יח.

[88] ס"ק טז.

[89] נדה מ ע"א.

[90] פ"ח מ"ב.

[91] הל' מילה פ"א ה"ז.

[92] פ"ז סע' כב.

[93] וכן שמעתי מהגרש"ז אויערבאך שליט"א.

[94] עיין בשו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פג ס"ק ה.

[95] עיין סי' שכב סע' ה.

[96] מ"ב ס"ק כד.

[97] מ"ב שם.

[98] שעה"צ ס"ק יז.

[99] יו"ד סי' רסו סע' ד; שש"כ פל"ז סע' יג.

[100] ס"ק כ-כב.