נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / יורה דעה סימן קנז

, "נשמת אברהם / יורה דעה סימן קנז" נשמת אברהם – יורה דעה, עמ' קנז.

נשמת אברהם / יורה דעה סימן קנז

סימן קנז  על איזה עבירות יהרג ואל יעבור

 

סעיף א  ) כל העבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים (ב) וגלוי עריות ושפיכות דמים, אם אומרים לו לאדם שיעבור עליהם או יהרג, אם הוא בצנעה יעבור ואל יהרג. ואם ירצה להחמיר על עצמו וליהרג, רשאי, אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת. הגה ואם יוכל להציל עצמו בכל אשר לו, צריך ליתן הכל ולא יעבור לא תעשה. ובמקום שאמרו כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס באותו עון, מכל מקום (ג) בדבר שיש חשש סכנה אינו צריך למחות ואין צריך להוציא ממונו על זה. ואם הוא בפרהסיא, דהיינו בפני עשרה מישראל, חייב ליהרג ולא יעבור אם העובד כוכבים מכוין להעבירו על דת (אפילו על ערקתא דמסאנא), אבל אם אינו מכוין אלא להנאתו, יעבור ולא יהרג. ואם הוא שעת הגזירה (על ישראל לבדם), אפילו אערקתא דמסאנא (פי' רצועת המנעל) יהרג ואל יעבור. הגה ודוקא אם רוצים להעבירו במצות לא תעשה, אבל אם גזרו גזרה שלא לקיים מצות עשה, אין צריך לקיימו ושיהרג, מיהו אם השעה צריכה לכך, ורוצה ליהרג ולקיימו, הרשות בידו. (ד) ובעבודת כוכבים, ג"ע, ש"ד אפילו בצנעה ושלא בשעת הגזרה, ואפילו אין העובד כוכבים מכוין אלא להנאתו, יהרג ועל יעבור. הגה ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, אין צריך ליהרג. וכל איסור עבודת כוכבים וג"ע וש"ד אע"פ שאין בו מיתה, (ה) רק לאו בעלמא, צריך ליהרג ולא לעבור. אבל (ו) אלאו דלפני עור לא תתן מכשול יעבור ואל יהרג. עובד כוכבים הבא על בת ישראל, אינו בכלל גילוי עריות. עובדי כוכבים שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, לא יתנו להם (ז) אחד מהם אלא א"כ יחדוהו ואמרו תנו לנו פלוני. ויש אומרים דאפילו בכה"ג אין למסרו, אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי. וכן נשים שאמרו להן עובדי כוכבים תנו לנו אחת מכם ונטמא אותה, יטמאו כולם ולא ימסרו נפש אחת מישראל. כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור, אם עבר ולא נהרג, אע"פ שחלל השם, מכל מקום נקרא אנוס ופטור. ודוקא שלא יוכל לברוח, אבל אם יכול לברוח ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו ונקרא עובר במזיד.

 

נשמת אברהם

 

                    (א) כל העבירות שבתורה. כותב החת"ם [1]: אשר יעשה אתם האדם וחי בהם, מזה למדו חז"ל ביומא פה ע"ב שפקוח נפש דוחה הכל דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ. ובפסחים כה פ"ב איתא, וכן נפסק להלכה ביו"ד פי' קנז דבשלשה אלת ג"ע וע"ז ושפיכת דמים יהרג ואל יעבור. ותמוה מאד, הלא וחי בהם, שממנו למדו חז"ל שאין לך דבר עומד בפני פקו"נ, כתיב גבי עריות כמבואר מסידור הפסוקים, וכי נאמר גבי עריות איפכא בתמיה, ותצוה ליישבו, עכ"ל, ועיין מה שכתב הגרא"י וולדינברג שליט"א בהערותיו על ספרי.

                    (ב) וגילוי עריות. כותב הדרכ"ת [2]: עי' בספר דברי יוסף בעובדא שבא לפניו באשה אחת שהיתה מקשה לילד איזה ימים עד שהרופא אומר שהוא צריך לילד אותה וכו', וכתב שעמד על המחקר אם יש היתר כיון שהיא שוכבת בגילוי עריות לפניו, ואע"ג דאין הכוונה כאן לרפואתו ע"י העבירה דוקא, מ"מ כיון דלא אפשר אלא ע"י העבירה דג"ע, אין מתרפאין בה וכו', וכתב בסוף דהמיקל בזה בספק נפשות לא הפסיד, עכ"ד. וכותב עליו הדרכ"ת: ותמהני שלא זכר במה שהאריכו כמה גדולי הפוסקים הראשונים והאחרונים ברואה דם מחמת תשמיש דלהלן סי' קפז, אם יש לסמוך על בדיקת הרופאים שאומרים שיש לה מכה בצדדי הרחם, ולא עלה על דעת שום פוסק שהאשה אסורה לשאול לרופא ולעמוד לפניו שיכניס אצבעו באותו מקום לבדוק משום גילוי עריות, וכן עיין בנוב"י קמא חיו"ד סי' סז באשה שהרופא מכניס לה טבעת בתוך הרחם ולא כתב כלל שיש איסור בדבר. ובע"כ כיון שאין הרופא והאשה מכוונים לשם תאוה וזנות רק לצורך רפואה, והרופא באומנתו עוסק אין בזה שום חשש ג"ע וכו'. וכה ראיתי בשו"ת בנין ציון ח"א סי' עה, שנשאל בענין כזה אם מותר לרופא ליילד את אשת אחיו במקום שיש רופאים אחרים ישראליים ואינם יהודים שבקיאים בדבר. וכתב דלכאורה נראה דאין להתיר לרופא ישראל ליילד אפילו אשת איש דעלמא שאינה ביחוד לו ערוה וכו', אך כל זה אם נחליט שיש איסור ערוה במה שמיילד הרופא לאשת איש, אמנם כפי הנראה אין כאן ספק אם מותר לרופא ישראל ליילד אשת איש במקום שיש רופאים אחרים אינם יהודים, ויש להם לסמוך ע"ד הש"ך בסי' קצה למה שנוהגים הרופאים למשש הדופק של אשת איש ולא אסור אלא נגיעת בשר לשם תאוה, אבל כשעוסק במלאכתו, לא שייך איסור ערוה וכמ"ש העצי ארזים וכרתי ופלתי והסדרי טהרה, והסכימו עם הש"ך דאם עוסק במלאכתו ליכא איסור נגיעת ערוה וכו', עיי"ש [3]. ועיין להלן סי' קצה ס"ק ז ובדברינו שם.

                    (ג) בדבר שיש חשש סכנה. כותב הצמח צדק החדש בפסקים דף ריד ע"ד [4], כשנשאל בעיר אחת שהיה שם רופא מומחה מפושעי ישראל שהיה נחשד על ג"ע, ואם יוכיחו אותו כדת בודאי יסע מן העיר ויהיה בודאי חשש סכנה לכמה אנשים. והוא משיב: דאף דקיי"ל דג"ע עומד נגד סכנת נפשות, זה לא שייך כאן דהכא אינו רק חשש ג"ע, ועוד דהכא הענין למחות ביד הרופא שדרכו לעבור על ג"ע וזה הוא רק משום הערבות, והערבות מג"ע לא חמור משאר ל"ת שאין בו מעשה. ואף דקיי"ל דגם אביזרייהו דג"ע יהרג ואל יעבור, זה הוא רק כשעושה מעשה כגון שספר עמה באחורי הגדר, אבל כשאינו עושה מעשה אינו מחוייב להכניס עצמו לחשש סכנה, והכא כשאינו מוכיחו אינו עושה שום מעשה, עכ"ל.

סכנת אבר. כותב הש"ך [5]: ואם יש סכנת אבר צ"ע אי דמי לממון או לנפש, עיין בריב"ש סי' שכו ובאו"ח סי' שכח סע' יז, ונראה לקולא, עכ"ל. ועיין באו"ח שם ובדברינו בנשמת אברהם ס"ק מו.

                    (ד) ובעבודת כוכבים ג"ע ש"ד וכו' יהרג ואל יעבור. ועיין בהמעין [6] מה שכתבתי שם שלכאורה יש מצבים אחרים שגם בהם יהרג ואל יעבור. ואדון כאן רק בשתי אפשרויות, גזל וצער.

1. גזל ופיקוח נפש – מובא בגמרא [7]: ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער וכו', מאי קא מיבעיא ליה וכו' רב הונא אמר גדישים דשעורים דישראל הוו, דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה מהו להציל עצמו בממון חבירו. שלחו ליה, אסור להציל עצמו בממון חבירו, ע"כ. מהגמרא אנו רואים בפשטות שאפילו במצב של פיקוח נפש אסור לאדם להציל את עצמו בממון חבירו, וכן מפרש רש"י שם.

                    וכן מובא בגמ' [8] : ת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה גונח בלבו ושאלו לרופאים ואמרו אין לן תקנה עד שינק הלב רותח משחרית לשחרית, והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה, חזרו לאחוריהם ואמרו: לסטים מזויין (רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים – רש"י) בביתו של זה ואנו נכנסים אצלו. ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי, ע"כ. וכותב המאירי [9] . מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן, דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים, ראוי להחמיר בו ביותר [10] וכן כותב השירי קרבן על הירושלמי [11]: וקשה הא לא עשה אלא משום רפואה וכו', ונראה דודאי לא היה עון גמור, אלא ממידת חסידות הו"ל לפרוש מזה, וכדאמר ר' עקיבא [12]: מוטב שאמות מיתת עצמי ולא אעבור על דברי חברי. והא דפירשו חכמים הימנו, נראה שלא ידעו שצריך לו לרפואה, עכ"ל.

                    ובכן מצאנו שאסור להציל את עצמו בממון חבירו לשיטת רש"י, או לפחות שאין לעשות כן ממידת חסידות לשיטת המאירי. אולם האג"מ [13] דוחה את הפירוש המקובל על שיטת רש"י וכותב: ומה שסובר שרש"י סובר שאסור להציל עצמו בממון חבירו אף לפיקוח נפש, הוא דבר שאי אפשר לומר כלל וכו', אלא ודאי שצריך לומר דהיה רק חשש רחוק לפיקוח נפש או שהיה בטוח אשר ד' יצילהו אם יחמיר, זהו מה שצריך לומר בכוונת רש"י, אבל לא שנאמר בדבריו מה שלא ניתן להאמר, עכ"ל. וראה גם להלן בדברי המהר"ם שיק.

                    את דברי המאירי מנסה לתרץ השדי חמד [14] בכותבו: וכיון שאינו אלא מידת חסידות, פשיטא דלכל אדם מותר וחייב נמי להציל עצמו בממון חבירו, וחי בהם אמר רחמנא, ועוד נלע"ד מדקדוק לשון הרב מאירי דבגזל ממש אין צורך להחמיר אפילו ממדת חסידות ורק בדבר שהוא מכח תקנתא דרבנן וכו' הוא דיש להחמיר ביותר, דאל"כ הי"ל לומר בקיצור דשמע מינה במקום גזל לא נאמר יעבור ואל יהרג. ועוד, דאף אם נאמר דכונת הרב מאירי דגזל חמור משאר איסורים ולא ניתן לדחות מפני פקו"נ, מ"מ אינו סותר דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים שפסקו שמותר להציל עצמו בממון חבירו על דעת לשלם אחרי כן, דהכא שאני דהוא שלא ניתן לתשלומים, דאין ידוע משדה של מי אכל וכמה אכלה כדי שיוכל לשלם אחרי כן, וכיון דליתיה בתשלומים יש לומר דמשום הכי הוא דס"ל להרב המאירי דאסור, עכ"ל השדי חמד.

                    קושיא גדולה שואל הראב"ד [15]: ובאמת וברור משלם, שהרי אמרו נרדף ששיבר את הכלים לכל אדם חייב חוץ משל רודף, מאי טעמא שאין לו להציל עצמו בממון חבירו ואע"פ שהוא מסוכן, לפי שאין האונס ההוא בא לו מחמת בעל הכלים. וכן התועה בין הכרמים, הוא דטעה עצמו ולא בא האונס מבעל הכרם. ואם תאמר מאחר שמשלם, תנאי יהושע למה א"ל שלא היה רשאי לעשות שלא בפני הבעלים והתנה הוא שיהא מותר לפסג ולשלם, ומה שאמרו לו אסור לשרוף כדי להציל, שלא בפני הבעלים היה. מיהו הא קשיא לי, וכי לא היה דוד אחרי יהושע ולא שמע התנאי שהתנה על התועה בין הכרמים ולא היה לו לדוד לשרוף הגדישים, ואם תאמר כי לא שמע דוד התנאים, אבל הם למה שלחו לו אסור אלא ומהוא מלך, והלא מותר הוא ובתשלומין. ויש לומר כך שלחו לו, בלא תשלומין אסור, אבל אתה מלך ומותר לך אפילו בלא תשלומין. הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חבירו בין בפניו ובין שלא בפניו, והוא שישלם פסידתו וכו', עכ"ל.

                    ומצאתי בשו"ת זכר שמחה [16] שכותב בעקבות קושיא זו: לכן נראה דגם כוונת רש"י דבעיית הש"ס אי מותר להציל עצמו בממון חבירו שלא על מנת לשלם דוקא, דכך יש לפרש לשון הש"ס, דמהו להציל עצמו בממון חבירו ממילא משמע שלא ע"מ לשלם, דאי בתשלומין לאו ממון חבירו מיקרי כי אם מכירה או הלואה, ואין כלל לפרש ע"מ לשלם כיון דאמר ממון חבירו, לכן לא הוצרך הש"ס לפרש שלא ע"מ לשלם דממילא משתמע וכו', ולא ניחא ,להש"ס למינקט בלשון דיעבד, מי שהציל עצמו וכו', דזה היה מקום לטעות דבדיעבד דוקא השאלה משום דאיסורא עביד ועכ"פ עבר על איסור גנבה, אבל לכתחלה ודאי אסור, קמ"ל הש"ס דלכתחלה השאלה דאין חילוק כלל בין לכתחלה לדיעבד וכו'.

                    אולם התוס' [17] מפרשים את שאילתו של דוד המלך אחרת מרש"י וז"ל : איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פיקוח נפש. וכ"כ הרא"ש [18]: אבל הא לא מיבעיא ליה אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים דמילתא דפשיטא היא, דאין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אלא שלוש עבירות, אלא הכי איבעיא להו, מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם. וכ"כ הראב"ד [19] והרמב"ן [20]. וכותב הים של

שלמה [21], שאדרבא מחויב הוא להציל עצמו ואם לא עושה זאת, מתחייב בנפשו.

                    ונראה דלהרשב"א מותר אפילו ללא נתינת דמים, וכן הוא כותב[22]: מה שכתבתי נ"ל שהוא פשוט, וקרוב אני לומר שלא הייתי בכך צריך לכותבו מרוב פשיטותו שהרי אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש אלא אותן ג' המנויות. הגע בעצמך מי שהיה במדבר וימות בצמא ומצא קיתון מים של חבירו, ימות ואל ישתה ואפילו על מנת לשלם. והיאך נקרא זה גזלן והבעלים חייבין ליתן לו חינם ולהחיותו, עד שהיה בן פטורה דורש [23] בשנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים, אם שותים שניהם מתים ואם שותה אחד מהם מגיע לישוב, מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד במיתת חבירו, וע"כ לא פליג רבי עקיבא אלא משום דכתיב והי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך. הא שלא במקום חיותו חייב, וא"כ איזה גזל יש כאן עכ"ל. ויותר ברור אנו רואים את שיטתו על המובא בגמ' [24]: ת"ר הרואה חבירו תועה בין הכרמים מפסיג ויורד מפסיג ועולה עד שיעלה לעיר או לדרך וכן הוא שתועה בין הכרמים וכו', על זה כותב הרשב"א [25]: הייתי אומר שכל תקנות אלו בלא נתינת דמים שע"מ כן הנחיל יהושע את הארץ, ואילו בנתינת דמים ל"ל תקנת יהושע, בלא תקנה ומן הדין כן וכו'.

                    ונראה שיש כאן לא רק מחלוקת הראשונים אלא גם מחלוקת אמוראים ואף מחלוקת תנאים. בגמרא מובא [26]: א"ר חסדא קסבר רבי מאיר עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר. א"ל רבא השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרין להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד בלבד. ומובא בשיטה מקובצת [27]: ועוד כתב הרמב"ן ז"ל ואיכא דאמרי רב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר, לפי שנמצא בברייתא חיצונית : שלשה דברים אין עומדים בפני פקו"נ ואלו הן ע"ז וג"ע וש"ד, רבי מאיר אומר אף הגזל, עכ"ל. וכן מובא בירושלמי [28] : לא סוף דבר שאומר לו הרוג את איש פלוני, אלא אמר לו חמוס את חבירך חייב למסור נפשו. ועיין שם בפני משה שכתב שאפשר דהירושלמי אזיל בשיטת רבי מאיר בכתובות יט ע"ב [29] הערוך לנר בתשובות בנין ציון [30] דן באריכות בשאלה זו ודוחה את דברי התוס' והרא"ש באומרו : והנה ודאי פירוש זה של התוס' והרא"ש דחוק מאד בלשון הגמרא, דלא הוי ליה למימר מהו להציל עצמו בממון חבירו אלא הל"ל מי שהציל עצמו בממון חבירו חייב לשלם או לא (וראה לעיל מה שכתבנו בשם הזכר שמחה). וכן גם פוסקים כשיטת רש"י, השואל ומשיב [31] והדבר יהושע [32].

                    וממשיך הבנין ציון להביא ראיה לשיטתו, שיטת רש"י, מהגמ' ביומא [33] : רבי יהודה ורבי יוסי הוו קא אזלא באורחא, אחזיה בולמוס לרבי יהודה, קפחיה לרועה אכליה לריפתא, א"ל רבי יוסי קפחת את הרועה. כי מטו למטא, אחזיה בולמוס לרבי יוסי, אהדרוהו בלגי וצעי. א"ל רבי יהודה אני קפחתי את הרועה ואתה קפחת את העיר כולה, ע"כ. ושואל הבנין ציון: וקשיא, מה תרעומת היה לרבי יוסי על רבי יהודה, הרי במה שאחזו בולמוס אונס היה ובמה שקפח לרועה מצוה קעביד להציל את נפשו וכו', אולם י"ל דרבי יהודה ס"ל כת"ק דרבי מאיר אבל רבי יוסי ס"ל כרבי מאיר דאף הגזל עומד בפני פיקוח נפש, ולכן אמר לו קפהת את הרועה, ונקרא זה קפוח וגזילה דאסור היה לך לעשות כן. ולכן כשאחזו גם לרבי יוסי בולמוס דהביאו לו בני העיר מעצמם, אמר רבי יהודה, אם אני קפחתי את הרואה גם אתה קפחת את בני העיר, כלומר כמו שאצלך לא היה קפוח שמרצונם נתנו, כן גם אצלי לא יקרא קפוח אף שכפיתי אותו, שמן הדין היה לי לעשות כן. ולפי זה א"ש דפסק רש"י דאסור להציל עצמו בממון חבירו שהרי אמרינן [34] דרבי יהודה ורבי יוסי, הלכה כרבי יוסי, וכש"כ כשגם רבי מאיר מסייע לו, עכ"ל של הבנין ציון. וממילא הוא ממשיך ולומד מזה [35]: שכל שכן הוא דאסור להציל עצמו בקלון חבירו וממילא גם אסור לנתח את המת כדי להציל אפילו חולה מסוכן הנמצא לפנינו. וזה אפילו לשיטת התוס' והרא"ש, מכיון שכאן לא שייך שישלם לבסוף דאי אפשר לשלם למת את בזיונו, עכ"ד.

                    ואמנם המהר"ם שיק [36] חולק עליו וכותב שאף לדעת הברייתא חיצונית שהביא הרמב"ן דרבי מאיר סובר דאף גזל לא הותר במקום פיקוח נפש, היינו כמ"ש הרא"ש והטור דצריך ליטול ע"מ לשלם דעל זה אינו פיקוח נפש. ואפילו רש"י שכתב דאסור, י"ל דרש"י כתב כן לרב הונא אבל בודאי מודה רש"י דקי"ל כרבא בכתובות, או אפשר גם לומר דרש"י פירש כן לרב הונא אבל איהו לא ס"ל כן. וא"כ פשיטא שנוכל להתיר לנוול את המת משום פיקוח נפש דאחרינא [37]. וכן ראה בשו"ת

מהרש"ם [38], שו"ת חתם סופר [39], שדי חמד [40] ותוס' יוהכ"פ [41], שכולם פוסקים כשיטת התוס' והרא"ש.

                    והלכה פסוקה בשולחן ערוך [42]: אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם. וכן פוסקים הגר"א [43], הסמ"ע [44], הערוה"ש [45] והשו"ע הרב [46].

2. צער ופיקוח נפש – קיימת מחלוקת בין האחרונים אם חייב להציל נפש חבירו כשקיים סכנת אבר אצלו, כגון שאומרים לו או יקצצו את אזנו (או אבר אחר שאינו מת ממנו), או שיהרגו את ישראל חבירו. יש אומרים שחייב למסור את עצמו [47], ויש אומרים שאינו חייב אלא מידת חסידות היא למי שעושה כן [48], ועיין בהמעין [49] מה שכתבנו לגבי השאלה אם מותר או אסור לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה. ושם הבאתי דעת פוסקי דורנו לגבי השתלת כליה מתורם חי ובריא לבן משפחתו שבסכנה, ועיין גם לקמן סי' שמט ס"ק ג (ג) 1.

                    אולם מה יהיה הדין במקום צער או חבלה ללא כל חשש לפיקוח נפש. המג"א [50] כותב שמשמע מהגמ' בשבת [51] שהוא מחויב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו בחנם. וכ"כ העמק שאלה [52]: שודאי מחויב לקבל כל צער שבעולם להצלת נפש, כדאיתא בסנהדרין [53] . מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר וכו', ועיין פרש"י ד"ה קמ"ל וכו', אלא חוזר על כל צדדין וכו', עכ"ל, וכן בזר זהב [54]. ומובא דברי הפוסקים הנ"ל באנציקלופדיה תלמודית [55] שבמקום צער לדברי הכל חייב בהצלת נפשות ואדם מחוייב לסבול צער כדי שלא יהרג חבירו.

                    אך אין זה דברי הכל, כי ראיתי ביעב"ץ [56] שכותב שאינו צריך לסבול בשביל הצלת חבירו, דנגידא קשי ממורא וכמו שאין רשאין למסרו ליסורין בעלילה אם אינו חייב אפילו הן נהרגין אם לא יתנוהו, ק"ו שאין אדם חייב למסור עצמו ביד גוים ליסורין בשביל הצלת חבירו. וכן הוא כותב [57]: וכל היכא דיחדוהו בין שאותה שאלה היא שאלת הריגה או ליסורין ועונשין שאינן של מיתה או שאלת ממון לבד הכל אחד, אם חייב מוסרין וא"ל אין מוסרין. וכ"כ הט"ז [58] שאין חילוק בין ממירה למיתה או לשאר יסורין או אפילו לממון, דלענין יסורין פשיטא שהם גרועים ממיתה כדאמרינן באלו נערות [59] אלמלא נגדוהו לחנניא מישאל ועזריה הוה פלחו לצלמא, ויליף מזה דיסורים קשים ממיתה. וראה בחכמת שלמה [60] שדן אם מחויב להציל חבירו אם הוי לו בזיון או טרחה יתרה.

                    והנה כותב מרן [61]: פסקו לה מזונות הראויים לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות, יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה קודם [62], ויש מי שאומר שיכול לעכב [63]. והחלקת מחוקק [64] והבית שמואל [65] תמהים על הרמב"ם וכותבים שאם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהיכי תיתי דמכח צער תסכן הולד, ואם גם לה סכנה, לא ידעתי מי שחולק על זה דחייה קודמין בודאי [66]. ומכיון שהכלל ידוע שכשמרן כותב י"א וי"א דעתו לפסוק כסברה השניה [67], אז ממילא גם לדעתו, חייב אדם לסבול צער כדי להציל חבירו מסכנה.

                    אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א [68]: הצער שמתאוה לאכול אינו כל כך גדול ואין להשוות צער גדול מאד לצער קטן כזה, עכ"ל. ושאלתי מה הדין לגבי מחקר שמבצעים על אנשים, חולים ובריאים, כשמטרת המחקר היא לעזור לחולים אחרים בעתיד, האם גם כאן מותר לעשות כן בהסכמת הנחקר ובצער קטן כגון לקיחת דם וכו'. וענה לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאם החולה נמצא לפניך והוא במצב מסוכן, אז ודאי מותר לאדם לסבול אפילו צער גדול כגון לתרום כליתו כדי להציל את החולה המסוכן. וכשמדובר במחקר ונסיון ללמוד על מחלה או על הטיפול בה כדי לעזור לחולים בעתיד, אז מותר לאדם להסכים לעבור צער קטן כנון שיקחו ממנו דם וכדומה, ובכגון דא יש לו בעלות על גופו, וכן מותר לרופא לבצע מחקר כזה בהסכמתו של הנחקר.

                    (ה) רק לאו בעלמא. כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : בפסחים כה ע"א כתב הריטב"א בשם הרא"ה "ונראה באמר לישראל תן לי כלי זיינך ואהרוג ישראל זה ואם לאו אהרוג אותך, והוא אינו יכול ליטלו שלא מדעתו, שאין לו ליתנו כדי לפדות נפשו", וגם הדרכ"ת באות מח הביא כן מהרדב"ז ע"ש. וא"ל הגאון שליט"א שאין כאן סתירה להש"ך (מובא להלן ס"ק ו) כי שם מדובר על סתם שודד או אנס שעלול להשתמש בדבר גם להריגת יהודי.

                    (ו) אלאו דלפני עור. כותב הש"ך [69]: כגון שאנסו לישראל להשאיל דבר לעכו"ם וכיוצא בו, עכ"ל. וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שצריכים להבדיל בין מצב בו עצם האונס הוא שמסכן את חייו ואז מותר לו לעבור על הלאו של לפני עור (ועיין לעיל ס"ק ה) ובין המצב שבו הוא כבר נמצא בסכנה וכדי להציל את עצמו גורם להריגת הזולת, כגון חולה שבסכנה וזקוק להשתלת לב ובא מעצמו לכירורג ועקב זה יקח הכירורג לב מגוסס כדי לבצע ההשתלה. אין זה לפני עור כי כאן הוא בא ברצונו וגורם להריגת התורם. ועיין לקמן סי' רנב ס"ק ב שכ"כ גם הציץ אליעזר [70] ע"ש.

                    (ז) אחד מהם. ראה להלן סי' רנא סע' ט מה שכתבנו בשם המאירי לגבי מסירת אדם טריפה למוות.

 

 

[1] תורת משה פ' אחרי.

[2] ס"ק ח.

[3] והבית שמואל אהע"ז סי' כ ס"ק א חולק על הש"ך.

[4] מובא בדרכ"ת ס"ק כ.

[5] ס"ק ג.

[6] טבת תש"מ עמ' 17 וניסן תש"מ עמ' 49.

[7] ב"ק ס ע"ב.

[8] שם פ ע"א.

[9] שם, ומובא גם בשיטה מקובצת.

[10] וכותב ע"ז הרב חיד"א בספרו פתח עינים על מס' תמורה טו ע"ב וז"ל: ובאמת

                    שהוא דבר קשה להחמיר במקום פקו"נ בתקנת חכמים. [11] סוטה פ"ט ה"י.

                    וכ"כ הבן איש חי בספרו בן יהוידע על ב"ק פ ע"א שהחכמים חשבו זה עליו

                    מפני שהוא אדם חשוב, והרואים יטעו לעשות כן בלא חולי.

[12] עירובין כא ע"ב. וראה גם בשנת קלד ע"א ובפסחים נא ע"ב תוס' ד"ה אני.

[13] יו"ד ח"א סימן ריד.

[14] מערכת האלף סוף או"ק טז.

[15] מובא בשיטה מקובצת ב"ק קיז ע"ב.

[16] סי' רלה.

[17] ב"ק ס ע"ב ד"ה איבעיא ליה.

[18] שם.

[19] מובא בשיטה מקובצת ב"ק פא ע"ב ד"ה מפסג ועולה.

[20] ב"ק במלחמ' סוף פ"י ד"ה ועוד דברי הרי"ף.

[21] ב"ק פו סי' כז.

[22] שו"ת הרשב"א ח"ד סי' יז.

[23] ב"מ סב ע"א.

[24] ב"ק פא ע"ב.

[25] מובא בשיטה מקובצת שם ד"ה מפסג ועולה.

[26] כתובות יט ע"א. וראה בריטב"א שם יח ע"ב ד"ה ובתוספות.

[27] שם.

[28] ע"ז פ"ב ה"ב.

[29] מובא במהר"ץ חיות ב"ק ס ע"ב.

[30] סי' קסו ו-קסח.

[31] מהד"ק ח"ב סי' קעד.

[32] ח"ג סי' כד,

[33] פג ע"ב.

[34] עירובין מו ע"ב.

[35] שו"ת בנין ציון סי' קסט.

[36] יו"ד סי' שמז.

[37] שם סי' שמח.

[38] ח"ה סי' נד.

[39] יו"ד סי' שיט ד"ה ולא עוד.

[40] מערכת האלף או"ק טז.

[41] יומא פב ע"ב ד"ה ואם אומרים.

[42] חו"מ סי' שנט סע' ד.

[43] שם ס"ק ד.

[44] שם ס"ק י.

[45] שם ס"ק ג.

[46] הל' גזילה וגניבה סע' ב.

[47] פסקי רקנטי סי' תע; אור שמח הל' רוצח פ"ז ה"ח; תוס' יוה"כ יומא פב ע"ב ד"ה

                    ואם אומרים.

[48] שו"ת רדב"ז ח"ג סי' אלף נב (תרכז). וראה בנועם כרך יז תשל"ד עמ' קס ובלב

                    אברהם    ח"ב פי"ח ובהערה 8.

[49] ניסן תשמ"ב עמ' 31.

[50] סו"ס קנו.

[51] לג ע"ב.

[52] פ' שלח סי' קכט אות ד.

[53] עג ע"א.

[54] או"ה כלל נט ס"ק כא.

[55] כרך י ערך הצלת נפשות עמ' שנ.

[56] מגדל עוז באבן בוחן פנה א אות פג.

[57] שם אות עד.

[58] כאן ס"ק ח.

[59] כתובות לג ע"ב.

[60] חו"מ סי' תכו סע' א.

[61] אהע"ז סי' פ סע' יב – הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[62] דעת הרמב"ם הל' אישרת פכ"א הי"א.

[63] דעת הטור שם.

[64] שם ס"ק כב.

[65] שם ס"ק טו.

[66] וכן ראה שם בב"י.

[67] כף החיים או"ח סי' יג ס"ק ז. וכ"כ השדי חמד, כללי הפוסקים סי' יג ס"ק יד בשם

הש"ך, כנסת הגדולה, אליה רבה, נחפה בכסף, יד מלאכי וברכ"י (או"ח סי'

נח ס"ק ו וסי' מ ס"ק ב). וראה בשו"ת יביע אומר ח"ה או"ח סי' מב אות ב

וח"מ סו"ס ד.

[68] המעין ניסן תש"מ עמ' 49.

[69] ס"ק יא.

[70] ח"ט סי' יז פ"ו ס"ק ב.

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.