נשמת אברהם / אורח חיים סימן תסח
סימן תסח שלא לעשות מלאכה בערב פסח אחר חצות
סעיף א העושה מלאכה בערב פסח (א) מחצות ולמעלה, היו משמתין אותו, ואפילו לעשות בחנם אסור. ויש מי שאוסר אפילו על ידי אינו יהודי. ויש מי שמתיר (וכן הוא המנהג).
נשמת אברהם
(א) מחצות ולמעלה. קיימת מחלוקת בין רש"י ותוספות בריש פ"ד דפסחים לגבי סיבת איסור מלאכה מחצות ואילך, דלפי רש"י הוא כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותקון מצה לצורך הלילה. לעומת זאת מביא התוס' בשם הירושלמי דהאיסור משום דזמן הפסח מחצות ואילך ואף יחיד קאמר התם בשאר ימות השנה ביום שמביא קרבן אסור במלאכה, עיי"ש. ועיין במ"ב[1]וביה"ל[2]. וקיימת מחלוקת קדומה אם האיסור מלאכה מדאורייתא או מדרבנן, עיי"ש בתוס' שכתבו דמשמע מהירושלמי דמדאורייתא אסור, וכ"כ הרא"ש [3]. אמנם התוס' בחגיגה[4] כתבו דש"ס שלנו ס"ל דאינו אסור אלא מדרבנן. וכ"כ הר"ן דאפשר דאינו אסור אלא מדרבנן, וכתב המל"מ[5] דהתוס'
והר"ן[6] לא נחלקו אלא בפירוש הירושלמי אם האיסור מן התורה או מדרבנן, אבל לש"ס דילן גם התוס' מודו דאינו אלא מדרבנן. וכן פסק הרמב"ם[7] דיום י"ד בניסן אסור בעשיית מלאכה מד"ס כמו חולו של מועד והוא קל מחוש"מ ואינו אסור אלא מחצי היום ולמעלה שהוא זמן שחיטה, אבל מהנץ החמה עד חצי היום תלוי במנהג. וכ"כ הפר"ח והמגן האלף[8].
אמנם עיין בפנ"י שכותב שנ"ל לפרש דעיקר מנהגא דאיסור מלאכה קודם חצות היינו משום דלאחר חצות פשיטא טובא דאיסור גמור הוא והיינו משום דכתיב בפרשת אמור, אלה מועדי ד', וסמיך ליה בחדש הראשון בארבעה עשר בין הערבים פסח לד', וא"כ משמע דמהאי שעתא די"ד לאחר חצות איקרי מועד, והיינו לענין איסור עשיית מלאכה כחולו של מועד אי מדאורייתא או מדרבנן וכו'. וכותב הגר"א[9] לגבי ערב פסח וסוף ימי אבילות, נראה דחשיב כמו מועד דקרא חשבו בתוך המועדים וכן מדמי בגמרא פ"ד דפסחים ופ"ב דמו"ק.
כותב המ"ב[10] בשם האחרונים: כל מה שמותר לעשות בחוש"מ כגון דבר האבד או שעושה מעשה הדיוט ולא מעשה אומן ויש בו צורך המועד וכיוצא בו משאר דברים המותרים בחולו של מועד, כ"ש שמותרים בערב פסח אחר חצות, עכ"ל. וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שלכן מותר לרופא או לאחות לטפל בחולים בע"פ כמו שהם מטפלים בהם בחוש"מ, אמנם אין לבקר אצל רופא לבדיקה שיגרתית שהוא קבע מראש לאותו יום כשזה עלול לגרום למלאכה כגון כתיבה וכו' וכן אין לרופא לעשות כן.
מותר לעסוק במחקר כשזה המשך של מחקר שכבר התחיל מלפני ע"פ וכשהפסקתו באותו יום תגרום לו להפסד, וכן א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. גם מותר לו לכתוב מאמר רפואי, אמנם רק כשאין זו כתיבה סופית[11].
סעיף י מוליכים ומביאים כלים מבית האומן כל היום, אעפ"י שאינם לצורך המועד. הגה ונהגו שלא (ב) להקיז דם בשום עי"ט, ואין לשנות.
נשמת אברהם
(ב) להקיז דם. עיקר החשד הוא בערב שבועות וגזרו חז"ל על כל ערב יו"ט משום ערב שבועות. וערב יום טוב אחרון של פסח הכל מותר דאינו רגל בפני עצמו. וכל זה הוא דוקא כשרוצה להקיז דם לצורך בריאות, אבל משום סכנה כבר דשו בו רבים ושומר פתאים ד', ואפילו בערב שבועות התיר בא"ר[12] כשצוו הרופאים בחולי שיש בו סכנה, אבל בלא"ה לא[13]. ומשמע דכל טיפול שיש בו הוצאת דם ממקומו, אין לעשות לחולה בערב שבועות אלא כשיש בו סכנה, וממילא אין לנתח אלא אם זה דחוף וגם אין להוציא דם לבדיקות. אמנם אם כתוצאה מכך שהחולה מסרב לניתוח בערב יו"ט, יצטרך לחכות לתור הבא שעלול לקחת עוד כמה שבועות או חודשים, ואם עקב זה ימשיך לסבול, או כשיש אפשרות שאולי מחלתו תחריף ואז יצטרך לניתוח באופן דחוף (שהוא ודאי פחות רצוי), נ"ל שיהיה מותר לו לעבור ולעשות הניתוח בערב יו"ט ואפילו בערב שבועות, ושומר פתאים ד'. ועיין גם לעיל סי' רמח. וראיתי בשו"ת ציץ אליעזר שדן בנושא[14], והוא מסכם : בדרך כלל אין לבצע סוגי ניתוחים בערבי ימים טובים (אלא אם כן הם דחופים) ועל אחת כמה שלא להוציא דם, אי משום התרמה לבנק הדם ואי משום עריכת בדיקות שסובלות דיחוי לכמה ימים ובמיוחד יש להקפיד ביותר בזה על ערבי שבועות. ובליל ערב יו"ט יש להתיר, מלבד ליל ערב יו"ט אחרון של סוכות שהוא ליל יום דין. ואם יש לחץ מצד הרופא או כדומה, יש להתיר למי שהוא מעדות הספרדים[15] ובפרט בשאר עיו"ט מלבד ערב שבועות והוש"ר. וכשיש חשש שאם לא ינתן לבצע הניתוח ביום זה יתבטל תורו ויצטרך לחכות הרבה זמן עד שיגיע תורו שנית, ויהיה זה כרוך אצלו עם סבל (והכל לפי החולי ולפי האדם), אז יש להתיר בזה גם למי שהוא מעדות האשכנזים, ובמיוחד בשאר ערבי ימים טובים מלבד ערב שבועות והוש"ר, עכ"ל.
[1] ס"ק א.
[2] ד"ה מחצות.
[3] שו"ת כלל נה סי' ה.
[4] יז ע"ב ד"ה אלא לאו.
[5] הל' כלי המקדש פ"ו.
[6] בפסחים שם.
[7] הל' יו"ט פ"ח הי"ח.
[8] סע' ג.
[9] יו"ד סי' שצט ס"ק ט.
[10] ס"ק ז.
[11] מהא דמ"ב ס"ק ט וכן א"ל מו"ר הגרי"י גויבירט שליט"א.
[12] סי' תצג ס"ק יט.
[13] מ"ב ס"ק לח, ועיי"ש טעם המנהג.
[14] חי"ב סי' מו.
[15] על אף שהגר"ח פלאג'י בספרו מועד כל חי סי' ח סע' ב מחמיר וכן הכף החיים ס"ק צט,
אמנם מכיון שהפר"ח סו"ס זה מתיר בהדיא, והרמב"ם והב"י לא הביאו להלכה,
המיקל יש לו על מי לסמוך.