נשמת אברהם / אורח חיים סימן תנ

סימן תנ  דין ישראל ואינו יהודי שיש להם שותפות

 

סעיף ו  מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול, אף ע"פ שיודע שיקנה חמץ. אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע. ויש מתירים (א) גם בזה, אא"כ הקדים דינר או שנשא ונתן ביד. הגה ואסור לקנות חמץ לאינו יהודי בפסח, אפילו במעותיו של אינו יהודי.

 

נשמת אברהם

 

                  (א) גם בזה. ולענין תינוק שנחוץ לו לאכול ולשתות חמץ, צריך לישא אותו לבית נכרי ויבקש להנכרי שיאכיל חמץ להתינוק (אך יזהר שלא יקחהו בידו דזוכה בו), ואם אין הנכרי רוצה ליתן לו בחנם יכול להבטיחו שישלם לו אח"כ דמותר מעיקר הדין, אבל לא יתן לו מעות קודם או בשעה שנותנו לו לאכול דקונה החמץ בזה ואסור לכו"ע. ואם א"א לו לשאתו לחוץ ובע"כ צריך העכו"ם להביא החמץ לביתו של ישראל ולהאכילו שם, יש לו לומר להעכו"ם שיקבץ החמץ הנשאר וישאנו לביתו וכשיצטרך לאכול עוד הפעם יחזור ויביאנו ויאכילנו. ואם א"א למצוא נכרי על כל פעם ופעם, יש להקל שישאיר העכו"ם חמץ בביתו כדי שיספיק לתינוק לכמה פעמים, ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות את החמץ (דאל"ה קני ליה רשותו), וכדלעיל סי' תמח. ויצוה לקטן שיאכיל לתינוק אבל הוא בעצמו אין לו להאכילו, חדא דאסור לכתחלה ליגע בו וכדלעיל בסי' תמו, ועוד משום לתא דקנין. ואם יכול להטמין החמץ במקום שמונח חמצו המכור יטמינו שם וישא התינוק לשם לאכול, ואם לא, יעשה מחיצה עשרה בפני החמץ ועכ"פ יכפה עליו כלי. וכ"ז אם אין התינוק מסוכן לזה, דביש סכנה אין צריך לדקדק בכ"ז כדי למהר באכילתו וכדלעיל סי' שכח [1]. וכותב השערים מצויינים בהלכה[2] שאם אין שם נכרי, יש עצה להקנות לתינוק ע"י אחר (וכמבואר בחו"מ סי' רמג סע' יח) קודם הפסח כל מה שצריך לו במשך הפסח. וזהו מטעם דזכות הוא לו שיבריא וזכין לאדם שלא בפניו, ובתינוק אפילו בפניו כשלא בפניו דמי כמש"כ שם הסמ"ע, ואע"ג די"ל שחוב הוא לו שיאכל חמץ, מ"מ התינוק אינו מחוייב במצוות, ועיין שם בקצוה"ח ס"ק ז.

                  כותב השבות יעקב[3]: כשצריכים להאכיל חולה שיבו"ס חמץ בפסח ע"י ישראל וא"א בענין אחר לא יאכילו כשהוא יחידי דלמא יטעה ויקח לפיו, דומיא להא דגמרא שבת יא ע"א ולא יקרא לאור הנר ביחידי, כ"ש חמץ דלא בדילי מיניה כולה שתא איכא למיחש טפי, עכ"ל. ולא הבינותי, מנא ליה לגזור גזירה חדשה או לדמות דבר לדבר בגזירות חז"ל, הלא אין דנין דברי סופרים מדברי סופרים[4]. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאמנם עצם פסק השבות יעקב מבוסס על גמרא ארוכה[5] לגבי בדיקת חמץ בחול המועד שר' יהודה גוזר שלא יבדוק דילמא אתי למיכל מיניה ומסביר אביי מכיון שחמץ לא בדיל מיניה, עכ"ד. וראה גם בפ"ת[6].

                  כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: אם חייב לקנות כמות מסויימת של תרופות בפסח, והתרופה היא חמץ גמור, והוא צריך אותה לצורך חולה שיבו"ס, כגון בקבוק שיש בו חומר של חמץ, לכתחילה יכוון לא לזכות בחמץ, וגם ישלם עבורו רק אחרי חג הפסח (ראה סי' תן במ"ב ס"ק יח). זכה בחמץ (או שלם עבורו) אם יודע שאינו צריך רק חלק ממנו, ישמור את מה שצריך ויזרוק את השאר, אף אם יודע שיצטרך עוד מהתרופה אחרי פסח (אלא אם כן הדבר קשה להשיג אחרי פסח, והוא זקוק לה לצורך חולה שיבו"ס)[7]. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאם כוון בשעת הקנין בבית המרקחת לא לקנות החמץ, וגם לא שלם עבורו, אינו צריך לדקדק בכמות שהוא מקבל, ואף מותר להשתמש בנשאר אחרי חג הפסח, ע"כ. ואמנם בכל אופן, יניח את החמץ במקום מוצנע ומשם יקח כל פעם לפי הצורך (סי' תן במ"ב ס"ק יח), עכ"ל של מו"ר שליט"א.

 

 

[1] מ"ב ס"ק יח; חק יעקב ס"ק יא.

[2] קו"א סי' קיז ס"ק טו.

[3] ח"ב סי' טו.

[4] ידים פ"ג מ"ב, ועיין במג"א סי' שז ס"ק ז.

[5] פסחים י ע"ב.

[6] יו"ד סי' קנה ס"ק ה. וראה בסי' תמו סע' ג ובמ"ב ס"ק י שאסור אפילו לנגוע בחמץ שמא

יבוא לאכול ממנו.

[7] ויתכן שאף בפסח עצמו לא יקנה כל פעם רק לשימוש מידי, ואם לא יוכל להשיג כמות

קטנה ויצטרך לקנות כמות גדולה בכל פעם, יזרוק מיד השאר שלא לעבור על ב"י וב"י – מו"ר שליט"א.