נשמת אברהם / יורה דעה סימן קפז

סימן קפז  דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש

 

סעיף א  (א) אשה שראתה דם מחמת תשמיש מיד, בכדי שתושיט ידה לתחת הכר, או לתחת הכסת, ותטול עד לבדוק בו, ותקנח עצמה, משמשת ג"פ. אם בכל ג' פעמים רצופים ראתה דם, (וכ"ש אם מצאה ג' פעמים דם על עד שלו), אסורה לשמש עם בעל זה, אלא תתגרש ותנשא לאחר. נשאת לאחר, וראתה דם מחמת תשמיש ג' פעמים רצופים, אסורה לשמש גם עם אותו בעל, אלא תתגרש ותנשא לשלישי. ואם גם עם השלישי ראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים, לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק. הגה וי"א שאין אנו בקיאין איזה מקרי מחמת תשמיש, כי אין בקיאין בשיעור הנזכר, ולכן כל שרואה ג"פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש, ונאסרה על בעלה. ואלו ג"פ צריכים להיות רצופים, אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה. ואין חילוק בין אם ראתה ג' פעמים מיד שנשאה, ובין נתקלקלה אח"כ וראתה ג' פעמים. וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש, אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש, לא נאסרה על בעלה, ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד, ודינה כמי שאין לה וסת.

 

 

נשמת אברהם

 

                    (א) אשה שראתה דם מחמת תשמיש. עיין כאן בבית הלל שאשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול, תצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפריה ורביה וכו', אולם כעת אחרי תקנת רבינו גרשום שאין לגרש אשה בעל כרחה, גם בדין זה אין כופין אותה לגרש בעל כרחה וכו', אך אין הבעל מחויב לדור עמה וליתן לה מזונות וכו', עיי"ש. ועיין לקמן סע' יד.

 

 

 

סעיף ה  אם יש מכה (ב) באותו מקום, תולין בדם מכתה. ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה, אינה תולה בדם מכתה. הגה וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע, ואז יכולים לתלות שלא בשעת וסתה במכתה, אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם. וכן אם אין לה וסת קבוע, והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין, תלינן במכה מכח ספק ספיקא, ספק מן הצדדין או מן המקור, ואת"ל מן המקור, שמא הוא מן המכה. אבל אם ידוע שבא מן המקור, אע"פ שיש לה מכה במקור, אינה תולה במכה, אם אין לה וסת קבוע, אלא אם כן (ג) יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. ומ"מ (ד) בשעת וסתה, או מל' יום לל' יום, אינה תולה במכתה, דאל"כ לא תיטמא לעולם. וכתמים, תולה בה בכל ענין.

 

נשמת אברהם

 

                    (ב) באותו מקום. כותב הש"ך [1] בשם הב"ח : דאין פירושו בכל איזה מקום שבאותו מקום, אלא ר"ל באותו מקום עצמו שמשם יוצא הדם יש לה מכה, ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור, צריך שתדע שיש לה מכה במקור, אבל אם אומרת בסתם מכה יש לי, אין תולין הדם במכה שיש לה, ע"כ. וכתב החות דעת [2] דזה דוקא באם מרגשת שהדם בא ממקורה, אז בעינן שתדע שהמכה במקור, אבל ברואה שלא בהרגשה ואפילו ע"י בדיקה, תולה במכה שידוע שמוציאה דם אפי' אם המכה בודאי בצדדין, ע"ש. ומביא הפ"ת [3] בשם תשובת מהר"ם מלובלין סי' קיא : דאפילו אם המכה היא בבית הרחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה, מ"מ (שלא בזמן וסתה) טהורה היא ותלינן בדם מכתה, וכן מבואר בש"ך ס"ק יט ובדברי החות דעת. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: ואע"ג שהמכה מוציאה דם גם מאותם הגידים שמתפקעים בשעת הוסת, מ"מ דם נדה הוא רק הדם שיוצא מאליו כדרכו באופן טבעי, וצריכים לומר לפי"ז דפתיחת הקבר אפילו מבחוץ לדעת הנו"ב חשיב נמי כיוצא מאליו, וה"ה בבדיקת אויר (עיין להלן סי' קצד ס"ק ד).

                    (ג) יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. עיין בבאר היטב [4] בשם תשובת ש"י שאלה סה ותשובת פני יהושע סי' לב ו-לד, שאפשר לסמוך על הרופאים עכו"ם שאומרים לאשה שראתה דם איזה ימים אחר טבילתה שהדם בא לה ממכה ברחמה, ומותרת לבעלה. וראה בפ"ת [5] שמביא רשימה של פוסקים שדנים בדבר. ובשו"ת

חת"ס [6]העלה: דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע לומר גוף זה מפיל שומות ושערות כי אין רופאים נאמנים על גוף ידוע חוץ לענין פקוח נפש לעשות אותו ספק פקוח נפש ודוחה איסור מספיקא, אבל לעשותן ודאי לא. אך האמינו חז"ל בכלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שומא ושערות, וכיון שזה הוא במציאות אחז"ל נדה כב ע"ב כל אשה שתפיל שומא ושערות תטיל למים, דאי לאו עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו, עכ"ל. וראה להלן סע' ח מה שכתבנו בענין נאמנות הרופאים.

                    כותב הש"ך [7]: אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה וכו'. וכותב החזו"א [8]: ודוקא לענין איסור של רואה מחמת תשמיש תלינן במכתה, אבל לענין טומאת נדה לא מקילינן לתלות במכה, וצריכה ז' נקיים על ראיה זו. ואם ידוע דמכתה מוציאה דם, תולין במכתה אף לענין טומאת נדה ואינה צריכה טבילה כלל דמוקמינן לה בחזקת טהרה, עכ"ל.

עיין באג"מ [9], אך קשה לי להבין את המציאות של השאלה שאמר לה אותו רופא שתראה דם מחמת טיפול במכשיר חשמלי בפצעים שנעשו בפרוזדור מהלידה, אך רק לסוף עשרה ימים.

               (ד) בשעת וסתה וכו' אינה תולה במכתה. עיין בחזו"א [10] שאשה שיש לה (לפי עדות של רופא) מכה ברחמה ובראשית הימים של הוסת היא שופעת ואח"כ מתמעט אבל אין לה טהרה לעולם, יש מקום להקל ע"פ דברי הט"ז [11] בצירוף לחשוב ימי וסתה ולמנות ז' נקיים ולטבול, ובתנאי שאחר טבילה עדיין דמיה מועטים ואינה שופעת, וכן בתנאי שידוע שהחולי התחיל בימי טהרתה או שהיתה לה טהרה פעם אחר החולי.

 

סעיף ח  אם תרצה להתרפאות, צריך שיהיה קודם שתתחזק. אבל לאחר שתתחזק, יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ. ויש מי שמתיר אם אמר לה (ה) רופא ישראל נתרפאת. ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה על ידי הרפואות, וניכר שהועילו, יש לסמוך אף על עכו"ם.

 

נשמת אברהם

 

                    (ה) רופא ישראל. כאן המקום לדון בנאמנות הרופאים. וראה גם בדברינו בנשמת אברהם או"ח סי' שכח ס"ק לא, ועיין גם לעיל ס"ק ג.

 

נאמנות הרופאים

 

                    איתא בגמ' [12]: והתניא א"ר אלעזר בר' צדוק שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה. מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם: אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, תטיל למים אם נמוחו טמאה. ושוב מעשה באשה שהיתה מפלת כמין שערות אדומות ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם: שומא יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין שערות אדומות, תטיל למים אם נמוחו טמאה. אמר ריש לקיש ובפושרין, ע"כ. והמילים "תטיל למים אם נמוחו טמאה" אינם בתוספתא, אך עיין שם בהגר"א שכן מוסיפם, ועיין להלן ד"ה כותב הדעת תורה.

                    וכותב הרא"ש בתשובות [13]: וק"ל כיון שבא מחמת מכה אמאי טמאה, הא אמרינן בפרק כל היד [14] הרואה דם מחמת מכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה דברי רבי, רשב"ג אומר אם יש לה וסת חוששת לוסתה, ומסיק דלכולי עלמא אשה טהורה ובדם דקאתי דרך מקור פליגי, אלמא אף על גב דהדם בא מהמקור, טהורה הואיל ובא מחמת מכה, עכ"ל. ובתוספות הרא"ש כותב: לא שהיה ברור לרופאים שהיה לה מכה בתוך מעיה, דאם כן אפילו אם נמוחו טהורה, כדאמרינן לעיל: הרואה דם מחמת המכה אפילו בתוך ימי נדתה טהורה. אלא אמרו הרופאים אולי אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה, ויבדק הדבר על ידי הטלת מים, אם נמוחו דם נדה הוא ולא בא מחמת המכה, וכן ההוא עובדא דשומא, עכ"ל. וכ"כ גם המהרי"ק [15].

                    ועיין בשו"ת חת"ס [16] שמביא את שו"ת הרא"ש בזה הלשון : ממה נפשך, אי האמינו לרופאים למה לי הטלת מים, ואי לא האמינו למה שאלו, ולא נמצא תירוץ לקושיא זו, עכ"ל. וכן הוא כותב גם בתשובות אחרות[17] וכן הובא גם בשו"ת חכם

צבי [18] ובכרתי ופלתי [19]. וכותב החת"ס [20] שאינו דומה לפיקוח נפש בשבת ויוהכ"פ דדי לנו אם דיבורו עושה ספק פקוח נפש, אבל הכא צריכים בירור גמור. וראה דבריו המובאים לעיל סע' ה ס"ק ג.

                    וכותב מרן הב"י [21]: וטעמן של הרופאים בזה מפני שאין דרך האשה להפיל כמין קליפות אדומות או כמין שערות אדומות, לפיכך אמרו שאין ספק שממכה או שומא שבמעיה הן באין, ואע"פ שאינה מרגשת במכה או בשומא שבתוך מעיה, אין חוששין לה בהם נמי, כיון שידוע לרופאים שאין דרך חצץ אדום להולד בחדר אלא בכליות, תולין בהם ואין חוששין לה. ומוסיף שם בבדק הבית : והוא שישרם בפושרים מעת לעת ולא ימחו כמו שנתבאר בסימן קפח. וכותב על זה הרמ"א [22]: ותמיהני עליו בזה דהא אמרינן בגמרא בהדיא דלא סמכינן אדברי רופאים לחוד אלא בעינן ג"כ בדיקה במים פושרין כמו שנתבאר לעיל סי' קפח, וא"כ הוצרך הר"ן לכל הני טעמים כדי להתיר בלא בדיקה או אפילו כשנימחו במים וכן נראה לי, עכ"ל. וכנראה שמור"ם לא ראה אז את מה שכתב מרן בבדק הבית.

                    הכרתי ופלתי [23] גם דן בקושית הרא"ש ומסכם: שיש להחשיב את דעת הרופאים כדבר ברור רק במכות חוץ באבר, שבר יד או פצע וחבורה שזה מיחוש והרופא יורד עד תכליתו, ובהן כמעט מופת חותך כמופת הנדסה, משא"כ בחולי באברים הפנימיים שאין עין הרופא שולט בו, בזהו ידונו כפי שכלם וכמדומה ובספק שקול וכדומה, עד כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיה, כי לדברים כאלה צריך ישוב הדעת ומתון, וכהנה תנאים רבים לבל ישגה ח"ו ונפש הוא חובל, עכ"ל.

                    וכ"כ הגרא"י קוק ז"ל[24]: כל זה אינו מועיל אלא אם נחליט שדברי הרופאים מוחזקים אצלנו כודאי, אבל באמת נראה שדבריהם בכלל אנו מחזיקים רק לספק שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי שלפעמים יש שאחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה (וה"ה בכל החכמות) ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כי אם כאסמכתא ואומדנא, א"כ לכל דבריהם יש ספק. ומה שסומכין עליהם להקל באיסורים – לענין יוהכ"פ ושבת – היינו משום דאפילו בספק נפשות ג"כ נתנו כל איסורי תורה להדחות וכו', והנה להביא ראיות שאין דברי הרופאים כי אם בגדר ספק כמעט למותר הוא, באשר החכמים בעצמם אומרים כן, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה וכו', עכ"ל.

                    כותב הדעת תורה [25]: ועיין במי נדה בקונטרס אחרון מהד"ת, דרופאי זמן הזה ישראלים שמחללים שבת קודש, דינם כרופאי עכו"ם ואין לסמוך גם עליהם. ומ"מ בצירוף בדיקת שפופרת יש להתיר ע"י אמירתם גם לבעלה הראשון. ועיין בחת"ס בחידושיו לע"ז לא ע"ב שהניח בצ"ע על נאמנות הרופאים בזמן הזה (ודבריו מובאים להלן סי' שמט סוס"ק א). ועיין בשו"ת פנים מאירות [26] שהביא ראיה מחולין יב דיליף דאזלינן בתר רובא, עד כאן לשונו של הדעת תורה [27]. ובשאלות ותשובות מהרש"ם [28] הוא כותב בשם ספר מנחת עני בשם מהר"ח מוולאזין ומהר"י מקארלין, בהא דש"ס דנדה כב דתניא אמר ראב"צ שני מעשים העלה אבא מטבעין ליבנה וכו', ובכמה ספרי שו"ת הוכיחו מזה דאמרינן תטיל למים וכו' דלא סמכו על הרופאים שאמרו אשה זו מכה יש לה וכו', וכתב המנחת עני ששאל שאלה זו למהר"י מקארלין בעל המשכנות יעקב, ואמר לו בשטעות נדפס המאמר תטיל למים וכו' בשני המעשים הנ"ל, וכן צ"ל: ובאו ושאלו וכו' ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעיה שממנה מפלת כמין קליפות, ותו לא מידי, וכן במעשה השניה. והמאמר תטיל למים וכו' אדלעיל קאי שהביאו שם בגמ' מתניתין דר"פ המפלת, דתנן (המפלת כמין קליפה וכו' תטיל למים וכו', וע"ז אר"ל ובפושרין יעו"ש ותבין. וראיה לזה דבתוספתא דנדה וכן בירושלמי נדה שם הובאו שני המעשים הללו ולא נכתב שם כלל הא דתטיל למים. וכן אמר מהר"י אבד"ק הורדנא בשם רבנים בשם מוהר"ח מוולאזין דטעות הוא כנ"ל, עכ"ד בספר מנחת עני. ועיין בהגר"א בתוספתא שכן גורס "תטיל למים" וכו' בשני המעשים.

                    וממשיך הדעת תורה: ואני מצאתי בתוספי הרא"ש נדה כב ע"ב שכתב וז"ל וכו' (מובא לעיל בתחלת הסעיף), ומבואר דאם אמרו דבר ברור סומכים עליהם, עכ"ל. וכ"כ הערוה"ש [29]: דכיון דהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות ודבר זה הוא מחלה ובודאי יש לזה רפואות, והוה כאילו התורה האמינה לו כשאומר נתרפאת, ואין חילוק בין רופא ישראל לאינו ישראל, אם הוא רק מומחה, סומכים עליו דלא מרע אומנתו וכו'. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם [30]: דרופאי ישראל שבזמן הזה שמחללים את השבת בפרהסיא, י"ל שאינם נאמנים, ומ"מ נראה דאם אמרו שנים זה שלא בפני זה, בצירוף דלא מרעי אומנתם, יש לצדד בזה ובפרט בצירוף רגלים לדבר, עכ"ל. ועיין גם שם בתשובות אחרות [31]. וכן עיין בשו"ת אמרי יושר [32], שו"ת מהר"ש ענגיל [33], שו"ת בית יצחק [34], עיקרי הד"ט [35], טהרת ישראל [36], שו"ת שבות יעקב [37], שו"ת מהר"ם

שיק [38], שו"ת דברי חיים [39], שדי חמד [40], דרכ"ת [41], פ"ת [42], שו"ת היכל יצחק [43], שו"ת משפטי עוזיאל [44], שו"ת הר צבי [45], שו"ת מנחת יצחק [46] ושש"כ [47].

 

 

 

סעיף יד  אשה שיש לה (ו) מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול, תצא מתחת בעלה, כדי שלא יבטל מפריה ורביה.

 

נשמת אברהם

 

                    (ו) מכות ופצעים. עיין לעיל סע' א מה שכתבנו בשם הבית הלל. ומוסיף כאן במחצית השקל וז"ל: שאינה יכולה לטבול מחמת שהמים מזיקין למכות ופצעים. וכ"כ הטהרת ישראל [48]: אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול שמים קרים מזיקים לה וכן מים חמים, תצא מתחת בעלה. ואם אינה רוצה לקבל גט, מתירין לו לישא אשה אחרת ע"י היתר מאה רבנים, עכ"ל. וכן עיין בשו"ע הרב [49] ובשדי חמד [50] ועיין גם בדעת תורה כאן.

 

 

 

[1] ס"ק יז.

[2] ס"ק ד.

[3] ס"ק כב.

[4] ס"ק יז.

[5] ס"ק ל.

[6] יו"ד סי' קעג.

[7] ס"ק כד.

[8] סי' פב.

[9] יו"ד ח"ב סי' סט.

[10] סי' פא.

[11] סי' קפח ס"ק ה.

[12] נדה כב ע"ב, והוא מהתוספתא פ"ד ה"א.

[13] כלל ב סי' יח.

[14] טז ע"א.

[15] סי' קנט.

[16] יו"ד סי' קנח.

[17] יו"ד סי' קעה ואהע"ז ח"ב סי' סא.

[18] סי' מז.

[19] סי' קפח ס"ק ה.

[20] סי' קנח.

[21] יו"ד סי' קצא סוד"ה כתב הר"ן.

[22] דרכי משה ס"ק ד.

[23] סי' קפח ס"ק ה.

[24] דעת כהן סי' קמ.

[25] כאן.

[26] ח"א סי' יב.

[27] ומוסיף שם הרב נכד המחבר: דילפינן מרוצח דאמר רחמנא דליקטול את הרוצח,

                    ודילמא טריפה הוי, ע"כ. ומאי קושיא דילמא מיירי שהרופאים הכירו

                    ואמדוהו שלא היה טריפה, אלא ע"כ דלא סמכינן על הרופאים. וכתב לי

                    מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לא מובן, דבשלמא טריפה יכולים להעיד,

                    אבל שלא טריפה אי אפשר לבדוק וכפי שהגמרא בחולין אומרת. וכתב לי

                    הגרש"ז אויערבאך שליט"א: כוונת הפמ"א דעכ"פ מוכח מהתם שאין לסמוך

                    על זה שהרופא מומחה מכיר היטב את מזגו ואומר שכל אבריו שלמים והוא

                    בריא ושלם לגמרי, עכ"ל.

[28] ח"א סי' יג.

[29] ס"ק סח.

[30] שם.

[31] סי' כד, כה ו-קיד וח"ב סי' עב,

[32] ח"א סי' קס.

[33] ח"ו סי' יב.

[34] ח"א סי' ה.

[35] סי' כא ס"ק א ו-ח.

[36] סע' קי.

[37] ח"א סי' סה.

[38] יו"ד סי' קנה ו-רמג.

[39] יו"ד ח"א סוסי' לא וח”ב סי' עז.

[40] מערכת יוהכ"פ סי' ג.

[41] כאן ס"ק צח.

[42] ס"ק ל.

[43] אהע"ז ח"א סי' ח.

[44] מהד"ת יו"ד ח"א סי' כו.

[45] יו"ד סי' קמט.

[46] ח"א סי' קכה ס"ק ו וסי' קכז ס"ק ב, ח"ג סי' כו ס"ק א וסי' קמה, ח"ד סי' קיט

ח"ה סי' יא ס"ק ה.

[47] פ"מ הערה א.

[48] סע' קנה.

[49] סע' יד ס"ק נז.

[50] אסיפת וינים מערכת גירושין סי' ב ס"ק יג.