נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אורח חיים סימן תריב (עדכון שני)

, "נשמת אברהם / אורח חיים סימן תריב (עדכון שני)" נשמת אברהם – אורח חיים, עמ' תריב.

נשמת אברהם / אורח חיים סימן תריב (עדכון שני)

הלכות יום הכפורים

 

סימן תריב  איסור אכילה ביו"כ ושיעור כמותה

 

סעיף ב  כל האוכלים מצטרפים לשיעור זה, אפילו מלח שעל הבשר וציר שעל ירק, אבל אכילה ושתיה (א) אינן מצטרפות.

 

נשמת אברהם

 

                (א) אינן מצטרפות. שמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבזמן אחרון הוא מברך ברכה אחרונה אחרי 20-17 גרם של אוכל ושאדם יוצא ידי חובתו בליל הסדר עם 20-17 גרם של מצה מכונה [1] אך כששאלתי אותו, אם כן יוצא חומרה לגבי חולה שיש בו סכנה שצריך לאכול לשיעורין ביום הכפורים, ענה לי שאין לשנות שם ממה שמקובל אצל מורי הוראה מדורי דורות ש -30 גרם נקרא פחות מכשיעור, עכ"ד.

                ידוע שכל המדידות צריכות להיערך על-פי הנפח ולא על-פי המשקל, ומה שאנו מודדים לפי המשקל, ועושים כן בלי להתחשב במשקל הסגולי של אותו אוכל, הינו דבר שבודאי אינו מדויק, אלא שהפוסקים נקטו בשיעור של 30 גרם לגבי כזית כדבר שיכלול כל סוג של אוכל [2].

                והנה כותב המ"ב [3] שאם שרה פתו ביין או במים מצטרף היין או המים לפת, עכ"ל. ולא הבינותי במה "מצטרף", הלא אין הפת מתנפחת עקב היין או המים שספגה, ובמה משתנה אותה חתיכת פת אחרי ההשריה מלפני ההשריה – הלא הנפח לא משתנה [4] ? ולולא דמסתפינא הייתי אומר שמכאן ראיה שמודדים את נפח ה"כותבת" בלי האויר שבה. ולכן כשהחללים הקטנים שבפת מלאים באויר אזי הנפח נמדד ע"פ הלחם בלבד בלי האויר שבו (דהיינו לאחר שמועכים את הלתם), וכאשר החללים הקטנים מלאים ביין או במים אזי מצטרפים, והנפח של הלחם מורכב מהלחם והמשקים הספוגים בו (דהיינו כמו שהוא ללא מיעוך). ואמנם כותב המ"ב [5]: שאם אין חלל במצה אפילו היא רכה ועשויה כספוג אין צריך למעכו (כדי למדוד שיעור כזית), וה"ה בפת ספוגית שמשתערת ככמות שהיא עכ"ל [6], אולי שאני התם כי לגבי שיעור כזית מצה בליל הסדר או שיעור המחייב ברכה אחרונה מדובר על "אכילה", ולכן משערים את האוכל כמו שהוא, מה שאין כן ביום הכפורים ששם מדובר ב"יתובי דעתיה", ולכן אין האויר שבחללים הקטנים מצטרף ורק המשקין שבחללים. והנה כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל [7]: כמדומה לי שלענין יום הכפורים שתלוי ביתובי דעתיה, צריכים שהאוכל עצמו יהיה ככותבת (כמובן שגם בכותבת יש מעט אויר אבל לא יותר מזה), עכ"ל.

                ולפי זה, אמנם יש סתירה, כאילו, בין המשקל של אוכל לגבי ליל הסדר או ברכה אחרונה מחד גיסא, ובין משקל האוכל לגבי פחות מכשיעור ביום הכפורים מאידך, אך אין סתירה כל כך בין שיעור הנפח בשני המצבים, כי באחד מדובר בנפח כמות שהוא, דהיינו עם האויר שבו, ואילו ביוהכ"פ מדובר בנפח של המוצקים דהיינו ללא האויר. וכיון שהשיעור של אוכל שמותר לחולה שיש בו סכנה (האוכל לשיעורים) לאכול ביום הכפורים הוא אוכל שממלא את כל הנפח (דהיינו בלי אויר), ממילא המשקל גדול יותר ממשקל אותו נפח שחייב כל אדם לאכול בליל הסדר או שמחייב אותו בברכה אחרונה.

 

 

סעיף ט  השותה ביום הכיפורים כמלא לוגמיו (פירוש מלא פיו), חייב, ומשערים בכל אדם לפי מה שהוא, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו. ולא מלא לוגמיו ממש, אלא כדי שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה כמלא לוגמיו, והוא פחות מרביעית באדם בינוני. וכל המשקים מצטרפים לכשיעור. הגה שתה (ב) משקין שאינן ראויין לשתיה, כגון ציר או מורייס וחומץ חי, פטור; אבל חומץ מזוג, חייב.

 

נשמת אברהם

 

                (ב) משקין שאינן ראויין לשתייה. חולה שאין בו סכנה הצריך לצום ביום הכפורים אך חייב להמשיך ולבלוע תרופות, צריך לבולען ללא מים [8], וכדאי מאד שינסה לעשות כן מלפני יוהכ"פ כדי להתרגל בזה. ואם אי אפשר, מותר לבלוע את התרופות בעזרת מעט מים [פחות מכשיעור [9]] לאחר שיפגום בטעם המים ע"י הוספת דבר מר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שאפשר גם להוסיף טיפת סבון למים כדי שייפגם טעמם. וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שמספיק אם יפגום את המים כך שתורגש מעט מרירות. והסכים אתי שאפשר להמיס מעט מהכדור עצמו (אם הוא מר) בתוך המים ואת יתר הכדור יבלע בעזרת מים אלו. וכן שיכול לתת מעט סבון לתוך המים – וכל זה כדי שיהיה טעמם פגום מעט, אך לא עד כדי כך שיגרום לבחילות. ועיין לעיל סי' תקנד ס"ק א.

                וחולה שיש בו סכנה או חולה שיסתכן אם לא יקח את התרופות שלו, אם אי אפשר לו לבולען בלא מים, יקח אותן עם מעט מים לפי הצורך [10].

                אגב, עיין בשו"ת הלכות קטנות [11]  שכותב: אפשר דמן התורה אינו חייב אלא אם אכל מידי דמיזן אבל מים אינן זנין כלל, וכו' ואין בהם אלא הרחקת הנזק הוא הצמא, אבל תועלת הזן אין בהם כלל. ובר"פ יוהכ"פ (עד ע"א) מייתי ברייתא מוהאבדתי הנפש, עינוי שיש בו אבידת נפש ואיזה זה אכילה ושתיה ע"כ, ר"ל עינוי מדברים שבהעדרם יאבד הנפש מן הגוף וכו', והשתיה מיין ודבש וחלב שאם לא ישתה אלא מהם יקיימו הנפש בגוף ולא יאבד, אבל המים אם לא ישתה אלא מהם יבלה ויאבד כי אינן זנין כלל וכו', עכ"ל. והתפארת ישראל [12] כותב על ההלכות קטנות: ולפענ"ד מדלא אשכח תנא למנקט פטורא רק בהנך שאינן ראויין לשתייה, שמע מינה דכל שראויין לשתייה, אף דלא זיין טובא חייב עלה, עכ"ל. וכן מביא השדי חמד [13] שורה של אחרונים החולקים על בעל ההלכות קטנות. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [14].

 

[1] ראה מה שכתבתי בנשמת אברהם כרך ד חאו"ח סי' תעה ס"ק א (עמ' סז) בדברי הפוסקים לגבי שיעור

של כזית

[2] ראה נשמת אברהם כרך א או"ח סי' תריב ס"ק ב הערה 13

[3] סי' תריב ס"ק ד

[4] בנסיון שערך למעני מדען מזון, רב דוב בן ר' זלמן בקר הי"ו, כשהכניס לחם אחיד לתוך קפה חם

למשך שניה אחת, עלה משקל הלחם בכ- 70% כשבו בזמן עלה הנפח בכ- 3% בלבד. וכששרה

הלחם בקפה חם למש 10 שניות, עלו המשקל בכ- 144% והנפח בכ- 38% — עובדות שעדיין לא

ניתן היה להבחין בהן בעין, אלא רק במדידה. וכששרה את הלחם למשך 10 שניות במי-ברז (ראה

במ"ב שם שכותב שרה ביין או מים – משמע לא חמים), עלה משקל הלחם בכ- 166% בו בזמן

שהנפח עלה רק בכ- 15%.

[5] סי' תפו ס"ק ג ושעה"צ ס"ק ז

[6] עיין במ"ב סי' רי ס"ק א מה שכתב לגבי פת סופגנין שנתפח וצ"ע, ואולי צ"ל שהכוונה למה שכתב

בסי' תפו ס"ק ג בתחילת דבריו, דאם יש חלל במצה אינו מצטרף החלל לשיעור כזית ע"כ,

דהיינו, כשיש חלל ניכר ולא כשהוא עשוי כספוג.

[7] נשמת אברהם כרך א או"ח סי' תריב ס"ק ו (עמ' ש)

[8] ואמנם חשב מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמים מזוקקים נקראים אולי "מים פגומים" כי אין להם

טעם רגיל של מים, אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל על מה שכתבתי שצריך לבולען ללא מים: "אפילו מים מזוקקים".

[9] וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: עכ"פ אם אפשר, ואם אי אפשר, אפילו כשיעור, כיון שהוא

                פגום, עכ"ל.

[10] שו"ת אגרות משה או"ח ח"ג סי' צא.

[11] סי' רפב-רפג ורפד-רפה.

[12] יומא פ"ח מ"ג או"ק יז.

[13] מערכת יוהכ"פ סימן ג סע' ז ומערכת העי"ן כלל סט.

[14] ח"כ סי' כד.

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.