נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אורח חיים סימן תריח (עדכון)

, "נשמת אברהם / אורח חיים סימן תריח (עדכון)" נשמת אברהם – אורח חיים, עמ' תריח.

נשמת אברהם / אורח חיים סימן תריח (עדכון)

סימן תריח  דין חולה ביה"כ

 

סעיף א  (א) חולה (ב) שצריך לאכול, אם יש שם רופא בקי אפילו הוא עובד כוכבים שאומר אם לא יאכילו אותו אפשר שיכבד עליו החולי ויסתכן, מאכילין אותו על פיו, ואין צריך לומר שמא ימות. אפילו אם החולה אומר אינו צריך, שומעים לרופא. ואם החולה אומר צריך אני, אפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך, שומעים לחולה.

 

נשמת אברהם

 

                (א) חולה. מה הדין של אדם שבריא לגמרי מבחינת גופו אך שוטה הוא ופטור מכל המצוות, והוא שוטה במצב כזה שלא יאכל או ישתה אלא אם כן נותנים לו בתוך פיו, ממש כמו תינוק. כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: בענין להאכיל שוטה גמור ביוהכ"פ (ולא רק במפגר גרידא, דזה ודאי חמור טפי), הדינים כרלהלן:

א. אם הצום יזיק לו מבחינה גופנית ודאי מותר להאכיל אותו בידים.

ב. ואם הצום אינו מזיק מבחינה גופנית, לכאורה י"ל דשוטה פטור מכל המצות, ולכן אם השוטה לוקח לעצמו, ודאי שאין חשש (עיין סי' שמג ובמ"ב ס"ק א).

ג. ואם אינו יכול לעזור לעצמו, לכאורה הרי גם שוטה אסור לספות לו איסור בידים (עיין פ"כ מהל' שבת ה"ז במ"מ, או"ח סי' רסו במ"ב ס"ק יד). ואף אם אינו נותן לו בידים, כל שמניחו לפניו הוה כמאכילו בידים (עיין סי' שמג במ"ב סוס"ק ד, שו"ת חת"ס או"ח סי' פג ד"ה אך לפע"ד. וע"ע סי' תרמ בשעה"צ ס"ק ח).

ד. ואולם חילוק גדול יש בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן האסור (עיין פסחים קו ע"ב תוסד"ה אישתלי), כי בזה שרינן כל ששייך לבריאות האדם (וראה סי' רסט במג"א ס"ק א, ע"ש). וכן מובא בהל' ט' באב סי' תקנד במ"ב ס"ק י, דחסר דעה מותר להאכילו בשר ויין בשבוע שחל בו ט' באב, ולא יתענה בט' באב.

ה. יסתפק השוטה באכילה בשיעורים, ודאי עדיף, אבל אם לא – יאכילהו כרגיל. כל זה לשון מו"ר שלים"א[1].

                (ב) שצריך לאכול. כתבתי בנשמת אברהם כרך א או"ח סי' תריז ס"ק א בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, דגם אם מותר לו לשתות פחות פחות מכשיעור, מ"מ אף כדי לימנע רק פעם אחת בלבד משתיה של פחות מכשיעור עדיף טפי לשכב בבית ולא להתפלל בצבור. ועיין בסי' רמח סע' א שמותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה. ועיין שם במ"ב [2], מחלוקת בין המג"א ובין הא"ר אם מותר להפליג בשבת עצמה. ואמר לי הגאון שליט"א שגם לדעת הא"ר שמתיר להפליג לדבר מצוה בשבת עצמה, כאן אסור כי כל המצוה של היום הוא לצום וכנגדה אין המצוה של תפלה בצבור נחשבת.

                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: בענין שאלת מר, מ"ש דמפליגין בספינה אפילו בע"ש אם הולך לדבר מצוה, ולדעת "יש מצדדים" אשר במ"ב (סימן רמח ס"ק ב), מותר לדבר מצוה אף בשבת, ומבואר ברמ"א דמותר אפילו במקום שיצטרך הישראל לעשות אח"כ מלאכה בשבת. וא"כ מי שרוצה ללכת ביוהכ"פ לבית הכנסת, וידוע שאם ישאר בבית והוא ישכב על המטה הוא יכול לצום, אבל אם מחמת החום הגדול בבית הכנסת וכה"ג, יצטרך לשתות, לפחות בשיעורים, אמרינן ליה דחייב להשאר בביתו ולא להתפלל בציבור, ובלבד שיצום ולא ישתה אפילו בשיעורים, והגם דמצוה גדולה להתפלל בציבור, ולדעת אבא בנימין (ברכות ו ע"א) אין תפלה של ארם נשמעת אלא בבית הכנסת, ולדעת רבי יותנן, ואני תפלתי לך ד' עת רצון, אימתי עת רצון, בשעה שהציבור מתפללין.

ואנסה לברר הענין:

                א. מבואר סי' רמה סע' א, דפוסק עמו שישבות, היינו שלא יבוא לידי חילול שבת. והגם שהמ"ב בס"ק ג כותב בשם האחרונים שהפסיקה היא רק למצוה בעלמא ואינה מעכבת, ע"ש, אמנם בביה"ל בסוף הסימן ד"ה ופוסק עמו, מבאר דדוקא בספינה אינה לעיכובא דאינה אלא דרבנן, דתחומים אפילו די"ב מיל במים שהם כרמלית אינם אלא דרבנן. אבל במקום שנוגע לדאורייתא הפסיקה אפילו בדבר מצוה היא לעיכובא, דאם לא יפסוק עמו בודאי יבוא לחילול שבת (ע"ש במ"ב ס"ק כט). ויש להוסיף כי לא יתכן שה"יש מצדדים" דאפילו בשבת שרי להפליג (מ"ב ס"ק ב) יסברו כהבעל המאור שלדעתו הא דאין מפליגין בפחות משלשה ימים הוא משום שמא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בעצמו בשבת משום פקו"נ, דהא הבעל המאור בסי' שלא במחלוקת שלו עם הרמב"ן, סובר דכל היכא דאישתפיך החמין דבתר מילה מקמי מילה תדחה מילה. וא"כ רואים שבשבת עצמו ודאי אסור לעשות מעשה שכתוצאה מן המעשה יכול לבוא לידי חילול שבת, אפילו במקום מצוה כמו המילה.

                ב. מבואר בהלכות מילה, סי' שלא במ"ב ס"ק כד, שיטת בעל המאור שלא יאמר אדם אמול ולכשאצטרך אח"כ לסממנים משום סכנה אשחוק דהא פקו"נ דוחה את השבת, דכיון שעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנים אחר המילה, מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חילול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול. ומה שמותר למול מילה שלא בזמנה גם ביום ששי, כבר מבואר במג"א ס"ק ה, דלא שכיח כלל שיחללו עליו השבת. אבל בספינה לעולם איכא למיחש לסכנה, ע"ש. ועוד, לפי דברי הבעל המאור הנ"ל, הרי לא הותר בכה"ג לצורך מצוה רק בערב שבת, אבל בשבת עצמה, אם יש חשש של חילול שבת, גם הבעל המאור לא התיר.

                ג. מצאנו בהלכות סוכה סי' תרמ סע' ח, דהולכי דרכים פטורים מן הסוכה (ומשמע בסוכה מז ע"א רש"י ד"ה גמירי, ושם נו ע"א רש"י ד"ה אי לאו סוכה, דאפילו בלילה ראשון ג"כ פטור). ובכל זאת מצאנו בשו"ת אגרות משה ח"ג סי' צג, רההולך בטיולים חייב מעיקר הרין בסוכה. אלא מוכח מכאן יסוד גדול שדוקא כאשר ישנה סיבה חשובה שהיתה גורמת לו לעזוב את ביתו באמצע השנה, פטור מן הסוכה, משא"כ אם עושה כן מסיבה פרטית שלו, כי אז חייב בסוכה, ודבר זה נמסר לחכמים ולפוסקים, ולפי שיקול דעתם, הם קבעו מה נחשב סיבה חשובה ומה אינו נחשב לסיבה חשובה. וא"כ י"ל דהחכמים הם שאמרו דאין דבר שעומד נגד הצום, ולכן חייב להשאר בבית ולצום ולא ללכת לבית הכנסת וכך יצטרך לשתות אפילו רק בשיעורים, עכ"ל של מו"ר שליט"א.

 

סעיף ט מי שאחזו בולמוס, והוא חולי שבא מחמת רעבון וסימנו שעיניו כהות ואינו יכול לראות, מאכילין אותו עד שיאורו עיניו. ואם אין שם מאכל של היתר, מאכילין אותו מאכל איסור, ואם יש כאן שני מיני איסורים, אחד חמור מחבירו, מאכילין אותו (ג) הקל תחלה. הגה אם צריך לבשר ויש כאן בהמה שצריכין לשוחטה ובשר נבלה מוכנת, ע"ל סימן שכ"ח סעיף י"ד.

 

נשמת אברהם

 

                (ג) הקל תחלה. כותב האור שמח [3]: ועלה בדעתי דכל הדין שמאכילין אותו הקל תחלה הוא רק על המאכיל, אבל האוכל, הוא המסוכן בעצמו, אינו צריך לדקדק בזה. דוגמה למה שכתבו המחברים גבי רודף דניתן להצילו בנפשו, דאם יכול להצילו באחד מאיבריו דאסור להרוג אותו, ובכל זאת הנרדף בעצמו אינו צריך לדקדק בזה כמו שהובא במשנה למלך סוף הל' חובל. וא"ש לשון משנתנו [4] מאכילין וכו' ופוק חזי לשון הגמרא, מכאן שנתנו רשות לרופא וכו' ולא אמרו דנתנה רשות לחולה להתרפאות עצמו דהחולה עצמו אינו מצווה שלא להתרפאות במה שאין לו רשות, יעוין ברמב"ן פ' בחוקתי [5]. אמנם לשון הברייתא ביומא [6] בהך דמי שנשכו נחש וכו' לא יאכל עד שיעשר, לא משמע כן ודו"ק, עכ"ל. ועיין בהערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א, עמור רכ.

 

 

סעיף י  חולה (ד) שאכל ביוה"כ ונתיישב דעתו בענין שיכול לברך, צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון, שאומר: יעלה ויבא, בבונה ירושלים.

 

נשמת אברהם

 

                (ד) שאכל ביוהכ"פ. עיין בנשמת אברהם [7] מה שכתבנו בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א שחולה שאכל פחות פחות מכשיעור יוכל לעלות לתורה גם במנחה (ואפילו ביוהכ"פ שלא חל בשבת). וכעת ראיתי במרחשת [8] שכותב וז"ל: ואני תמה על הגרע"א ז"ל שסתם דבריו להסתפק בחולה שמוכרח לאכול ביוהכ"פ שאם הקריאה משום תענית לא יוכל לעלות לתורה, ולא כתב לחלק דדוקא בחולה שאוכל מיד כל שיעור ככותבת או יותר בכדי שיעור אכילת פרס, שאז חשוב אינו מתענה, אבל בסתם חולה שהדין הוא שמאכילין אותו פחות פחות מכשיעור כמבואר באו"ח סי' תריח ס"ז, שבאופן זה חשוב שפיר מתענה, כיון דלא אכיל כשיעור יתובי דעתיה חשוב מתענה כמו שכתב הריב"ש בתשו' סי' רפז להדיא כן שכל שלא אכל ככותבת ביוהכ"פ בכדי שיעור אכילת פרס מתענה הוא יעו"ש באורך. והביא כן ג"כ בשם הרא"ה ז"ל שלא איבד תעניתו בכה"ג. ויעוין במג"א סי' תקסח סק"ב שכתב ג"כ כן מדעתיה דנפשיה, ולא ראה שכבר קדמו הרא"ה והריב"ש ז"ל בזה. ולפי"ז שפיר יוכל לעלות לתורה גם במנחה משום דהשוב מתענה כה"ג וז"ב לענ"ד, עכ"ל.

                ולגבי קידוש בחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול ביוהכ"פ, ראה מה שכתבתי כבר בשם הפוסקים [9]. וביוהכ"פ שחל להיות בשבת, כותב החי' רעק"א (כאן) דמכיון דתקנת חז"ל היה בכל שבת דיהיה קירוש במקום סעודה ממילא גם שבת זה בכלל. וזה החולה חל עליו החיוב דשבת עכ"פ להסוברים דאין קידוש אלא במקום סעודה הוא מן התורה, י"ל דצריך לקדש, עכ"ל. ועיין באור שמח [10] שמוספי שבת בקדושת יוהכ"פ מקדשי ומצותן בכהן גדול כמו תמידים וכותב שם וז"ל: וכן נ"ל דקדושת יוהכ"פ חיילא על שבת גם כן להקדישו בשבות מכל אכילה דקדושת יוהכ"פ גם לשבת אהני שיוקדש בענות נפש, ולכן ביוהכ"פ שחל בשבת וחולה שיש בו סכנה שצריך לאכול, מורה אני דלא מקדש גם על שבת דזה קדושת שבת אז שלא לאכול בו ופשוט, עכ"ל.

 

[1] וראה בנשמת אברהם כרך א או"ח סי'שכח ס"ק עג וכתבתי שם בשם הפרי חדש (סי' תריא

סוס"ק א) דכשהמאכל הוא מותר אלא שהשעה אסורה ראו חכמים להקל בו ועיין

גם במה שכתבתי בחלק יו"ד סי' פא סוס"ק ב. ואמנם כותב המג"א (סי' תרט"ז ס"ק

ב) דבבן עשר ביוהכ"פ לא ליתן לו לאכול דהוי כמאכילו נבילות בידים כי האכילה

עצמה אסורה והוי כנותנת לו נבילה, עכ"ל, כבר כתב עליו המ"ב (שם בשעה"צ ס"ק

ט)  דאין דבריו מוכרחין דלא שייך לומר כן אלא באיסור גמור בין דאורייתא ובין

דרבנן וכו' ולא כן הכא שאין בזה  איסור כלל לקטן ואדרבה הלא מחוייב להאכי

לו לאחר ג' שעות וכו' ע"ש.

[2] ס"ק ב.

[3] הל' מאכלות אסורות פי"ד הי"ד ד"ה וכבר.

[4] יומא פ"ח מ"ו.

[5] ויקרא כו,יא.

[6] פג ע"ב.

[7] כרך א או"ח סי' תריח ס"ק טז.

[8] ח"א סי' יד.

[9] נשמת אברהם כרך א או"ח סי' תריח ס"ק יד.

[10] הל' עבודת יוהכ"פ פ"ד ה"א.