נשמת אברהם / יורה דעה סימן כט

הלכות טרפות

 

סימן כט   שמונה מיני טרפות וסימנם

 

סעיף א  שמונה מיני (א) טריפות הן, וסימנם ד"ן חנ"ק נפ"ש, דרוסה, נקובה, חסירה, נטולה, קרועה, נפולה, פסוקה, שבורה.

 

נשמת אברהם

 

                    (א) טרפות. כותב הרמ"א [1]: וכל מקום שהוא ודאי טריפה אע"פ שהשתהה י"ב חודש והוא חי אסור. ועיין בש"ך [2] שכותב שמשמע מדברי הרשב"א דאם הבהמה חיה י"ב חודש, על כרחך נס הוא, ועיין בדברינו בנשמת אברהם או"ח סי' שכח ס"ק כ.

האם יש דין טריפה באדם, עיין ברמב"ן וברשב"א ביבמות [3] שכתבו דכל הטריפות שמנו חכמים בבהמה אין כנגדן באדם, וכן ראה במ"מ [4] שכותב בשם הירושלמי וכן בשם הרמב"ן והרשב"א שאדם טריפה אינו חי י"ב חודש. והתוס' [5] מביאים בשם ר"ת דבהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם נקיבת הקרום, ודוחים בכמה ראיות את דבריו, ומסקנתם שהחילוק בין אדם לבהמה היא לא מטעם ר"ת שלאדם יש מזל אלא משום ובאדם הקרום התחתון קשה וחזק יותר מבבהמה, אבל בדבר ששוה בזה ובזה אין לחלק ביניהן כלל. וכן עיין בעירובין [6] ובגיטין [7]. אמנם יש מקום אולי לומר שהמחלוקת בין ר"ת ובין התוס' אינה אלא לענין דיש מקום ששם הבהמה נעשית טריפה והאדם אינו נעשה טריפה, אבל בשיעור י"ב חודש במקום שאדם נעשה טריפה, בזה כו"ע מודים שאינו חי י"ב חודש[8]. וכן ראיתי בפרי חדש [9] שכותב: ולכן הדבר ברור שכוונת הפסקי תוס' [10] לומר שיש חילוק בטרפות גופיה בין אדם לבהמה וכמו"ש התוס' בשם ר"ת, אבל מה שהוא טריפה ודאי באדם אינו חי י"ב חודש, וכך העלה בס' ברכת הזבח דף עח ודלא כהכ"מ (מובא להלן), עכ"ל. וכן בשו"ת פנים מאירות [11] תמה על הכס"מ.

                    ועיין בכ"מ[12] שהקשה על הדין דמשיאין אחרי י"ב חודש, דהא אדם טריפה חי יותר מי"ב חודש. וכתב הב"ש [13] דאפשר כיון שמצינו במתניתין דתנא מארכובה ולמעלה תנשא, ש"מ דקים להו לחז"ל דטריפות זו א"א שיחיה האדם י"ב חודש, וכתב בישועות יעקב פיה"ק ס"ק מ [14] דנשמע מזה דעכ"פ בשאר טריפות אין מעידין לכו"ע.גם הצמח צדק [15] כותב דאדם נעשה טריפה ע"י טריפות שבהמה נטרפת בהן. ובעצי ארזים [16] כתב דגם ר"ת לא כתב דלא דמי טריפות אדם לטריפות דבהמה אלא למ"ד טריפה חיה יותר מי"ב חודש, אבל למ"ד טריפה אינה חיה י"ב חודש גם ר"ת מודה שאין חילוק בין אדם לבהמה, ולדידן דקיימ"ל דאין טריפה חיה י"ב חודש אין לחלק בין אדם לבהמה כלל.

                    אמנם בקרן אורה [17] כתב: דעדות זו לאחר י"ב חודש מספקא לי לפי מה שנראה מלשון הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח ה"ח דטריפות אדם יש לו רפואה, שכתב דהורג את הטריפה לא יפטר אלא אם אמרו הרופאים שמכה זו אין לה רפואה, וא"כ אפשר לא סמכינן על האי שיעורא די"ב חודש לענין עדות אשה, דשמא נמצא רפואה למכתו, עכ"ל. וכן ראיתי בפלתי [18] שכותב על מה שכתב ר"ת וז"ל : מה יועיל מזל, אין מזל משנה מהיפוך להיפוך רק בזה הענין פועל המזל שיהיה רפואה שלו מצליחים וכו', ולכך באדם אינו טריפה, דאי בררי ליה סמא יחיה דמזל הועיל שיצליח רפואה, משא"כ בהמה דלית ליה מזלא ואין מצליח רפואה, וכן עי' בשבת נג ע"ב, אמרינן קמיע מועיל לאדם ולא לבהמה דאית ליה מזל. וכן ראה בתוס' חולין מג א ד"ה יפלח, עכ"ל.

                    וכותב החזו"א [19]: מיהו שאר טריפות לא ידענו באדם וכמש"כ הרמב"ן, ופי' אחרונים ז"ל דאדם מקבל רפואה יותר מבהמה, ובזה ישבו הא דמשמע בגמ' דאדם ובהמה שוין, דהיינו בלא רפואה גם אדם אינו חי, ובזה נתישב הא דמעשים בכל יום בזמנינו שמנתחים הרופאים במעים ומתרפא החולה וחי חיים שלמים וקיימים. ולכן נפל בבירא בזמנינו דין עדות בשאר טריפות. ואם הרופאים אומרים שאין כיום רפואה ידועה לטריפה ההיא ג"כ אי אפשר לסמוך, כיון שבעצם יש לה רפואה אולי נזדמן לו סם רפואה ע"י איזה רופא. ואף בטריפות שמן הארכובה ולמעלה אין מעידין בזמנינו אלא שלא נתגלו בכל דור ודור ובכל מקום ומקום וכו', ונמסר לחכמים לקבוע הטרפות ע"פ רוח קדשם שהופיע עליהם. והנה היה צריך להקבע בב' אלפים תורה וכו', ואין לנו תורה חדשה אחריהם, והיו קביעות הטרפות כפי השגחתו ית' בזמן ההוא, ואותן המחלות שהיו פרוונקא דמלאכא דמותא בזמן ההוא שלא נתן הקב"ה לבוראיו אז רפואת תעלה להן, המה הטרפות שאסרתן התורה בין בזמן ההוא ובין בזמן של הדורות הבאים שמסר הקב"ה את משפטי התורה שלהן לחכמי הדורות ההם. ואפשר עוד שלא בהתגלות סמי הרפואה ואופניהם לבד נשתנה בזמנינו, אלא גם בשינוי הגופים החיים, כמו שינוי מיעוטי הדם שהראשונים הוכרחו להקזה והאחרונים הקזה סכנה להם, וכן בשינוי האקלימים ושאר עניני הטבע וכו' [20]. ואפשר דהנתוחים שבזמנינו לא היו מועילים בימים הראשונים וכו', וז"ל הרמב"ם פ"י מהל' שחיטה הי"ג וכו' ודבריו ז"ל סתומים, שכנראה הוא מקיים אמתת דברי הרופאים, וא"כ איך נתישבו דברי חכמים אשר המה כמסמרות נטועים לעד, אבל למש"כ ניחא, עכ"ל של החזו"א.

                    ומה שכתב החזו"א שהגדרת אדם כטריפה תלוי היום באם יש תרופה ומרפא למכתו או לא, הם הם דברי הרמב"ם [21]: וכל אדם בחזקת שלם והורגו נהרג עד שיוודע בודאי שזה טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר, עכ"ל.

                    ואמנם כותב המנחת חינוך [22] שמותר למסור אדם טריפה כדי להציל את עצמם, אך חולקים עליו הנו"ב [23] והתורת חסד [24], וכ"כ השו"ת ציץ אליעזר [25]. וראה גם במנחת חינוך [26] שכתב שדבריו בזה בא רק לעורר, ולמעשה צ"ע. וראה בשו"ת אחיעזר [27], בספר פתח דביר [28] ובשו"ת ציץ אליעזר [29] שחייבים לחלל את השבת כדי להציל אדם כזה. וכן עיין במ"ב [30]. ועיין גם בדברינו לקמן סי' רנב ס"ק ב.

                    ועל אף שמובא בספר פתח הדביר[31]דמעיקרא דדינא זה החולה שנתרפא ונשאר טריפה מחמת חוליו מברך ברכת הגומל, אלא משום חומר לא תשא, ובהיות שמחמירים בספק ברכות שלא לברך, מן הטוב והישר שיברך ברכת הגומל בלא שם ומלכות, חולק עליו הציץ אליעזר שם וכותב: דאם החולה אינו יודע מוה יחשוב שאכן הבריא, ובא לשאול אם לברך ברכת הגומל, דאזי יש להעמיד הדבר על עיקר הדין ולהורות לו שפיר לברך בשם ומלכות (ומכ"ש שאין למחות בידו אם נגש בעצמו לברך הגומל), דאם יורו לו לברך בלי שו"מ, ירגיש בדבר ומחשבותיו יתחילו להטריפו שחולה הנהו במחלה שאין סיכויים שיבריא ממנה וכו'. וכן מוטב הדבר ומן הראוי להורות לו מיד (כשהוא בא לשאול) לברך ברכת הגומל בשו"מ שניצול עתה מצרתו וכו', עכ"ל.

                    ועיין גם להלן סי' שה סע' יב ובדברינו שם לענין פדיון הבן בטריפה.

 

 

[1] יו"ד סי' נז סע' יח.

[2] שם ס"ק מח.

[3] קכ ע"ב.

[4] הל' גרושין פי"ג הט"ז.

[5] חולין מב ע"ב ד"ה ואמר רב יהודה.

[6] ז ע"א תוס' ד"ה כגון בשם ת"י כ"י.

[7] נו ע"ב תוס' ד"ה וניקב.

[8] ועיין בהולין נז ע"ב שהדבר תלוי במחלוקת תנאים אם אדם טריפה חי יב"ח או לא.

[9] יו"ד סי' לא ס"ק ז.

[10] סוף זבחים, שכתבו דטרפות אדם חי יותר מבהמה.

[11] ח"א סי' מח.

[12] הל' גרושין שם.

[13] אהע"ז סי' יז ס"ק צז.

[14] מובא באוצר הפוסקים אהע"ז סי' יז ס"ק רסח אות ב.

[15] שו"ת החדשות סי' עה.

[16] סוס"ק קלב מובא באוצר הפוסקים שם.

[17] יבמות קכ ע"ב.

[18] יו"ד סי' לא ס"ק ה.

[19] נשים הל' אישות סי' כז ס"ק ג.

[20] עיין ברמ"א אהע"ז סי' קנו סע' ד ועיין גם בשו"ת יביע אומר ח"ג אהע"ז סי' א.

[21] הל' רוצח פ"ב ה"ח. ועיין במאמרו של הגר"מ פיינשטיין שליט"א, מוריה אלול

                    תשד"מ   עמ' נה.    

[22] מצוה רצו.

[23] תניינא חו"מ סי' נט.

[24] להגאון מלובלין, אהע"ז סי' מב ס"ק ז.

[25] ח"ט סי' יז פ"ו.

[26] מצוה תר.

[27] ח"ג סי' סה ס"ק יד.

[28] סי' קצט ס"ק ט ובסי' שכט ס"ק ו.

[29] ח"י סי' כה פכ"ז.

[30] סי' שכט סע' ד בביה"ל ד"ה אלא.

[31] ח"ב סי' ריט אות ג מובא גם בשדי חמד אסיפת דינים, מערכת ברכות סי' ב סע'

                    יב.