נשמת אברהם / אורח חיים סימן שמ
אורח חיים סימן ש"מ (עידכון) אורח חיים סימן ש"מ (עידכון שני)
סימן שמ כמה דינים מדברים האסורים בשבת כעין תולדות מאבות
סעיף א (א) אסור ליטול שערו או צפרניו, בין ביד בין בכלי, בין לעצמו בין לאחרים, וחייב על שתי שערות. ומלקט לבנות מתוך שחורות אפי' באחת חייב, ודבר זה אפי' בחול אסור משום לא ילבש גבר שמלת אשה. הגה ועיין לעיל סוף סימן ש"ג דין סריקה וחפיפה.
נשמת אברהם
(א) אסור ליטול שערו. אסור לגלח חולה בשבת לקראת ניתוחו אחרי השבת, ואפילו כשמדובר על חולה שיש בו סכנה, אלא א"כ הוא זקוק לניתוח דחוף בשבת או מיד במוצאי שבת, והגילוח אחרי השבת יעכב את הניתוח. כמו"כ מותר לגלח שערות החזה לחולה מסוכן שזקוק לבדיקת א.ק.ג. בשבת וא"א לבצע את הבדיקה עקב רוב השערות, וכן שערות הראש לחולה מסוכן הזקוק לבדיקת א.א.ג. בשבת. ויקפיד לגלח בצמצום אך ורק את השטח הנחוץ, כי על כל שער ושער יש איסור דאורייתא[1], אולם אם המצב דחוף כגון בזמן החייאה, ודאי שאין להקפיד[2].
אשה שהגיעה לחודש התשיעי להריונה, מוטב לה לגלח השערות לפני שבת[3].
סעיף ב אסור (ב) לחתוך (ג) יבלת מגופו, (ד) בין ביד בין בכלי, בין לו בין לאחר.
נשמת אברהם
(ב) לחתוך. ואפילו היא יבשה דעומדת להתפרך לבסוף מעצמה אפ"ה אסור, וכ"ז לענין איסורא אבל לענין חיובא אינו חייב אא"כ נוטלה כשהיא לחה ובכלי, דאז הוא בכלל גוזז[4].
(ג) יבלת. וה"ה דאסור לתלוש שאר ציצין של עור שפירשו קצת מעל גבי ידו או ממקומות אחרים[5].
(ד) בין ביד. וה"ה בשיניו[6].
סעיף ג המוחק דיו שעל הקלף או שעוה שעל הפנקס, אם יש במקומו כדי לכתוב ב' אותיות, חייב. הגה אסור לשבר עוגה שכתב עליה כמין אותיות, אע"פ שאינו מכוין רק לאכילה, (ה) דהוי מוחק.
נשמת אברהם
(ה) דהוי מוחק. כשקורע עטיפת תרופה או מכשיר רפואי, יקרענה דרך קלקול[7], ולא יקרע אותיות או ציורים[8], אבל אם אי אפשר להזהר בזה, יש להקל[9].
סעיף ד יש ליזהר שלא (ו) לכתוב באצבעו במשקין על השלחן או באפר. אבל מותר לרשום באוויר כמין אותיות.
(ו) לכתוב. עיין במ"ב[10] עיקרי דיני כותב ומוחק.
במקרה שצריך לכתוב בשבת לצורך חולה שיבו"ס, כגון מירשם תרופות, מכתב-הפניה לבית החולים או פרטים רפואיים חשובים, אם הם עלולים להישכח או להיחלף בהעדר רישום, מותר אמנם לכותבם, אבל אסור לכתוב דברים שאינם נוגעים במישרין לרפואתו של החולה, וגם יש לצמצם ולכתוב רק את מה שהכרחי ביותר אשר בלעדיו לא ניתן לעשות את הדרוש להצלת החולה. ואין להוסיף אף לא אות אחת יותר וגם לא נקודה בסוף המשפט[11]. ועיין באשל אברהם[12] שכותב: לכתוב בשב"ק שיבא רופא אל חולה שיבו"ס, אם בלא כתיבה לא יבוא, רשאי לכתוב, ומ"מ יכתוב רק ההכרחיות מאי דלא סגי בלאו הכי וכו', עכ"ד. וכן עיין בשו"ת ציץ אליעזר[13]. גם בכתיבת מספרים יש איסור דאורייתא[14] וכן בכתיבת הקצרנות[15].
יש להשתדל לכתוב, את מה שנחוץ, בשינוי, כגון ביד שמאל[16], אם אין הזמן בהול, ואם יכתוב בשינוי עלול לחול עיכוב, יכתוב בדרכו[17]. וכותב המ"ב[18] שכתיבה בכל צורה או כתב אסור מדאורייתא, שדעת האור זרוע[19], שכתב שלהם הוא מדרבנן, דעת יחידאה היא, ואין לה שום מקום בש"ס וכל הפוסקים חולקין ע"ז וס"ל דאף בכתב שלהם הוא איסור דאורייתא דבכל לשון חייב, כדאיתא במשנה[20]. ועיין בשו"ת נו"ב[21], שו"ת חת"ס[22], שו"ת מהרש"ם[23] וערוה"ש[24]. אולם מה שכתב המ"ב שדעת יחידאה היא, עיין בשדי חמד[25], שו"ת יביע אומר[26] ויסודי ישורון[27] שמביאים שורה של פוסקים ראשונים ואחרונים שדעתם כדעת האור זרוע. ומ"מ באמירה לנכרי יש להקל בכה"ג וכמו"כ רופא שצריך לכתוב, יכתוב בכתב לועזית[28] או כמו שנוהגים היום לכתוב בעברית אשר אין זה כתב אשורית[29].
רופא שהוזעק בשבת לחולה שיבו"ס, או חשש סכנה, והצורך בתרופה מסויימת או בהעברת החולה לביה"ח תלוי בהתפתחות המצב של החולה כעבור זמן, אל לו לכתוב מראש את המירשם, או את מכתב ההפניה לביה"ח, קודם שיתברר שאכן יש צורך בכך. והדברים אמורים גם במקרה שיהיה צורך אח"כ לחלל את השבת כדי להביאם, כגון שיצטרכו לנסוע לרופא או לטלפן אליו. אבל כל שקיים חשש, שיהיה קשה למצוא את הרופא אח"כ כאשר יתעורר הצורך לכתיבת המירשם או כתיבת מכתב-ההפניה, או אם יש לחשוש שמא עיכוב כל שהוא לשם כתיבה (או הבאת התרופה מבית המרקחת) עלול לסכן את חיי החולה, כי אז מותר יהא לרופא לכתוב בו במקום, כמו ספק פקו"נ שהתירו לחלל שבת[30].
רופא המבקש מכשיר כתיבה כדי לכתוב דבר הנחוץ להצלת החולה, מותר להביאו לו בידים, גם אם יש לחוש שהרופא יכתוב, בנוסף לדברים ההכרחיים ביותר, דברים שאינם נחוצים ואסורים בכתיבה[31]. ואם הרופא מבקש לכתוב דברים שאינם לצורך פקו"נ המידי, אסור לסייע לו. אבל אם הרופא הוא נכרי, ואינו יכול לקחת את המכשיר הכתיבה בעצמו, מותר ליהודי להגישו לו בכל אופן[32].
מובא בספרים שחולה שאבו"ס שאי אפשר לו ללכת אל רופא שומר מצוות, או שהרופא החילוני מומחה יותר במקצועו, ילך אל הרופא מחלל שבת, גם אם הוא יודע שהלה ידליק אור וירשום את השם ופרטי המחלה וכדו' בכרטים החולה, וגם יכתוב לו מירשם בשבת (וכמובן מדובר כשאי אפשר משום מה לגשת לרופא הנ"ל אך ורק בשבת). עם זאת, ודאי שאם אפשר להניא את הרופא מלחלל שבת ויו"ט, מצוה וחובה לעשות כן[33]. ועיין בשש"כ[34] שכותב: עיין שו"ת יד יצחק ח"ג סי' צה שמצרף שיטת הש"ך יו"ד סי' קנא ס"ק ו דבמומר לא שייך מסייע ידי עוברי עבירה ואין בו אפי' איסור דרבנן דולפני עור, וכיון דשעת הדחק היא, יש לסמוך גם על השיטות דס"ל דכל שאינו כתב אשורית אינו אלא דרבנן[35], וחולה שאבו"ס יש לדונו כשהע"ד, כי השעה דחוקה לו, וגם י"ל שהוא הולך בהיתר אל הרופא, שפעמים רבות קורה שהחולה חושב שאבו"ס ואח"כ מתברר שמרחפת עליו סכנה, עכ"ד היד יצחק, וכן מסיק הברכת משה והבנין דוד. ומובא שם דעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א, שלפי דברי גדולים אלה, אם הרופא ודאי יעבור על איסור תורה וגם ברור דליכא חשש סכנה, אסור לעבור על ולפ"ע לצורך חולה שאבו"ס, ואם הוא רואה שהרופא עומד לעבור על איסורי תורה, חייב הוא לוותר על הכל וללכת מאותו רופא. אולם דעתו נוטה, דכמו שאם אחד חייב לחברו כסף והלווה רשע ומאיים על המלוה שאם יתבענו, יקלל אותו וגם יחרף ויגדף וגם ישבע לשקר, ואפ"ה ברור הדבר שאין המלוה צריך להימנע משום כך לתובעו, וה"נ גם כאן, הרופא הרי חייב מן הדין לראותו, ולכן אם החולה מבקש ממנו לא לחלל כלל את השבת בגללו, אינו חייב להתחשב בזה שהרופא הוא עבריין ואינו שומע לו, ובכגון דא הלעיטהו לרשע, וכמו"ש הרמב"ם בפיה"מ פ"ד דמע"ש מ"ו, וראה בקו"א למהרי"ל דיסקין אות קמד, וצ"ע, עיי"ש באריכות. וביסודי ישורון [36] כותב דאם הרופא יעשה את הבדיקות בחולה ע"י חשמל וכו' שודאי יש חילול שבת במלאכה דאורייתא, אין להתיר אלא היכא דיש חשש פקו"נ. וכן עיין בשו"ת ציץ אליעזר[37], וכן ראיתי בשו"ת מהרש"ם[38] ובזבחי צדק[39] שאוסרים על חולה שאבו"ס ללכת לרופא חילוני בשבת.
אם הרופא רשם מירשם בשבת לחולה שאב"ס, אין לקחת את התרופות מבית המרחקת בו ביום, אלא ימתין עד מוצאי שבת, שכן בשבת אסור ליהנות ממלאכתו של היהודי שנעשתה בשבת[40]. ומובא בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א[41] דצ"ע להסוברים דהנאת מצוה שאני, דאף שכאן הוא לצורך של הנאת הגוף, מ"מ הו"ל מצוה וכו' ונראה דכמו שמותר לומר לנכרי לכתוב, הה"נ דמותר לקרוא ממה שכתב הישראל בעבירה. ואם עבר והביא התרופה בשבת, אף אם נאמר שעשה איסור שהשתמש במירשם ליקח בו תרופות, מ"מ אין התרופות נאסרות משום כך, עכ"ד. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר[42]. ואם הביא את התרופות דרך רה"ר, עיין בסי' שיח סע' א בביה"ל ד"ה אחת בשם הח"א[43] שדוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב, אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום, ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מוש"ק מיד, ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל, עכ"ל החיי אדם. ומקור הדין הוא כנראה ברשב"א[44]. ועיין גם בשו"ע סי' תה סע' ט.
חולה שהוחלט לשחררו מחדר מיון בשבת, אין כל היתר ליהודי לכתוב לו מכתב שחרור בשבת. ואם החולה הוא בגדר של חולה שאבו"ס, מותר לבקש מנכרי שיכתוב את המכתב, אם יש צורך בכך, ועיין מה שכתבנו לעיל הערה 29. ושוב א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאם אפשר, מה טוב היה שבביה"ח יהיה מסודר ומאורגן מראש, כך שמי שפונה לחדר מיון במשך השבת ואחרי בדיקה הוחלט לשחררו, שיוכל הוא להשאר בביה"ח במשך כל השבת (כשהנהלת ביה"ח דואגים למקום לינה, אוכל וכל צרכיו לשבת), ורק במוצאי שבת יכתוב לו הרופא את מכתב השחרור. אמנם אם זה לא ניתן, או אם זה עלול לגרום צער לרבים ואי סדר ובלבול במוצאי שבת, אז גם מותר לרופא לומר לנכרי לכתוב את מכתבי השחרור בשבת, ואפילו עבור חולה שהבריא בנתיים, כי במקום צורך וצער של רבים יש מקום להקל.
אסור לומר לנכרי בשבת לכתוב את תעודת הפטירה, כדי שהרופא יוכל לחתום בתום השבת. לכן, על הרופא שהולך הביתה בתום משמרתו בשבת ובמחלקתו נפטר חולה יהודי, למסור בעל פה את הנתונים לרופא שמחליפו, כדי שהלה יוכל למלאות את טופס תעודת הפטירה במוצאי שבת. אולם אם זה בלתי אפשרי, והרופא אינו יכול לחזור מיד במוצאי שבת כדי לכתוב את תעודת הפטירה, יכול הוא, כשהדבר כרוך בכבוד המת, לומר לנכרי בשבת לכתוב את תעודת הפטירה (ויש גם לצרף לזה את שיטת הא"ז והרמ"א סי' שו סע' יא, שהכתיבה היא בכתב שלהם)[45]. ואם מדובר על מת נכרי, יכול הרופא לומר לנכרי לכתוב את תעודת הפטירה[46]. אך עיין בנשמת אברהם כרך ה עמ' קעב.
ובנוגע להצעה שרופאים ואחיות בביה"ח יכתבו בכתיבה שאינה מתקיימת (דהיינו שהדיו נעלם כעבור שבעים ושתים שעות), כותב הגרי"י וייס שליט"א[47] דבמתקיים עכ"פ יום אחד והוא מלאכת מחשבת שלא ישכח, יש חיוב דאורייתא. אולם לדעתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א[48] כתב לועזי וכ"ש כתב מושיטא קיל טפי וכמו"ש במג"א סי' שמ ס"ק י ובסי' תקמה ס"ק כא. וכתב בעל המ"ב[49] וז"ל: וגם לענין כתיבה קי"ל דבעינן דוקא שיכתוב בדבר המתקיים, אך בריש פרק הבונה איתא שם במשנה, כל העושה מלאכה ומלאכתו מתקיימת בשבת חייב, משמע לכאורה דאפילו אם מתקיימת רק על יום השבת לחוד, וכן משמע לענ"ד ברמב"ם פ"ט הי"ג ע"ש היטב, והמשנה כללא כייל זה הכלל וכו' וע"כ אנו צריכין לומר דמה שהמשנה פוטרת בכתב שאינו של קיימא כגון במשקין ומי פירות היינו משום שאינו מתקיים כלל אפילו על יום השבת, אכן ברש"י שם איתא במשנה דהאי בשבת אעושה מלאכה קאי, א"כ משמע מינה דבעינן שיהיה מתקיים תמיד ולא די ביום השבת לחוד, ע"ש[50].
צילום רנטגן. כותב היסודי ישורון[51]: מלבד דיש בזה משום איסור הבערה בשעה שלוחץ על הכפתור, יש בזה ג"כ משום איסורא דכותב ע"י זה שגורם שהנייר "הנגטיב" יקלוט את הצורה. וכן אסור ליהודי להעמיד את עצמו אפילו לפני נכרי בשבת שיצלמו, עכ"ד. ומה שכתב שיש בזה איסור כתיבה, יל"ע דהא בפמ"ג[52] כותב: ואותן הכותבים דברי סתר בנייר עם חלב שנחלב ולא נתבשל ונבלע בנייר ואין רשומו ניכר, וכשבא לחבירו נותן אותו אצל האש ומתחמם וניכר הכתב ההוא, אם עשה כן בשבת י"ל דחיוב חטאת ליכא, ומ"מ מדרבנן אסור דדמי לכותב, וכ"ש במקום שיד סולדת בו, עכ"ל. ועיין מה שכתבנו לעיל סי' שו ס"ק ב בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א בד"ה אולם אם. ועיין בשו"ת אבני נזר[53] שדן במי עפצא שדרכן שאחר כתיבה נבלעין, וכותב: היות ואפשר להפליטן ע"י מיא דנרא, לכתב נחשב, עכ"ד. ואולי שאני מי עפצא שבשעת הכתיבה נראה הכתב ורק אח"כ נבלע ע"ש, וראה בשו"ת הר צבי[54]. וכן עיין בשו"ת שבט הלוי להגרש"ה ואזנר שליט"א[55] שכותב: כי יתכן אולי שאין בו (בצילום רנטגן) אלא איסור דרבנן לא משום דלא הוי בגדר רושם אלא משום דצורת התמונה נדבקת בעצמה על הפלאטע ואנו עושים רק הפעולה שמסירים המניעות. אולם פשוט שבפיתוח הצילום יש איסור תורה של מכה בפטיש, עכ"ד.
ולגבי חולה שיבו"ס, למשל עם דלקת ריאות, אם דרכו של הרופא לצלם כל חולה עם דלקת ריאות באופן דחוף גם בימי החול, ואפילו במקרה ברור ופשוט, משום ספק כלשהו, דעתו של מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמותר לו לצלם חולה כזה גם בשבת (בהסתמך על דעת הרמב"ן, מובא בסי' שכח סע' ד). אולם הגרא"י וולדינברג שליט"א חולק ע"ז וכותב[56]: יש להקל רק כשרגילים לעשות לו את הדבר בחול, ואע"פ שאין בו סכנה במניעת הדבר ההוא כיון שהחולי יב"ס. ואין ללמוד מזה להקל גם אם דרכו של רופא זה בלבד לעשות כן גם בימות החול בזמן שאצל כלל הרופאים ברור שאין בדחיית הצילום עכ"פ עד מוצאי ש"ק שום חשש של הגברת הסכנה, וכשלמעשה גם רופא זה מודה בדבר שהמקרה ברור ופשוט ורק משום ספק כלשהו שאינו מבוסס הוא עושה כן, ועוד זאת דאפילו בההוא דכל שרגילים וכו' מסיים ג"כ המ"ב בעצמו שם וכותב שברור שאין במניעת אותו דבר חשש סכנה אע"פ שמ"מ צריך הוא לו ורגילין לעשות לו עושין אותו בשבת אלא ע"י א"י כדין חשאבו"ס.
סעיף ו חוט של תפירה שנפתח, אסור למתחו (ז) משום תופר.
נשמת אברהם
(ז) משום תופר. והעושה כן חייב חטאת, והוא שעשה הקשר לבסוף, אפילו אינו של קיימא, אבל בלא קשר כלל, פטור[57]. ואם התפרדו ג' תפירות ומתחן, חייב אף בלא קשר[58].
תפירת פצע, אם אפשר להשהותה עד למוצאי שבת ללא כל חשש להרעת מצב הפצוע, אין לתופרו בשבת מכיון שיש צורך לעשות קשר בחוט התפירה והרי זה קשר של קיימא שאין לעשותו בשבת[59]. ותפירה לבד ללא קשר אינו אסור אפילו אם עשה ג' תפירות, כי לא מצאנו איסור תופר בגוף האדם[60]. ולכן, מותר להדביק פרפר (איספלנית חתוכה מלפני שבת בצורה מיוחדת) לפצוע כדי לקרב את שולי הפצע זה אל זה[61].
[1] מ"ב ס"ק ג.
[2] מהא דסי' שכח סע' טז ברמ"א.
[3] שש"כ פל"ו הערה י.
[4] מ"ב ס"ק ו.
[5] מ"ב ס"ק ז.
[6] מ"ב ס"ק ח.
[7] סי' שיד מ"ב ס"ק כה. ועיין חזו"א סי' סא ס"ק ב ד"ה ובקריעה. ועיין לקמן סע' יג בביה"ל
ד"ה אין.
[8] מ"ב ס"ק טו ו-מא.
[9] דמעיקר הדין כמו שמותר לקרוע עור שע"פ החבית, סי' שיד מ"ב ס"ק כה, כך מותר גם זה.
ולכן, אף שהאחרונים החמירו בזה, מ"מ במקום חולי נראה שאין להחמיר כיון
שמקלקל, ולא משכחת כלל באופן זה להיות מוחק ע"מ לכתוב – שש"כ פל"ג הערה
כט בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, וראה גם שם פ"ט הערה מז.
[10] מ"ב ס"ק כב.
[11] שש"כ פל"ב סע' מח.
[12] בוטשאטש, סי' שכח סע' ב.
[13] ח"ח סי' טו פי"א ס"ק ו.
[14] תויו"ט שבת פי"ב מ"ג, שו"ע הרב סי' שמ סע' ח.
[15] יסודי ישורון ח"ה עמ' סז.
[16] סי' שמ מ"ב ס"ק כב (ז).
[17] סי' שכח סע' יב ברמ"א.
[18] עיין סי' שו מ"ב ס"ק מז וביה"ל ד"ה בכתב שלהם.
[19] הובא ברמ"א שם סע' יא.
[20] שבת קג ע"א.
[21] תניינא או"ח סי' כט ו-לג.
[22] חו"מ סוסי' קצה.
[23] ח"ב סי' צג.
[24] או"ח סי' שו סע' כב, ואהע"ז סי' קכו סע' ב.
[25] מערכת כ"ף כלל קיא.
[26] ח"ג סי' כג.
[27] ח"ה עמ' לח.
[28] מפי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[29] מהגרש"ז אויערבאך שליט"א. ולפי זה יהיה מותר לרופא בחדר מיון להכתיב מכתבי
שחרור לגוי לחולים המשתחררים משם בשבת. וראה להלן ד"ה חולה.
[30] שש"כ שם סע' נ,
[31] ועיין בשש"כ שם הערה קכו בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, דאם מותר לחלל שבת
עבור החולה שיבו"ס, כ"ש דמותר נמי לעבור אלאו דלפני עור.
[32] כלכלת שבת בכללי מוקצה ב"זה הכלל בכל פרטי מוקצה" סע' ג (ד), שש"כ שם סע' נא.
[33] שש"כ פ"מ סע' ח.
[34] שם בהערה כז.
[35] רמ"א סי' שו סע' יא.
[36] ח"ד עמ' רנח.
[37] ח"ח פי"ג ס"ק יב.
[38] ח"ב סי' צג.
[39] ח"ב בחלק השו"ת שאלה יח.
[40] ס" שיח טע' א ברמ"א; שש"כ שם.
[41] שש"כ שם הערה ל.
[42] ח"ט עמ' עו בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א
[43] כלל ט.
[44] שבת קל ע"ב.
[45] מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, והסכים אתו הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[46] מפי מו"ר שליט"א, וראייתו מסי' שז סע' כא ברמ"א שאם הנכרי במלאכת עצמו עוסק
ואינו של ישראל, מותר.
[47] ספר הלכה ורפואה ח"א עמ' רלג.
[48] שם עמ' רלה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שמותר אף אם הכתב מתקיים שלשה
או ארבעה ימים. ועיין שם גם בעמ' רלז בדברי הגרל"י הלפרין שליט"א באריכות.
[49] שעה"צ סי' שג ס"ק סח.
[50] הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[51] ח"ה עמ' פה.
[52] סי' שמ במ"ז ס"ק ג.
[53] או"ח סי' רג.
[54] יו"ד סי' רל.
[55] או"ח ח"א סי' קכא סע' ג.
[56] לב אברהם ח"ב עמ' כד.
[57] ועיין בשעה"צ ס"ק ס בשם הפמ"ג דלפעמים חייב אף בלא קשר, כגון שיש עוד תפירות
מלבד אלו שנתפרדו ולכך חייב אף במתח שתי תפירות דמתחברות עם אלו.
[58] מ"ב ס"ק כז, ועיין שם יתר פרטי דיני תופר.
[59] שש"כ פל"ה סע' ד.
[60] שם הערה סב.
[61] שם סע' כד.
אורח חיים סימן ש"מ (עידכון) אורח חיים סימן ש"מ (עידכון שני)