נשמת אברהם / אורח חיים סימן תריח

אורח חיים סימן תרי"ח (עידכון)

---

סימן תריח  דין חולה ביה"כ

 

סעיף א  (א) חולה שצריך (ב) לאכול, אם יש שם (ג) רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי (ד) ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר אינו צריך, (ה) שומעים לרופא, ואם החולה אומר (ו) צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים: אינו צריך, (ז) שומעים לחולה.

 

נשמת אברהם

 

              (א) חולה. בענין חולה שאבו"ס, כותב החינוך[1]: מי שהוא חולה אע"פ שאבו"ס גמורה, אם יהיה חלוש הרבה, ראוי להאכילו ולהשקותו מעט מכשיעור שאמרו, עכ"ל. וכ"כ הדרכי תשובה[2]. וכותב ע"ז המנחת חינוך[3]: דסבירא ליה דיש חילוק בין כשיעור דאין מאכילין אלא במקום סכנה, לפחות מכשיעור שמאכילין אף במקום שאין סכנה, ובאמת לא ראיתי חילוק זה בשום מקום, דודאי אין איסור תורה הותר באין סכנה וכו' אבל במקום שאין סכנה, כמו שאסור לאכול שיעור כן אסור לאכול חצי שיעור, דחצי שיעור מן התורה וזה פשוט, עכ"ל. וכן כותב המל"מ[4], שלא מצינו בשום מקום שיתירו חצי שיעור בחולה שאבו"ס, וכן כתבו הפרי חדש[5] והכתב סופר[6]. וראה בשדי חמד[7] שמתרץ, שאולי אפשר לפרש דלא אמר החינוך אלא בכשיש לחוש שמרוב החולשה יבוא לידי סכנה, ומה שכתב שאין בו סכנה גמורה, רצונו לומר שאבו"ס בבירור אבל יש בו חשש סכנה, משום הכי שרינן ליה, אבל אם הוא ודאי אבו"ס גם הוא מודה דאסור. וכ"כ בספר מקראי קודש להגרצ"פ פראנק זצ"ל[8]. והראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א גם מתרץ[9] שמה שכתב החינוך אין בו סכנה גמורה, משמע שיש קצת סכנה בדבר עיי"ש.

                  (ב) לאכול. בכל מקרה שמאכילין את החולה ביוהכ"פ, צריך לשקול, אם די לו באכילה או בשתייה בשיעורים, או צריך להאכילו ולהשקותו כרגיל, וכן יש לשקול אם הוא צריך לאכול ולשתות, או אם די לו בשתיה בלבד[10] (ועיין להלן סע' ח ס"ק י). גם יש לשאול את דעת הרופא על כמות האוכל או הנוזלים שדרושה לחולה, בין אם הוא אוכל ושותה בשיעורים ובין אם הוא אוכל ושותה כרגיל, כי הלא האוכל יותר ממה שצריך לרפואתו, יש בו איסור[11]. וראה בהעמק שאלה על השאילתות[12], דלשיטת הרי"ף והרמב"ם נותנים לחולה שיבו"ס לאכול כרגיל בלי שיעורין, ודין זה דשיעורין נאמר רק לגבי מעוברת שהריחה או לגבי חולה שאבו"ס אשר עשוי להסתכן אם לא יאכל, וכ"כ החינוך (ראה לעיל), וכ"ה בהמועדים בהלכה[13] בשם ר"ח סולובייציק זצ"ל, ועיין במועדים וזמנים השלם[14] בשם הגריז"ס זצ"ל, הגאב"ד דבריסק, ועיין בחי' הגרי"ז הלוי[15] שלא ראה בקדמונים להיפך מדעת הר' חיים. וכן פסק הלכה למעשה הגר"י אברמסקי זצ"ל (שמעתי מפי בנו ר' מנחם שיבמחל"ח). אולם ראה בהמועדים בהלכה שכותב דלמעשה נוהגים הרבנים ומורי הוראות בישראל כבשו"ע[16]. וראה לעיל סי' תריז סע' ג ס"ק ז.

                  ונראה להגרש"ז אויערבאך שליט"א דחולה שאינו יכול לצום כל היום, מוטב שיתחיל לאכול מהבוקר פחות מכשיעור, כיון שאם ימשיך לצום יצטרך אח"כ לאכול ודאי שיעור שלם, ולא אמרינן שימתין עד שיהיה אנוס ומותר ולא יעבור עכשיו על איסור תורה וכמו שי"א כן לענין צום גדליה ויוהכ"פ (עיין להלן ד"ה אגב), חדא דגם עכשיו חשיב כאוכל כדי שלא יסתכן, ועוד דכאן הרי הכל הוא בענין יוהכ"פ. וכיון דע"י פחות מכשיעור יחשב כמעונה בכל היום, מסתבר דהכי עדיף טפי[17]. וכן פסק הגרצ"פ פראנק זצ"ל[18].

                  וראה באלף המגן[19] דה"ה אם מאכילין אותו, דיש לשקול אם צריך גם לרחוץ, לסוך ולנעול סנדל.

                  אגב, לגבי חולה שאם יתענה בצום גדליה, יש לחוש שיצטרך לאכול ביוהכ"פ, ראה באשל אברהם[20] ושדי חמד[21] שלדעתם מותר לו לצום בכל זאת, כי אף שבדרך כלל דוחים מצוה קלה מפני מצוה חמורה כשאי אפשר לקיים שתיהן, הדברים אמורים כשקיים בין זמני הקיום של שתיהן הפרש של יום או יומיים, אך אם קיים הפרש של כמה ימים ביניהן, אז אולי אין דוחים את המצוה הקלה, וזאת מתוך החשש שמא ימות, ונמצא שלא קיים אף אחת מהן[22] אולם בנוגע לחשש מיתה, לכאורה פסקי הרמב"ם סותרים זא"ז כמו שמקשים הלחם משנה[23] והחכם צבי[24]. וראה גם במג"א[25] ובנשמת אדם[26] ומוכיח השער המלך[27] מהא דעושה בהמה דופן לסוכה, דעכ"פ ז' ימים מקרי זמן מועט ולא חיישינן למיתה, אולם עיין בערוך לנר[28] שחוקר מה נקרא זמן מועט ולמה ניחוש אפילו לשנה או שנתיים כי גם בזמן כזה לא מתים רוב בני אדם אשר חיים עתה. ומתרץ שאין הרמב"ם מחלק בין זמן מרובה לזמן מועט אלא בין זמן מוגבל לשאינו מוגבל, דהיינו אם החשש שימות יהיה על זמן מוגבל שאין דרך רוב בני אדם החיים כעת מתים בו ואפילו יהיה לחמש שנים או יותר, בזה אמרינן לא חיישינן למיתה, אבל אם החשש שימות אינו על זמן מוגבל אלא דרך כלל שימות באיזו זמן שיהיה, בזה חיישינן למיתה אפילו לזמן מועט כיון שודאי כל אדם סופו למות, עיי"ש בדבריו באריכות. והציץ אליעזר[29] כותב שעליו לאכול במקרה כזה בצום גדליה כדי שיוכל אח"כ לצום ביוהכ"פ, והביא ראיה מהשו"ת הלכות קטנות [30].

                  (ג) רופא בקי. ראה במ"ב[31] שעל אף שביהודי אינו צריך שהוא יהיה דוקא רופא או בקי אלא אפילו כל אדם שאומר שמבין בחולי זה, מחללין את השבת או מאכילין את החולה על פיו (ואפילו נגד דעת החולה), בעכו"ם אינו נאמן עד שיהיה בקי. אולם עכו"ם בקי או אשה נאמנים אפילו להכחיש ישראל[32], אמנם אם העכו"ם אינו בקי אינו נאמן להכחיש ישראל ואפילו אם הישראל אינו בקי כמוהו[33]. וראה ברש"י[34] שמדובר כששנים אומרים צריך ושלשה אומרים א"צ, ואשה או גוי אומר צריך, מצטרפים למהוי פלגא ופלגא וספק נפשות להקל[35], ומוסיף המחצית השקל שעכ"פ אותה אשה או גוי צ"ל רופא. אולם ראה בגמ' שם בהגהות הב"ח שמקשה על רש"י מהגמ' פג ע"א דבספק נפשות לא אזלינן בתר רוב דעות, וכששנים אומרים צריך אז מאכילים אותו אפילו נגד מאה וכן נפסק להלן סע' ד, ומתרץ בשם הרא"ש, שרש"י לא סבירה ליה אוקימתא דגמ' לעיל, וצע"ג על המחצית השקל שהביא את דברי רש"י להלכה.

                  וראה בביה"ל[36] לענין רופאים שאינם שומרי תורה, דהכל תלוי בראות עיני המורה בבקיאות הרופאים ובעיונם בטיב המחלה. וכותב ע"ז השש"כ[37] שמאידך גם יש לחקור, אם הם לא יחמירו יותר על המדה, באשר אינם יודעים את הצווי של וחי בהם ושבמקום סכנה או חשש סכנה אסור להחמיר. וראה מה שכתבנו לעיל סי' שכח סע' י ס"ק לא.

                  (ד) ויסתכן. ה"ה אפילו אינו אומר בהדיא שיסתכן רק שאומר שאפשר שיכבד עליו החולי, נותנין לו, שאנו חוששין שמא יסתכן[38].

                  (ה) שומעים לרופא. דשמא הוא נבעת ואינו מרגיש בחליו מחמת רוב חולשא, ואפילו החולה בעצמו הוא רופא מומחה[39]. חולה שרוצה להחמיר על עצמו אחר שצריך לכך, עליו נאמר אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש[40], ולא דמי לדבר הנוגע בכבוד השם יתברך שכתוב בסמ"ק שאדם יכול לוותר על נפשו דהתם כתיב ביה ובכל נפשך וגם שואלין ממנו נפשו[41]. לא כן חולה שיבו"ס שצריך לאכול ביוהכ"פ, כשאינו אוכל אין בכך ממידת חסידות כלל ואינו אלא כשופך דמים[42]. וראה בש"ך[43] שהוא מושבע ועומד מהר סיני על המצוה של פקו"נ. והמהר"י אסאד[44] כותב שאין לך מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו, ומוסיפים המהר"ם שיק[45] והמנחת יצחק[46] שיתכן שאין זה אף בגדר מצוה הבאה בעבירה, כי אין כאן מצוה רק עבירה. וראה בשו"ת הרדב"ז[47] שהריב"א חלה חוליו אשר מת בו, וחל יוהכ"פ באותן הימים ואמרו לו הרופאים אם לא תאכל ודאי תמות, ואם תאכל שמא תמות, והוא ז"ל אמר ברי ושמא, ברי עדיף, ולא רצה לאכול ומת. וכותב ע"ז הרדב"ז שאין ראוי ללמוד ממנו כלל, ומתרץ שאפשר שהריב"א הרגיש בעצמו דאפילו יאכל ימות דלב יודע מרת נפשו, והיינו דאמר דברי ושמא, ברי עדיף, כלומר הברי שלי עדיף משמא שלכם, ולפיכך לא רצה לאכול, ואין זה מדת חסידות. וראה במטה אפרים שכותב[48], אם רופאים אומרים אם לא יאכל ודאי ימות ואם יאכל שמא יחיה, מאכילין אותו אם לא שהוא מסוכן ביותר שהוא קרוב למיתה והוא רוצה להחמיר על עצמו. אולם באלף המטה[49] הוא משאיר את הדין בצ"ע, וראה בשו"ת ציץ אליעזר[50] שגם פוסק שאסור לו להחמיר על עצמו במקום פקוח נפש. אולם לדעתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א[51], אם זה רק חשש של מיעוט, מותר שפיר להחמיר ולצום, ולסמוך דשומר מצוה לא ידע דבר רע, ולא חשיב כשכיח היזיקא כיון שזה רק מיעוט. ובמכתבו אלי הוסיף הגאון שליט"א שהוא מסתמך בזה על מ"ש הגר"א וסרמן הי"ד בקובץ שיעורים על פסחים אות לב עיי"ש.

                  (ו) צריך אני. אפילו אם הרופאים אומרים שהמאכל יזיקהו, שומעים

לחולה [52]. וראה שם ברדב"ז שכותב שלגבי תרופה שומעין לרופא, כי לגבי אוכל אנו אומרים שלב יודע מרת נפשו, לעומת זאת לענין תרופה, הרופא יותר בקי[53]. אולם הערוה"ש[54] מתמה על הרדב"ז וכותב וז"ל: וכן הוא מעשים בכל יום והרבה פעמים אנו רואים שהחולה מבקש דבר דמזיק לו ואין נותנים לו ע"פ ציווי הרופא, וכי מפני שעתה יוהכ"פ מגרע גרע בתמיה. ונלע"ד דהגדולים שאמרו דין זה אין זה בחולה המוטל במטה דבחולה כזה פשיטא ששומעין לרופא כשאומר שהאכילה תזיקהו ואף בחול כן הוא וכו' ודברי הגדולים בבעלי מיחושים ההולכים בשוק אלא שיש להם מיחוש חזק בלב או בראש או במעיים כמו מחלת השחפת וכדומה, דבזה האדם בעצמו בקי יותר בטבעו מהרופא וכו', עכ"ל. וראה גם בתהלה לדוד[55].

                  (ז) שומעים לחולה. היינו כשהחולה אומר שמרגיש בנפשו שצריך לאכול, שאם לא יאכל שמא יכבד עליו החולי, ובלבד שמזכירים לו תחלה שהיום הוא יוהכ"פ דשמא שכח, אבל אחר שהודיעוהו שהיום יוהכ"פ והוא שואל לאכול, א"צ לדקדק עליו יותר דלב יודע מרת נפשו ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן[56]. וראה בשש"כ[57] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א: כשמזכירים לחולה, צריכים לומר לו באופן שאין חשש שיבהל ויפחד מזה כשאומרים לו שיוהכ"פ היום, עכ"ל. עוד

כתבו[58] דבמקום שמאכילין אותו, אין צריך כפרה ע"ז דאונס רחמנא פטריה כ"ש שלא היה רק כחצי שיעור וכפרה לא נאמר רק על השוגג[59]. וראה לעיל סי' שכח סע' י ס"ק ל וסי' תריז ס"ק ו לגבי נאמנות החולה.

 

סיכום הדינים בשו"ע (סעיפים ב-ו) ומ"ב

א. רופא שאינו מכיר את החולי נחשב כאדם דעלמא ואין דבריו מעלין או מורידין.

ב. רופא אומר א"צ לאכול והחולה אומר איני יודע, אין מאכילין אותו.

ג. רופא, שמכיר את המחלה, מסופק והחולה אומר א"צ לאכול, מאכילין אותו.

ד. חולה שהוא בעצמו רופא ודעתו צלולה, אם אומר איני יודע, מאכילין אותו אפילו רופא אחר אומר אינו צריך. ואם אין דעתו צלולה, אין מאכילין אותו.

ה. רופא אחד אומר צריך ורופא ב' אומר א"צ, מאכילין אותו. ואם הרופא א' עכו"ם או אשה, גם שומעין להם ואפי' נגד רופא יהודי, ובתנאי שהעכו"ם או האשה בקיאים.

ו. רופא אומר שהוא מסופק ורופא אומר א"צ, מאכילין אותו, אולם אם שנים אומרים א"צ, אין ספקו של אחד מוציא מידי שנים.

ז. רופא א' וחולה אומרים א"צ, ורופא ב' אומר צריך, אין מאכילין אותו. ואם הרופא ב' מופלג בחכמה, מאכילין אותו ואפילו נגד רבים.

ח. רופא מופלג אומר אינו צריך, ושני רופאים שאינם מופלגים אומרים צריך, מאכילין אותו.

ט. רופא א' אומר צריך ושנים אומרים א"צ והחולה שותק, אין מאכילין אותו.

י. שנים אומרים צריך ושנים אומרים א"צ, מאכילין אותו ואפילו נגד היותר בקיאים, לדעת הרמ"א, אולם לדעת המג"א והא"ר, הולכין אחרי הבקיאים יותר[60], וכותב המטה אפרים[61] שהמקיל לא הפסיד.

יא. שנים אומרים צריך, אפילו מאה והחולה עמהם אומרים א"צ, מאכילין אותו. ואם הרבים בקיאים יותר ויש בהם מופלג בחכמה חוששין להם ואין מאכילין אותו[62]. ואם רופא א' והחולה אומרים שצריך מאכילין אותו נגד מאה רופאים בקיאים ומופלגים.

 

 

סעיף ב  רופא אחד אומר צריך, ורופא אחד אומר אינו צריך, מאכילים אותו. הגה והוא הדין לשנים נגד שנים, ואפילו קצתן יותר בקיאין מקצתן כנ"ל.

 

סעיף ג  ואם החולה ורופא אחד עמו אומרים שאינו צריך, ורופא (אחר) אומר צריך, או שהחולה אינו אומר כלום ורופא אחד אומר צריך, ושנים אומרים אינו צריך, אין מאכילין אותו.

 

סעיף ד  אם שנים אומרים צריך, אפילו מאה אומרים אינו צריך ואפילו החולה אומר עמהם שאינו צריך, מאכילים אותו מאחר ששנים אומרים צריך. הגה וה"ה אם החולה ורופא אחד עמו אומרים צריך, אע"פ שמאה רופאים אומרים אינו צריך, מאכילין אותו ולא חיישינן דהחולה אומר צריך משום דמאמין לרופא זה שאומר צריך.

 

סעיף ה  אם החולה אומר אינו צריך, והרופא מסופק, מאכילין אותו, אבל אם הרופא אומר אינו צריך, והחולה אומר איני יודע, אין מאכילין אותו.

 

סעיף ו  אם הרופא אומר שאינו מכיר את החולי, הרי הוא כאדם דעלמא ואין דבריו מועילין ולא מורידין. הגה מיהו אם נחלש הרבה עד שנראה לרוב בני אדם שאצלו שהוא מסוכן אם לא יאכל, מאכילין אותו.

 

סעיף ז  כשמאכילין את העוברות או את החולה, מאכילין אותם מעט מעט כדי שלא יצטרף לשיעור, הלכך מאכילין אותו כב' שלישי (ח) ביצה בינונית, וישהו כדי אכילת ארבעה ביצים. (ט) והשתיה, יבדקו בחולה עצמו כמה היא כדי שיסלקנו לצד אחד ויראה כמלא לוגמיו.

 

נשמת אברהם

 

                  (ח) ביצה. ביצה עצמה אפילו שהיא חיה בלתי מבושלת, דינה כאוכל ולא

כמשקה[63]. ועיין לעיל סי' תריב ס"ק ו.

                  (ט) והשתיה יבדקו בחולה עצמו. ר"ל דלענין שתיית מלא לוגמיו, צריך לשער בדידיה ולא בדעלמא. וכתבו האחרונים יש לחולה לבדוק זה מערב יוהכ"פ[64], אולם אם לא עשה כן, מותר למדוד השיעור גם ביוהכ"פ[65]. ועיין לעיל סי' תריב סע' ט ס"ק ט.

 

 

סעיף ח  וישקוהו פחות מאותו שיעור, וישהו בין שתיה לשתיה כדי אכילת ארבעה ביצים, ולפחות ישהו בין שתיה לשתיה כדי שיעור שתיית רביעית. (י) ואם אמדוהו שאין השיעורים הללו מספיקים לו, (יא) או שהחולה אומר כן, או שנסתפקו בדבר, מאכילים ומשקים אותו כל צרכו (מיד).

 

נשמת אברהם

 

                  (י) ואם אמדוהו. עיין בשו"ת בנין ציון סי' לד דבכל אכילה ואכילה אף אם הותר לו לאכול פעם אחת יותר משיעור, מ"מ על אכילה השניה אם היה די לו בפחות משיעור והוא יאכל כשיעור חייב כרת, לכך צריך לשער בכל אכילה ואכילה אם די לו בפחות, וקשה מאד לשער כן וצריך זריזות ובקיאות[66], וראה לעיל ס"ק ב. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ולכן ממלא את כל הפה במים ככל יכולתו והחצי מזה הוא ודאי פחות ממלא לוגמיו.

                  (יא) או שהחולה אומר. וכתבו האחרונים שנוהגים שנותנים לפניו מאכל ואומרים לו יוהכ"פ היום, ואם אתה חושש שיהיה לך סכנה אם לא תאכל כשיעור בבת אחת אכול בבת אחת, ואם לאו תאכל מעט מעט פחות מכשיעור. וראה לעיל סוף סע' א בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין עוד מדינים אלו בהלכות שבת סי' שכח וסימן של, כי אין בין יוהכ"פ לשבת אלא שזה זדונו בסקילה וזה זדונו בעונש כרת[67].

 

 

סעיף ט  מי שאחזו (יב) בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו, ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור, ואם יש כאן (יג) שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו הקל תחלה. הגה אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, ע"ל סימן שכ"ח סעיף י"ד.

 

נשמת אברהם

 

                  (יב) בולמוס. נ"ל שמדובר על התקף היפוגליקמיה, דהיינו ירידה מהירה וניכרת של רמת הסוכר בדם.

                  (יג) שני מיני איסורים. כיצד, תרומה חמורה מטבל וטבל חמור מנבלה ונבלה משביעית וכו' בד"א שהיה הטבל טבול מאתמול וגם הנבלה נתנבלה מאתמול, מאכילין אותו נבלה תחלה, אבל אם נתמרח הכרי ביוהכ"פ או לא ראה פני הבית עד יוהכ"פ שלא נעשה טבל עד יוהכ"פ ואין איסור טבל חל על יוהכ"פ, והנבלה נתנבלה מאתמול ואיסור יוהכ"פ חל על נבלה מדין איסור כולל, מאכילין אותו טבל תחלה, אך אין הפרש זה כ"א כשאחזו בולמוס ביוהכ"פ, אבל בשאר ימות השנה לעולם מאכילין אותו נבלה תחלה[68]. ומקור הדין שאין איסור טבל חל על יוהכ"פ הוא בנודע ביהודה[69], אולם ראה בקצה המטה[70] ובשדי

חמד[71] שמקשים, כי הלא ענין דאיסור חל על איסור לא שייך כלל בחולה ביוהכ"פ דכיון דהוא מסוכן וצריך לאכול ביוהכ"פ, אזיל מיניה איסור יוהכ"פ ואדרבא היתר גמור ומצוה לו לאכול. וראה שם בקצה המטה שחולק על המטה אפרים וכותב שאיסור נבלה חמור מטבל ותרומה כיון דאין איסור חל על איסור, ונבלה היא מאתמול וחל איוהכ"פ בכולל, וטבל שלא נתמרח או תרומה שלא נתרמה עד יוהכ"פ לא חל איוהכ"פ, עיי"ש. וראה גם בדעת תורה (כאן) שמביא בשם תשו' דברי אמת שתמה ע"ד המג"א, דאדרבא נבלה ושביעית, מאכילין אותו נבילה דעשה חמור מל"ת, וגם בדין טבל ונבילה תמה ע"ד המג"א. והמחצית השקל מביא מחלוקת רש"י ורמב"ם: לפי רש"י[72] שביעית ר"ל פירות שביעית שנשתיירו לאחר הביעור דאיסורם בעשה, אולם לפי הרמב"ם[73] שביעית פי' ספיחי שביעית שאיסורן מדברי סופרים, ומשמע דשביעית לאחר זמן ביעורו אינו קל מטבל וצ"ב למה. וראיתי בספר תום' יוהכ"פ שהתעורר בזה וכתב דע"כ הרמב"ם ס"ל דעשה חמיר מל"ת, ולכן נבלה דאיכא ל"ת ושביעית אחר זמן ביעור דהוא בעשה, מאכילים לו נבלה, עכ"ל של המחצית השקל. וראה שם בתוס' יוהכ"פ[74] ובהגה"ה רעק"א שמקשים על זה מהגמרא ביבמות[75], ומסכם התוס' יוהכ"פ וז"ל: ובכן איני מחליט הדבר למעשה במי שאחזו בולמוס, ויש לפנינו איסורי לאוין כגון נבלה ואיסור עשה כגון פירות שביעית אחר הביעור, איזה דבר נאכיל אותו, אי איסורי לאוין אי איסורי עשה, והדבר צריך תלמוד ודוק, עכ"ל.

                  ובזה"ז שתרומות ומעשרות הם מדרבנן[76], מאכילין אותו טבל ולא נבלה כיון דאיסור נבלה מה"ת ואיסור טבל בזה"ז מד"ס[77]. ואם אין שם אלא טבל וסגי ליה בחולין שבו מתקנין אותו אפילו בשבת ואין מאכילין אותו אפילו טבל דרבנן. ואם הדבר נחוץ וא"א לתקן, מאכילין אותו בלא תיקון אפילו סגי ליה בחולין

שבו[78].

                  חולה שצריך להאכילו דבר איסור לפי שאין לו מאכל של היתר, ויש שני איסורים דקיימא לן דמאכילין אותו הקל תחלה, אם הוא צריך לאכול פחות משני כזיתים, יש להאכילו משני האיסורים כך שהוא יאכל פחות מכזית מכל איסור, שהרי כל האיסורים שבתורה אין מצטרפין זה עם זה כמבואר ברמב"ם הל' מאכלות אסורות פ"ד הט"ז[79].

 

 

סעיף י  חולה (יד) שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין (טו) שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון, שאומר (טז) יעלה ויבא, בבונה ירושלים.

 

נשמת אברהם

 

                  (יד) שאכל ביוהכ"פ. חולה הצריך לאכול ביוהכ"פ, אינו מקדש על הלחם (או על היין)[80], וכן פטור הוא מלחם משנה[81]. ואין מקדשין אפילו אם חל יוהכ"פ בשבת[82], אולם ראה בחי' רעק"א שכותב דאפשר ביוהכ"פ שחל בשבת, צריך לקדש דחיוב הקידוש בשבת לא פקע עיי"ש, וכותב הקצה המטה[83]:  אפשר דגם לחם משנה צריך ביוהכ"פ שחל בשבת, ומסתימת הפוסקים ל"נ כן וצ"ע, עכ"ל. ונוטל ידיו לסעודה כרגיל דהיינו עד לפרק היד, כיון שאין זו רחיצה של תענוג[84].

                  האוכל או השותה בשיעורים, חייב לברך ברכה ראשונה[85], אמנם אינו מברך לפני אכילת כל שיעור ושיעור או לפני כל שתיה, אם לא הסיח דעתו מהאכילה ומהשתיה[86]. ולגבי ברכה אחרונה ר' בסי' רי סע' א ומ"ב ס"ק א ו-י, שעל השתיה פשוט שאינו יכול לברך. ואין כאן מקום לסמוך על הדעה השניה, וכן פסק הגר"א שמובא במ"ב ס"ק א שם, לומר דאם לא שהה מתחילת השתיה עד סופה יותר מכדא"פ, מצטרף לברכה אחרונה, והרי אם ישתה כפית אחר כפית[87] יצוייר שישתה רביעית בשיעור זמן של כדא"פ, זה אינו, דאם ננקוט שמותר לשתות לאט לאט כפית אחרי כפית זהו לדעת הרמב"ם, ואילו הגר"א לשיטתו נקיט דלא כוותיה אלא כדעת הראב"ד. ואפילו לגבי אוכל ג"כ לא יברך ברכה אחרונה, כיון דנקטינן דהביצים שלנו נתקטנו וספק ברכות להקל, ואם יאכל שני-שליש ביצה אין כאן כזית לברך ברכה אחרונה, עיין סי' תפו במ"ב ס"ק א[88]. וכ"כ הגרש"ז אויערבאך שליט"א[89] וז"ל: נראה דכיון שנהוג להחמיר לצאת ידי כל הדעות, מסתבר דא"א שיאכל ודאי כזית כדא"פ. וראה מה שכתב הראש"ל הגר"ע יוסף שליט"א בהערותיו על ספרי.

                  (טו) שיכול לברך. ברכת המזון. אם אכל שיעור כזית משאר אוכלין בכדי אכ"פ, שהוא זמן של כשלוש עד ארבע דקות, יברך ברכה אחרונה, ואם אכל לחם יברך ברכת המזון.

                  (טז) יעלה ויבא. הטעם כיון דבהתירא אכל, הו"ל יוהכ"פ כמו לדידן שאר יו"ט. ואם חל בשבת, אומר רצה[90], אבל אם שכח ולא הוסיף, ונזכר אחר שסיים ברכת בונה ירושלים, לא יחזור[91].

                  שלושה שצריכים לאכול ביוהכ"פ, יזהרו לכתחילה שלא לאכול כאחד כדי שלא יתחייבו בחובת זימון[92]. וראה בכף החיים[93] שמביא מחלוקת הפוסקים אם חייבים בזימון, ועיי"ש דלכתחילה אין לקבוע עם אחרים כדי שלא יתחייבו בזימון, וגם בדיעבד אין לזמן עיי"ש. ומסתפק הגרש"ז אויערבאך שליט"א דהואיל והתורה אמרה ועניתם, אלא שמפני ההכרח הם צריכים לעבור ולאכול, אפשר דאין ראוי לקבוע יחד, ואף אם קבעו אולי אין זה חשיב קביעות, ואף דלא דמי כלל לסעודה המפסקת בתשעה באב[94], מ"מ אין זה כ"כ פשוט דבכה"ג שהיה שמח לצום ומצטער על ביטול המצוה, אם זה קרוי קביעות[95].

                  אם יברך ברכה אחת מעין שלוש, יוסיף ויאמר זכרנו לטובה ביוהכ"פ הזה. וראה במחצית השקל[96] שני טעמים למה לא מזכירים של חנוכה ופורים במעין שלוש, אחד כיון דעל הנסים היא הודאה, ראוי להזכירו בהודאה דהיינו בתפלה במודים קודם ועל כולם, ובברכת המזון קודם ועל הכל וכו' ושנית, כיון שלא מצינו להזכיר מעין המאורע בברכה מעין שלש כ"א בירושלמי ושם לא הזכיר חנוכה ופורים, ואפשר הטעם כיון שלא הוזכרו בתורה, ולפי שני הטעמים מזכירים ביוהכ"פ[97] ואף שי"א דכל שבברכהמ"ז אם שכח להזכיר אין מברכים ברכה בפני עצמה, אין מזכירים כלל במעין שלוש, שאני הכא דרק מפני הספק אין מברכין ברכה בפני עצמה בברכת המזון[98].

עליה לתורה. מי שאכל ביוהכ"פ, מותר לו לעלות לתורה בבוקר, ואם חל בשבת, אף

במנחה[99]. וראה בשו"ת רעק"א[100] שמסתפק לגבי מנחה כשאינו חל בשבת, אולם בשו"ת חת"ס[101] משמע פשיטא דמותר. ועיין בשו"ת לב חיים להגר"ח פלאג'י[102] שאין לקרוא חולה שאכל ביוהכ"פ לפרשיות האחרונות שבקריאה של הבוקר, מכיון שקורין בהן פסוק תענו את נפשותיכם, ומאותו הטעם גם לא יקראוהו למפטיר. ונראה להגרש"ז אויערבאך שליט"א דאם אוכל פחות פחות מכשיעור, אע"ג דגם חצי שיעור אסור מן התורה, מ"מ יוכל לעלות לתורה (גם במנחה) כמו שאר תעניות, דבפחות מכשיעור חשיב מעונה[103]. וראה בשדי חמד[104] שחולק על הלב חיים ומתיר בכל גוונא. ועיין לעיל סי' תקנט סע' ד ס"ק ב.

 

 

 

[1] מצוה שיג.

[2] יו"ד סי' קנה ס"ק יח בשם הגהות חכמת שלמה.

[3] ס"ק ה.

[4] הל' יסודי התורה פ"ה ה"ח ד"ה ודע שעדיין.

[5] סי' תסו.

[6] או"ח סי' קיא.

[7] מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק יג.

[8] הימים הנוראים ח"א סי' מב.

[9] שו"ת יביע אומר ח"ב יו"ד סי' יב.

[10] מהא ושו"ת בנין ציון סי' כד.

[11] שש"כ פל"ט סע' ו. וראה בביה"ל סע' ז ד"ה ואם ולהלן סע' ח.

[12] שאילתא קסז ס"ק יז דף שז.

[13] דיני יוהכ"פ פ"ב.

[14] ח"א סי' ס.

[15] הל' שביתת העשור.

[16] כל זה בשש"כ שם הערה כ.

[17] שש"כ שם הערה סט.

[18] מקראי קודש, הימים הנוראים ח"א סי' לט בהררי קודש.

[19] על המטה אפרים סי' תריח ס"ק א,

[20] בוטשאטש או"ח סי' תרב.

[21] מערכת יוהכ"פ סי' א ס"ק י.

[22] חיי אדם כלל סח ס"ק א; מחנה ישראל פ"י ס"ק ד.

[23] הל' נזירות פ"א ה"ד.

[24] שו"ת סי' קו.

[25] סי' תקסח ס"ק יג.

[26] כלל סח ס"ק א,

[27] הל' סוכה פ"ד ד"ה ועוד נראה לי.

[28] סוכה כד ע"א.

[29] ח"י סי' כה פי"ד.

[30] ח"א סי' רצ.

[31] ס"ק א.

[32] מג"א ס"ק א בשם הרא"ש.

[33] שעה"צ ס"ק י.

[34] יומא פד ע"ב ד"ה אבל מצטרפים.

[35] מובא במחצית השקל.

[36] ד"ה חולה.

[37] פל"ט הערה טו.

[38] מ"ב ס"ק ב.

[39] מ"ב ס"ק ג.

[40] או”ה סי' ס סע' ח; מ"ב ס"ק ה; מטה אפרים סע' טו.

[41] או"ה שם.

[42] ר"ן יומא פב ע"א ד"ה חוץ; שו"ת רדב"ז סי' תתפה (ח"ג סי' תמד).

[43] יו"ד סי' רלח ס"ק ה.

[44] או"ח סי' קס.

[45] או"ח סי' רס.

[46] ח"ד סי' קב אות ב.

[47] שם.

[48] סע' ז.

[49] שם ס"ק ה.

[50] ח"ח סי' טו פ"ג וח"י סי' כה פי"ד.

[51] שש"כ פל"ט הערה ד.

[52] מ"ב ס"ק ד בשם הרדב"ז סי' אלף קלח (ח"ד סי' סו) הובא במג"א ס"ק ג.

[53] והובא במג"א סי' שכח ס"ק ו, מחצית השקל כאן, חידושי רעק"א כאן, פ"ת יו"ד סי' קנה

ס"ק ד, ושדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק כז.

[54] סי' תריח סע' ה-ו.

[55] סי' שכח ס"ק יג.               

[56] מ"ב ס"ק ה.

[57] פל"ט הערה יג.

[58] שו"ת בנין ציון החדשות סי' כה.

[59] מ"ב שם.

[60] וכן הובא בסי' שכח סע' י בביה"ל ד"ה ואם.

[61] סע' ב.

[62] מטה אפרים סע' ג, שכותב שאפשר דגם הרמ"א מודה בזה שלא כתב את דינו אלא

בשניהם שוים.

[63] שדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק כב; מטה אפרים סי' תריב בקצה המטה ס"ק יב;

שש"כ פל"ט הערה סב.

[64] מ"ב ס"ק כא.

[65] כף החיים ס"ק לז ו-מ.

[66] ביה"ל ד"ה ואם, וראה לעיל סי' תריז סע' ג ס"ק ז.

[67] מ"ב ס"ק כד.

[68] מג"א ס"ק ט; מטה אפרים סע' יב.

[69] מהד"ק או"ח סי' לו.

[70] ס"ק יב.

[71] מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק יז.

[72] יומא פג ע"א.

[73] הל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ז.

[74] יומא שם.

[75] ז ע"א.

[76] יו"ד סי' שלא סע' ב.

[77] כף החיים ס"ק נה.

[78] שם ס"ק נו.

[79] שדי חמד מערכת יוהכ"פ סי' ג ס"ק יח.

[80] מ"ב ס"ק כט.

[81] מג"א ס"ק י; מטה אפרים סע' יז, וראה שם בקצה המטה ס"ק טז שמביא בשם הא"ר,

                  המור וקציעה, ספר יעב"ץ והלבוש שמ"מ אם יש לו ב' ככרות, נכון לבצוע עליהם.

[82] שו"ע הרב ס"ק יח; חיי אדם כלל קמה סע' לב; שו"ת הר צבי או"ח ח"א סי' קנה.

[83] שם ס"ק טז.

[84] הגרש"ז אויערבאך שליט"א; וכן כותב הלבושי מרדכי, מה"ת יו"ד סי' יא ס"ק ג – שש"כ

פל"ט הערה קא.

[85] סי' רד סע' ט מ"ב שם ס"ק מו ושעה"צ ס"ק נ

[86] ארחות חיים ס"ק ז.

[87] שש"כ שם סע' כא.

[88] שש"כ שם הערה פה, וראה לעיל סי' רי ס"ק א מה שכתבנו בשם הפמ"ג לגבי אכילת פת.

[89] לב אברהם ח"א עמ' יח.

[90] מ"ב ס"ק כט, ושש"כ סע' לא שפוסק כדעה ראשונה שם.

[91] מ"ב שם ובסי' קפח ס"ק יט. וראה בסמ"ג ס"ק י דגם לא יאמר ברכה בפני עצמה.

[92] שש"כ שם סע' לא.

[93] סי' קצו ס"ק ט.

[94] סי' תקנב סע' ח ובמ"ב ס"ק יט.

[95] שש"כ שם הערה קה.

[96] סי' רח ס"ק יח.

[97] שש"כ שם והערה קו.

[98] הגרש"ז אויערבאך שליט"א בשש"כ שם.

[99] שש"כ שם סע' לו.

[100] סי' סט (פסקים סי' כד).

[101] או"ח סי' קנז.

[102] ח"ג סי' קלד.

[103] שש"כ שם הערה קטו.

[104] מערכת יוהכ"פ סי' ב ס"ק ז, כיון דחולה זה התורה התירה לו לאכול ועושה מצוה בזה

אינו יוצא מכלל תענו את נפשותיכם,

 

 

---

אורח חיים סימן תרי"ח (עידכון)