נשמת אברהם / אורח חיים סימן תעב
אורח חיים סימן תע"ב (עידכון)
סימן תעב דיני הסיבה וד' כוסות
סעיף ג כשהוא מיסב לא יטה על גבו ולא על פניו ולא על ימינו, אלא על שמאלו. (א) (ואין חילוק בין אטר לאחר).
נשמת אברהם
(א) ואין חילוק בין אטר לאחר. עיין במ"ב[1]. והיכי שהוא גידם ביד ימינו או שיש לו מום בידו הימנית שא"א לו לאכול בו, צ"ע איך יעשה וכו', ואפשר דבכגון זה לא הצריכוהו חכמים כלל הסיבה, וצ"ע[2]. ונראה שלדעת הרמ"א לקמן סע' ז שכדאי הוא ראבי"ה לסמוך עליו שבדיעבד יצא בלא הסיבה, כאן ודאי דלא הצריכוהו חכמים הסיבה[3].
סעיף י מי שאינו שותה יין (ב) מפני שמזיקו, או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות, לקיים מצות ארבע כוסות.
נשמת אברהם
(ב) מפני שמזיקו. ומותר לכתחלה לשתות יין מבושל או יין צמוקים או מיץ ענבים, ויוצא בזה ידי חובתו[4]. ואם שתיית ארבע הכוסות עלולה לגרום לו חולי פנימי או את הצורך לשכב במיטה, פטור[5], וה"ה באכילת מצה ומרור[6]. יותר מזה, חולה שהזהירו אותו רופאים מומחים שלא יאכל מצה או מרור בליל הסדר (או שלא ישתה יין) שאם יאכל (או ישתה) יהיה בסכנה, והחולה בכל זאת מחמיר על עצמו ואוכל (או שותה), אין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו[7]. ויש אומרים שאין זה אף בגדר מצוה הבאה בעבירה, כי אין כאן מצוה אלא רק עבירה[8]. ועיין בשו"ת מהר"י אסאד[9] שגם אינו רשאי לברך, ואדרבא, אם יברך הוא מנאף. וכן עיין בשדי חמד[10].
ועיין ברמ"א[11] שכותב דלענין ד' כוסות יש לסמוך אמאן דאמר דמקדשין על שאר משקין אם הוא חמר מדינה.
אם טוען החולה שהמצה תזיק לו והרופא אומר שלא תזיק, סומכים על הרופא כי הכלל של "לב יודע מרת נפשו" שייך רק לגבי מצב של רעבון ולא לגבי מצבים אחרים[12]. ועיין מה שכתב הגרא"י וולדינברג שליט"א בהערותיו על ספרי.
ולגבי סוגי הירקות שבהם יוצאים ידי חובת מצות מרור, עיין במ"ב[13] שכותב: חולה או איסטניס, מותר לו ליקת מאיזה מין שערב עליו ביותר, וגם יאכל הכזית מעט מעט בכדי שיעור אכילת פרס דמעיקר הדין יוצא בזה כדלקמן סי' תעה סע' ו, ואם גם זה א"א לו מפני בריאותו, עכ"פ יאכל מעט או ילעוס בפיו לזכר טעם מרירות, אך לא יברך ע"ז. אולם אם אינו נוגע לו לבריאותו, ראוי לו לדחוק עצמו בכל יכולתו אף שקשה לו כדי לקיים מצות חז"ל[14].
חולה שמאכילים אותו דרך צינור לתוך בטנו (זונדא) לא יצא ידי חובתו באכילת מצה ומרור או בשתיית ד' כוסות, ולכן לא יברך עליהם לא ברכת הנהנין, לא ברכת המצוות ולא ברכה אחרונה. אמנם אם אפשר, ישתדל לצאת חובתו של כל אלה הברכות על ידי זה שישמע אותם ממישהו אחר שגם אוכל ושותה יחד אתו ומברך לעצמו, וגם מכוון להוציאו בברכותיו[15].
[1] ס"ק יא.
[2] ביה"ל ד"ה ואין.
[3] וכן א"ל מו"ר הגרי"י גויבירט שליט"א.
[4] חזון עובדיה עמ' קכה.
[5] מ"ב ס"ק לה, וחזון עובדיה שם. ועיין בספר מקראי קודש, פסח ח"ב עמ' קטז, שדן לגבי
חשש שיכבד עליו החולי ויגיע למצב של חולה שאבו"ס, אם גם בזה פטור וראייתו
מהמ"ב, וכן לחלק בין חולה כבר לבין מי שהוא עכשיו בריא דאפשר שבכגון זה יש
להחמיר יותר עיי"ש.
[6] חזון עובדיה עמ' קעג.
[7] שו"ת מהר"י אסאד או"ח סי' קס. ועי' בשו"ת ציץ אליעזר חי"ב סי' מג.
[8] שו"ת מהר"ם שיק או"ח סי' רסו שו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' קב אות ב.
[9] שם.
[10] מערכת חמץ ומצה סי' יד סע' יד.
[11] סי' תפג.
[12] שו"ת שרידי אש ח"ב סי' קנח.
[13] סי' תעג ס"ק מג.
[14] שעה"צ שם ס"ק סא.
[15] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' יח.
אורח חיים סימן תע"ב (עידכון)