נשמת אברהם / אורח חיים סימן תמח

הלכות פסח

 

סימן תמח  דין חמץ שעבר עליו הפסח

 

סעיף ז  אסור ליתן בהמתו לאינו יהודי להאכילה בימי הפסח, (א) אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) אם הוא יודע. אבל אם אין יודע שיאכילנה חמץ, מותר ליתנה לו ואין לו לחוש שמא יאכילנה[1].

                  כותב המ"ב[2] שאם א"א באופן אחר, המנהג למכור הבהמה לנכרי כדין על פי הקנינים המובאים ביו"ד סי' שכ, והבהמה תהיה אצל הנכרי או יקנה לו הבהמה עם הרפת והנכרי יאכילנה, ולא יהיה לו שום עסק עמהם בפסח, ובלבד שלא יאמר לו שיאכילנה חמץ, עכ"ל. וכן מתירים המהר"ם מרוטנברג[3] הארחות חיים[4], הנו"ב[5]  והנ"א[6]. וכ"כ החת"ס[7], אולם לדבריו צריך גם להפקיר בפני שלושה. וראה בשדי חמד[8] ובמעדני שמואל[9]. והגוי צריך להוציאן מחוץ לרשותו של היהודי כדי להאכילן, או שישכיר היהודי לגוי גם את מקום הימצאותן של החיות[10]. ויש מחמירים ומצריכים למכור את החיות ואת החמץ לשני גוים, כך שהקונה את החיות יצטרך לקנות את מאכלן אצל הגוי השני[11]. ובמקום הפסד יש להתיר להאכיל ע"י גוי כשימכור הבהמה והחמץ לגוי ויכתוב בשטר המכירה שגם האוכל יהיה על חשבון הקונה[12]. לכן רופא המחזיק חיות במעבדה לשם מחקר, ומאכלן חמץ, ימכרם לגוי לפני ערב פסח ובמקום הפסד מותר גם למכור לו מאכלן וכדלעיל. וכמובן שאסור ליהודי עצמו לטפל בהן או לעשות להן כל פעולה הקשורה במחקרו עד אחרי הפסח[13].

 

 

[1] מ"ב ס"ק לב.

[2] ס"ק לג.

[3] מובא בכף החיים ס"ק קט.

[4] ס"ק כא.

[5] שו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' מב.

[6] כלל קכד שאלה ח.

[7] שו"ת או"ח סי' סב.

[8] מערכת חמץ ומצה סי' ט ס"ק ג.

[9] על הקיצור שו"ע סי' קיד ס"ק לה.

[10] מעדני שמואל שם בשם הנו"ב שכותב: רשאי, בחשש של הפסד מרובה, למכור מערב פסח

את החיות עם מאכלן לגוי הרגיל עמו, והגוי יאכילן כדרכן, אך לא יאמר לו כלל

שיאכילן את החמץ הזה שמכר לו.

[11] ישועות יעקב, מובא במ"ב ס"ק לג.

[12] שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' קמז.

[13] מו"ר הגרי"י גויבירט שליט"א.