נשמת אברהם / יורה דעה סימן רסב
יורה דעה סימן רס"ב (עידכון)
סימן רסב זמן מילה לבריא ולחולה ולאנדרוגינוס
סעיף א אין מלין עד שתנץ החמה (א) ביום השמיני ללידתו (ומשעלה עמוד השחר יצא). וכל היום כשר למילה, אלא שזריזין מקדימים למצות ומלין מיד בבקר. ואפילו מילה שלא בזמנה אינה אלא ביום. הגה עבר ומל בלילה, צריך לחזור ולהטיף ממנו דם ברית. מלו תוך ח' וביום, יצא. ועיין לקמן סימן רס"ד.
נשמת אברהם
(א) ביום השמיני. ומענין הדבר שמטבע העולם שכל תינוק נולד עם מנגנון קרישה תקין, כי הגורמים לדבר עברו אליו מאמו דרך השליה. אך הגורמים האלה נעלמים תוך 3-2 ימים, ומאז כל תינוק, אפילו הבריא והבשל, נמצא במצב של חוסר גורמי קרישה. הגורמים האלה נוצרים בכבד והכבד רק אז מתחיל להתאושש, כך שבגיל שמונה ימים קיימת רמה מספקת של גורמי הקרישה ומונעת הדימום [1]. וכותב התורה תמימה [2]: ידע דהרמב"ם במורה פמ"ט משני, נתב טעם על מילה בשמיני כדי שיתחזק כחות הולד, ותמהו עליו שהשמיט הטעם שבגמ' (נדה לא ע"ב) וכתב טעם מסברא דנפשיה, אבל באמת לא הוציא דברים אלה מלבו, כי מפורשים הם במדרש רבה ר"פ תצא בזה הלשון: ולמה התינוק נמול לשמונה שנתן הקב"ה רחמים עליו כדי שיתחזקו כוחותיו, ע"כ. ימה שבחר הרמב"ם בטעם זה יותר מהטעם המבואר בגמ', י"ל משום דהטעם שבגמ' אינו שייך בזה"ז שנוהגים חומרא בדם טוהר, עכ"ל של התורה תמימה.
סעיף ב (ב) חולה אין מלין אותו (ג) עד שיבריא, וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו (ד) שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו. במה דברים אמורים, (ה) שחלצתו חמה וכיוצא בו, שהוא (ו) חולי שבכל הגוף, אבל אם חלה (ז) באחד מאיבריו, כגון (ח) שכאבו לו עיניו כאב מועט (ט) וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא, מלין אותו מיד (אבל (י) כאבו לו עיניו כאב גדול, הוי כחולי שבכל הגוף).
נשמת אברהם
(ב) חולה. תינוק טריפה, כותב המהר"ם שיק [3]שפשוט שחייבים למולו וכן הובא בשו"ת חת"ס [4], ובתנאי שיעידו רופאים מומחים שלא מקרב מיתתו ע"י המילה. וכן פסקו בשו"ת מהר"י אסאד [5] והספר זוכר הברית [6]. אך עיין שם במהר"ם שיק שנשאר בצ"ע לענין מילתו בשבת אליבא דרש"י [7], אך התוס' רי"ד [8] פסק להדיא שמילת טריפה דוחה שבת וכן פסק גם השבלי הלקט [9] וכ"כ זוכר הברית [10]. ועיין שם בחת"ס שכותב לגבי תינוק שלא נתנו לו סיכוי לחיות יותר משלושה חודשים, וז"ל: וגם אם והיה כדברי התלמידי חכמים שהילד דינו כמסוכן וגוסס ונתנו לו שלשה חדשים, מ"מ יהיה איך שיהיה, לא ידעתי שום טעם שלא למולו, אם יאמרו הרופאים שהמילה לא תוסיף חולשה בטריפות או חולשה כל שהיא, ולדעתי גם בטריפה יש מצות עשה של ביום השמיני כמו בכשר גמור, עכ"ל.
(ג) עד שיבריא. כותב הט"ז [11]: ראיתי בספר בדק הבית שחיבר הב"י שכתב בשם הרשב"א [12] דמ"מ אין מלין אותו ביום ה' לפי שביום הג' יש צער לנימול ואין לגרום צער ביום השבת, ולפי"ז נראה כ"ש שאין למולו ביום ו' דאיכא צער טפי כמו שכתוב בסי' רסו בשם הרשב"א והרמב"ן, עכ"ל. ועיין בחידושי רעק"א כאן שכותב דדברי הט"ז הם תמוהים מאד כי בבד"ה עצמו כתוב בזה הלשון : כתב הרשב"א בתשובה דתינוק שחלה ונתרפא בה' בשבת ממתינין לו עד למהר, ע"כ, דהיינו שמלין אותו ביום ו', וא"כ איך מסיק הט"ז שכ"ש שאסור למולו בו בשבת.
וכותב התשב"ץ [13]: שמהגמ' בשבת [14] אין מפליגין בספינה פחות משלשה ימים קודם השבת לדבר הרשות אבל לדבר מצוה מפליגין וכו', ומפרש הרז"ה טעמו מפני שאי אפשר שלא יבואו לידי חילול שבת מפני הסכנה וכו', ונראה כמתנה לדחות את השבת וכו', ומכאן אני אוסר למול את הגר בה' בשבת כדי שלא יבוא יום ג' למילה בשבת ויצטרכו לחלל עליו שבת כדאיתא במס' שבת [15], וה"ה ולתינוק שחלה ונתרפא בה' בשבת והיה אפשר למול חד (כנראה שצ"ל: ששי) בשבת שממתינין לו עד למחר כיון שלא יכלו להמולו בזמנו, עכ"ל.
וכ"כ הברכ"י כאן: דכיון דיום ג' הוא בשבת והוא בסכנה דשמא יבואו לחלל השבת והו"ל כמי שעושה מקמי שבתא דבר שיבא לחילול שבת, אין מלין בה' שמא יצטרך לחלל שבת באיזה דבר שהוא, שהוא יום ג' והוא בסכנה. וה"ה שאין למולו ביום ו' למ"ד דכל הג' ימים הוא בסכנה, ונקטינן להחמיר שאין למולו ביום ה' וביום ו' כמנהג שכתב הרב כנה"ג ודו"ק, עכ"ל. וכן פסק גם המהרש"ם [16] שלדינא נכון להחמיר עד אחר השבת. וכ"כ הבן איש חי [17]: שאין למול מילה שלא בזמנה לא ביום חמישי ולא ביום ששי, וכן המנהג פשוט פה עירנו עד עתה ואין לזוז מזה, עכ"ל. וכן עיין בכף החיים [18]. וכ"כ בספר זוכר הברית [19]: וראיתי בעלי הוראה מורין להמתין עד יום א' זולת אם יש להבעל ברית איזה סיבה שאינו יכול להמתין עד יום )ר. וכ"כ העקרי הד"ט [20] שלא למול מילה שלא בזמנה ביום ה' ושאף ביום ששי אין למול דשב ואל תעשה עדיף, וכ"כ היד הלוי [21], ורק התיר בספק מילה שלא בזמנה משום ספק ספיקא דלמא אין הלכה כתשב"ץ ואת"ל כדבריו דלמא לא יבוא לידי חילול שבת, דבלא"ה הקרבן נתנאל [22] תירץ קושית הש"ך וכתב דבספק גם התשב"ץ מודה מטעם ס"ס הנ"ל. וכ"כ השו"ת יביע אומר [23] שאין מלין מילה שלא בזמנה ביום חמישי או ביום ששי.
אך יש סוברים שמותר למולו ואין מחמיצין את המצוה. וכותב הש"ך [24]: דודאי דאפילו מילה שלא בזמנה שרי ביום ה' ואפילו הפוסקים דס"ל דיום ג' דוקא דוחה שבת, אפשר דמודו בזה דמילה שלא בזמנה מותר ביום ה' וכדהוכחתי מדעת רוב הפוסקים וכן נראה עיקר, עכ"ל. וכ"כ המג"א [25] . ול"נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו, ליכא למיחש לזה, דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת וכו' לכן אין להתרשל בדבר מצוה, עכ"ל. וכן פסק האליה רבה [26] וכן ראה בנו"ב [27] שמתיר בפשיטות ומביא רק את הש"ך לסיוע. וכ"כ החכם צבי [28]: שהלכה למעשה לית דחש ליה ושיטת התשב"ץ) אלא מהלין בין בה' בין בו' אפילו שלא בזמנה וכן מלין את הגר בכל יום מימות החול ופוק חזי מאי עמא דבר, עכ"ל. אך בנו היעב"ץ [29] מבדיל בין מילת הגר ובין מילת תינוק שחלה והבריא בכותבו: אלא ודאי בגר לית לן בה בשהויי למצוה דגירות דלא מיחייב ביה וכי נמי בעי למהדר ביה ליהדר, משא"כ בקטן דכי משהינן ליה קאי ליה כל יומא בעשה שיש בו כרת, ואאבוהי או אב"ד וכל ישראל רמי חיובא, השתא חביבא מצוה בשעתה ק"ו מאיברים ופדרים שדוחין את השבת ואין ממתינין להם עד הערב, אע"ג דלית בהו אלא עשה גרידא, עאכ"ו במצוה דכרת, וחילול שבת עדיין ספק הוא אם יצטרך לכך. ונראה פשוט דמלין אותו בכל יום שיארע ואין חוששין לדברי רשב"ץ, עכ"ל. וכ"כ הגליון מהרש"א כאן: ואז מלין אותו אף ביום ה' ולא מאחרים מטעם חשש שיצטרך לחלל שבת אלא כל שמשהה עושה איסור, ולדעת הראב"ד עובר בכל יום בכרת, עכ"ל. וכן פוסק המ"ב [30] כהש"ך, המג"א והא"ר. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: וכן נוהגים למעשה.
וכל זה דוקא במילה שהיא ודאי לא בזמנה, אבל הנולד ביום ד' בבין השמשות שדינו למולו ביום ה' הבא, מותר למולו ואסור לדחות המילה [31].
וכל זה לגבי מילה לפני שבת, אך מילה שלא בזמנה תוך שלשה ימים לפני יו"ט, גם לדברי האוסרים מותר [32]. וכ"כ הגאון חיד"א [33]: ונראה דמילה שלא בזמנה קודם יו"ט שיום הג' יו"ט, יש להתיר אף לדעת הרשב"ץ דלא אסור אלא בשבת וכן נראה ממ"ש הרב יד אהרן או"ח סי' שלא על קושית הרב ש"ך דלימא דכשכחת לה יו"ט אלא דביו"ט לא אמרי. וכ"כ הרב זכרון יוסף יו"ד סי' כד, אלא דאח"כ כתב דיש לדחות. ואעיקרא מרן בשו"ע לא הביא בשו"ע דין הרשב"ץ וכבר כתבו ז"ל דשו"ע חיברו אחר בדק הבית. וגם הרב מג"א כתב דהאידנא דאין רוחצין לילד אין לחוש למול ביום ה'. וא"כ תסגי אסור כהרשב"ץ בג' ימים קודם לשבת, אך ביו"ט נראה להתיר דיש לצדד דגם הרשב"ץ מתיר וכו'. ולפי האמור נראה להתיר אף דיום ג' יום טוב ראשון והסכימו עמי כמה חכמים להתיר, עכ"ל החיד"א.
(ד) שבעה ימים מעת לעת. כתב בשו"ת בנין ציון [34] דהמתנת ז' ימים מעת לעת הוא מדאורייתא הלכה למשה מסיני, והוכיח כן מהגמ' ביבמות עא ע"א דמוקי קרא בחולה ונתרפא ע"ש. ולפי זה בכל ספק שאירע לן אזלינן לחומרא דספיקא דאורייתא לחומרא וגם בלאו הכי יש להחמיר, דהא ספק נפשות להחמיר, ומילה הוי ספק נפשות כמבואר ברא"ש [35], ועיין בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' רמד ד"ה
ובתשובת [36] ואם לא המתין ומל אותו ביום השמיני מהלידה שחל בשבת, נקרא מחלל שבת [37]. ועל מה שכתב הבנין ציון דהמתנת ז' ימים הוא מדאורייתא, כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לדעתי זה תמוה (ובפרט שבירושלמי אמר שמואל ל' יום) ויותר נראה דהוא כמו ג' ימים וז' ימים בנוגע ליולדת לענין שבת ויום הכפורים, והיינו דמשום חשש שיבוא פעם לידי סכנה קבעו חכמים זמן אשר אז ודאי ליכא סכנה כמו שאמרו שאין עושין בשבת ע"י נכרי או קטן שמא יבוא פעם אחרת לידי סכנה, וכיון שכך קבעו חז"ל אין מתחשבים כלל בדעת רופאים, וראה בירחון מוריה, סיון-תמוז תשל"א במאמרי, עכ"ל. ולפי זה למה לא חיישינן בכל ניתוח לא דחוף בתינוק ואין ממתינין ז' ימים אחרי שהוא הבריא ממחלת חום וכו'. ואולי חז"ל גזרו על מילה כי לא היה ידוע בזמנם על ניתוחים אחרים בתינוק, אך כעיקרון מאי שנא בין מילה לכל ניתוח אחר, אך לא ראיתי שמקפידים על זה, וצ"ע. גם צ"ע במבוגר ערל שחלה אם גם צרכים להמתין ז' ימים אחרי שהוא מבריא ממחלתו עד שיהיה מותר למולו. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : יתכן שחכמים קבעו שיעור זה במילה הואיל והיא מצוה גדולה, וכדי שלא יבוא בשום פעם לידי סכנה קבעו שיעור זה, משא"כ בסתם ניתוח. ואם לא נמצא מי שיחלק בזה בין מבוגר לתינוק, מסתבר שהשיעור הזה הוא גם במבוגרים, עכ"ל.
(ה) שחלצתו חמה. כותב רש"י [38]: נשלף ממנו החולי ויצא מגופו, והובא גם בבאר הגולה, אך משמעות השו"ע שהוא מתאר דוקא מצב של חולי. ועיין בר"ן [39] שכותב : שלבשתו חמה כאדם המזדיין שע"י כלי זיין שעליו נקרא חלוץ, ע"כ. וכ"כ התוס' שם : שהחזיק חמימותו ועדיין הוא חולה. וכ"כ השיטה מקובצת שם: שנתרפא מאישתא שקורין בלעז קאלטאל, לאפוקי מאיזה חולי בא לאפוקי שאין מקרין אותו לפניו (א"ה אולי צ"ל שאין מבקרין אותו לפני שנתרפא אלא) לאחר שנתרפא, מצאתי, ואינו נראה, אמנם לשון חלצתו חמה הכריחו לפרש כן, וק"ל והלא ביקור הוא כדי להקל החולה מחליו ואם נתרפא למה צריך ביקור, אלא על דין ועצמותיך יחליץ וכדאמר רבא במצות חליצה דזה וזה משמע זרוזי גרמי חיזוק עצמות. וכאן חלצתו חמה לבשתו חמה, וכן קח לך את חליצתו חלוצים לפני אחיכם מזורזין ולבושין כלי מלחמה, מיהו חלצתו חמה דר' אליעזר דמילה הוא על דין חליצה חלץ מהם, הרא"ם ז"ל, עכ"ל של השטמ"ק. ולמעשה כך מובא בירושלמי [40]: תנינן קטן החולה אין מלין אותו עד שיבריא, שמואל אמר אפילו אחזתו החמה שעה אחת ממתינין לו וכו'. וכן לשון מרן כאן שהוא לשון הרמב"ם [41] והטור. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בירוש' שם, אמר שמואל שצריכין להמתין ל' יום וכן הוא גם במס' שבת פ"ח ה"א, ונראה דהטעם שאין חוששין לדעת הירושלמי גם בספק פקוח נפש, הוא מפני שאין בזה שום מחלוקת כי אותו שמואל הרי אומר בבבלי ז' ימים, ונמצא שאחד מהם אינו אמת וסומכין יותר על הבבלי, עכ"ל.
וראיתי בשו"ת מטה לוי להג"ר מרדכי הלוי הורוויץ [42] שכותב: דהנה זה אין ספק שלשון חלצתו חמה במעשה דחלה בנו של רבן גמליאל [43] אינו סובל פירוש אחר כי אם ניטלה מגופו החמה וכמו שפרש"י שם, אבל בנדרים לפי פשט פשוט אמת ויציב שלשון חלצתו חמה משמע לבשתו חמה וכו'. ולפי זה, בדרך כלל יש לומר דכל חלצתו חמה שבש"ס לא בחדא מחתא מחתינן, יש מהם שמשמע שלפתו חמה כמו בברכות ויש מהם שאי אפשר רק לפרש אחזתו חמה כמו בנדרים וכו', עכ"ל.
(ו) חולי שבכל הגוף. וידוע ומפורסם דברי הרמב"ם [44]: אין מלין אלא ולד שאין בו שום חולי, שסכנת נפשות דוחה את הכל, ואפשר למול לאחר זמן, ואי אפשר להחזיר נפש אחת מישראל לעולם, עכ"ל. ונדון בכמה דוגמאות. אך עי' בערוה"ש [45] שכ': ודע שראיתי בספרים שנתחברו על דיני מילה שנסתפקו בפרטי מחלות אם דינם כחולי המתפשט בכל הגוף וצריך המתנה ז' ימים כמו בתינוק שנפחו ביציו וכיוצא בזה. ואני תמה על כל הספיקות, דזה פשוט שכל שינוי בהתינוק באיזה אבר שהוא מעכבין המילה, וכשיש ספק אם חולי זה מתפשט בכל הגוף ישאלו לרופאי שהרי אנו סומכין על הרופאים בחילול שבת ולאכול ביום הכפורים וכו', הלכה ברורה דספק נפשות להקל וממתינין ז' ימים מעת לעת משנתרפא, ומה מועיל כשנבאר איזה פרטים בזה, סוף סוף נצטרך לשאול ברופאים, עכ"ל.
1. חוסר דם. אסור למול תינוק הסובל מחוסר דם, ואם היה זקוק לטיפול, חייבים לחכות שבוע ימים אחרי שהוא הבריא, אך אם לא היה זקוק לשום טיפול אלא הבריא מעצמו, מלין אותו מיד אחרי שהבריא [46].
2. מחלת לב. תינוק שנולד עם מחלת לב והוא כחול, אסור למולו עד אחרי שנותח והבריא. אולם כתב המנחת יצחק [47] דאם אין תקוה שהוא יתרפא ממחלתו זאת, ולדעת הרופאים אין סכנה במילתו, יתכן שיש למולו בזמנו. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: תמיהני איך אפשר לסמוך על רופאים בתינוק כזה כשהוא כחול ושונה משאר ילדים, ויתכן שראוי להמתין עד שיהיה בן שלושים יום לדעת שהוא בר קיימא, עב"ל.
ותינוק שעבר צנתור הלב תוך השמונה ימים מלידתו, כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שהואיל ולאחר שהצנתור נעשה אין אנו רואים שום סיבוך, דינו ככל תינוק חולה לב שלא עשו לו צינור, עכ"ל.
3. חום. תינוק שיש לו חום, מחכים שבוע ימים אחר ירידת החום. ועל אף שהזוכר הברית [48] כותב שחום נחשב משלושים ושבע וחצי מעלות ומעלה, לדעת פוסקי
דורנו [49] אין למול אפילו בפחות מזה עד שירד החום לגמרי. אך א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאין צריכים לחכות שבוע ימים אלא אם כן היה לו חום של שלושים ושמונה מעלות. ואם החום הוא משלושים ושבע וחצי עד שלושים ושמונה מעלות, דינו כחולה באחד מאבריו שצריכים רק להמתין עד שיבריא. ואם לדעת רופא מומחה אין התינוק חולה כלל ואין החום של פחות משלושים ושמונה מעלות נחשב כחום אצלו, מותר למולו בזמנו, עכ"ד. וכותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [50] שאם החום נובע מהתיבשות עקב מיעוט נוזלים או חשיפה לסביבה חמה במיוחד, אין התינוק מוגדר כחולה כי בתוספת נוזלים או בסילוק הסביבה החמה, מיד יורד החום ללא טיפול אחר.
4. אינקובטור. תינוק שהיה באינקובטור, כותבים האג"מ [51] והציץ אליעזר [52] שיש למנות ז' ימים מיום שיצא מהאינקובטור, דמכיון שהיה זקוק להמצא שם לשם התאוששות, נקרא זה חולה בכל הגוף, ע"כ. ואם מכניסים אותו שם עם מנורה כדי להוריד את הצהבת לפני יום השמיני, והילד בריא והיה מבריא מהצהבת לבד אך אחרי יום השמיני, א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמותר למולו ביום השמיני אם אינו צהוב.
(ז) באחד מאיבריו – ולהלן כמה דוגמאות :
1. פגם בשפה. תינוק שנולד כשיש לו פגם בשפה העליונה ואינו יכול לינק בעצמו והוא חי ע"י זה שמשקין אותו, כותב המהרש"ם [53] שאין לדחות את המילה בשביל זה אם הוא בריא כשאר ילדים. וכ"כ גם בספר זוכר הברית [54].
2. חיך שסוע. קיים מכשיר מיוחד שמאפשר לתינוק כזה לינוק עד שינותח בגיל כשנה, וא"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שגם כאן אין לדחות את המילה.
3. רגל עקומה. תינוק שנולד עם רגל עקומה ויצטרכו לשים אותה בגבס, ואם לאו יתקשו העצמות ולא יהא אפשר אחרי כן ליישר את הרגל, אך עקב הטיפול ידחה מילתו, פסק האב"נ [55] שמותר לעשות את הרפואה דמצות עשה אינו מחויב לבזבז עליה הון רב כבאו"ח סי' תרנו בהגה, כש"כ שלא יהיה הילד בעל מום, עכ"ד. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אולי כוונתו עד שיסירו הגבס ויראו שאין צורך לחכות, עכ"ל. ועיין בשו"ת דברי מלכיאל [56] ובשו"ת תירוש ויצהר [57].
4. נשברה רגלו. ילד שבעת לידתו נשברה רגלו והרופא עשה לו מיד תחבושת, והילד אינו מרגיש יסורים והולך ומתחזק כראוי ולדעת הרופא יכולים למולו, כותב בשו"ת יד יצחק [58] שיכולים למולו תיכף כשיבריא ואין צריכים להמתין ז' ימים כי אין כאן מחלה של כל הגוף אלא רק של אבר אחד [59].
(ח) שכאבו לו עיניו כאב מועט. ואם כל הפרשה מעינים דינה ככאב עינים גדול והוי כחולה כל הגוף, כותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [60]. שכשהרופא קובע אחרי בדיקה מדוקדקת שזה רק גורם חיצוני בלבד ולא מגדלת כל חיידקים, נראה שיש לסמוך שלא להצריך עכ"פ ז"י מיום שנתרפא, ויש הוכחה לכך מדברי הש"ך כאן ס"ק ד שכותב (כאב) גדול דוקא כזה שמחללים עליו את השבת, וכשברור שזה גורם חיצוני ובר חילוף, הרי בודאי שלא מחללים אז את השבת, עכ"ל. וזה לא כפסק הדעת כהן [61] שמחמיר להצריך ז"י, בכל מקרה של דלקת עינים. והגרח"פ שיינברג שליט"א [62] מיקל עוד יותר מהגרא"י וולדינברג שליט"א וכותב שנראה למעשה במקום שיש דלקת כימית (ולא ע"י חיידקים), לדברי הרופאים, בעין, ועפ"י הבדיקות אין בזה משום חשש מחלה, וכפי הנראה התינוק מתנהג כרגיל בלי שום שינוי ברצון האכילה שלו והבכי ושאר סימנים הרגילים אצל תינוק, אין לדחות את המילה ויש לעשות מצוה בשעתה. ולא רק זה, אלא גם בדלקת עם חיידקים, אם לדעת הרופא יש כאן רק חולי קצת וכאב מועט, ועפ"י דרכי הרפואה נסתלק החולי המועט והכאב, אין כאן שום בית מיחוש ויש למול מיד כשיבריא לגמרי, ע"ש. ועיין גם להלן ס"ק י.
סתימה בצינור הדמעות. פסק המנחת יצחק [63] שבין אם הצינור נפתח מאליו או לאחר תיקון ניתוחי, צריכים לדחות את הברית שד אחרי הריפוי, דשורייני דעינא בלבא תליא. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: יתכן שאין זה שורייני דליבא רק אבר אחד, ולכן אין חייבים להמתין ז' ימים.
(ט) וכיוצא בזה – להלן כמה דוגמאות :
1. חוסר משקל. תינוק החסר משקל, מותר למולו מיד כשמרשה הרופא [64], ועיין גם במצודת דוד [65]. ועיין לעיל לגבי אינקובטור.
2. לידת מלקחיים. תינוק שעקב לידת מלקחיים נשאר עם נפיחות בבשר הראש, שאם הן שטחיות חולפות במשך כמה ימים, אבל אם הן בשכבה עמוקה יותר, חולפות רק לאחר חודש חודשיים, כותב הציץ אליעזר [66]: שאם הרופא יקבע שאין כאן חולי כל שהוא ושאין גם לתינוק צער מחמת הדבר אחר שגרם לו זאת, ושלמילה לא תהא כל השפעה לרעה על המום הזמני הזה, אזי אפשר למולו, אחרת יש להמתין עד שיתרפא מזה ולא יהא לו יותר צער מזה. וה"ה כשבזמן הלידה יש צורך למשוך יד או רגל החוצה או לדחוף אותם פנימה וזה גורם לחוסר תנועתיות זמנית של היד במיוחד, עכ"ל.
3. מום באיבר. תינוק עם מום במיקום פתח השופכה, קיימים שני מצבים של מומים: א) אפיספדיאס, כשהפתח נמצא בחלק העליון של האיבר במקום בקצהו, ב) היפוספדיאס, כשפתח השופכה נמצא בחלק התחתון של האיבר. והנה על מנת שהתינוק יוכל להשתין ולהזריע כראוי, יש צורך להסיט את הפתח למקומו הרגיל בקדמת האיבר, ולעתים יש גם צורך לתקן כיפוף קדימה של האיבר. ניתוח פלסטי זה מבצעים בגיל שלוש עד ארבע שנים ובו משתמשים בעור הערלה כדי לתקן את מיקום הפתח, וממילא אין אפשרות לבצע את המילה כדינה ביום השמיני, כי אז לא ניתן יהיה לתקן את מומו של התינוק בעתיד והוא ישאר עקר.
וכותב הרב המוהל ר' יוסף דוד ויסברג שליט"א [67]: והנה לדעתי ניתן לבצע את המילה ע"י חיתוך ופריעה (ואין די בהטפת דם ברית, ועיין בשו"ת חת"ס ח"ו סי' סד ובשו"ת חבצלת השרון ח"ב אהע"ז סי' יג), ובכל זאת לא להזיק לסיכויי אפשרות התיקון הפלסטי בעתיד. הצעתי היא לכרות קטע קטן מקצה הערלה בכיוון רוחבי ולבצע חתך אורכי של הערלה מהצד העליון. כך יתקבלו שני חלקי ערלה מצידי האיבר אשר בעתיד יוכלו לשמש לתיקון הפלסטי. בדרך זו מתגלית העטרה [68] וניתן לקיים מצות הפריעה. הבאתי את הצעתי זאת בפני גדולי המנתחים בשטח הכירורגיה הפלסטית בארץ, והם הסכימו עמי, שאכן שיטה זו לא תפריע להם בעתיד בעת שיצטרכו לתקן את המום. ואף כי מצד ההלכה יש מקום לדון אם דרך זו, שבה משאירים ציצים של ערלה, מהוה מילה, כבר שאלתי את פוסקי דורנו על כך (ה"ה הרבנים הגאונים ר"פ אפשטיין זצ”ל ויבלח"א הגרי"י ווייס שליט"א, הגרי"ש אלישיב שליט"א והגרש"ז אויערבאך שליט"א) ופסקו שבמקרה כזה אפשר לסמוך על שיטת רבנו הדברי חיים (ח"ב יו"ד סי' קיד-קיח) ולמול לכתחלה במקרה זה אף בלא לחתוך את כל הערלה. וכבר פסק כן השו"ת חלקת יעקב (ח"ב סי' כ), וראה גם בנועם כרך ה עמ' שיא וכרך יח עמ' נב, הפרדס תשי"ד ושו"ת אג"מ או"ח סי' מא [69] שדנו בשאלה זו, עכ"ל. וכן עיין בשו"ת לב אריה [70]. וכמובן שכל זה צריך להיות בידיעתו ובהסכמתו של הכירורג שיבצע את הניתוח בבוא הזמן.
וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאם משום מה לא ניתן לבצע הברית כפי שתואר לעיל ומוכרחים לחכות עד הניתוח, אז צריך שיהיה מוהל (ואם זה לא ניתן, אז כירורג יהודי, ורצוי שהוא יהיה גם שומר מצות) שיעשה את גילוי העטרה ויברך. ורק אם כל זה לא ניתן ואין כל אפשרות אחרת, אז אולי בדיעבד יספיק לעשות הטפת דם ברית אחרי שיבריא מהניתוח.
כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נשאלתי על תינוק שהנקב היה ,לגמרי סתום וצריכים לנתחו, ואמרתי דאפשר דהזמן שהיה סתום הוא חשוב כחולה.
(י) כאבו לו עיניו כאב גדול. כותב הש"ך [71]: נראה דהיינו באופן שנתבאר באו"ח סי' שכח סע' ט, דהיינו כל דבר שעבורו מחללין את השבת. ועיין לעיל ס"ק ח.
ולכאורה יש לעי' במכה על גב היד או על גב הרגל שלפי המבואר באו"ח סי' שכח סע' ו שמחללין עליו את השבת, האם גם בזה צריך להמתין ז' ימים [72] אך לפי מה שהבאתי בנשמת אברהם שם סוס"ק כ בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, שמאחר ואנחנו לא יודעים ברור מה זה מכה על גב היד או על גב הרגל, ומאידך מבואר שכשיודעים ומכירים באותו חולי שממתינין עד אחרי השבת ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אע"פ שהוא מכה של חלל, ה"ה כאן שאין לדחות הברית כל שאין הרופא קובע שיש כאן סכנה, והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
סעיף ג (יא) אנדרוגינוס ומי שיש לו שתי ערלות (יב) ויוצא דופן, (יג) נימולים לשמונה.
נשמת אברהם
(יא) אנדרוגינוס. ומה נקרא אנדרוגינוס, כותב הרמב"ם [73]: מי שיש לו איברי זכרות ואיברי נקבות הוא הנקרא אנדרוגינוס, והוא ספק אם זכר אם נקבה. ואין לו סימן שיודע בו אם הוא זכר ודאי או נקבה ודאית לעולם. אך כותב הראב"ד [74] שאין האנדרוגינוס בריה בפני עצמה אלא חציו זכר. ועיין שם במגיד משנה. ומרן השו"ע [75] פוסק כהרמב"ם. ועיין ברמ"א שכותב שי"א שהוא ודאי זכר, ועיין גם בהגר"א [76]. ומדברי המג"א [77] משמע שהוא פעם זכר ופעם נקבה, ועיין שם בבאר היטב. ולגבי טומטום, כותב הרמב"ם [78]. ומי שאין לו לא זכרות ולא נקבות אלא אטום, הוא הנקרא טומטום וגם הוא ספק. ואם נקרע הטומטום ונמצא זכר הרי הוא כזכר ודאי ואם נמצא נקבה הרי הוא נקבה, עכ"ל. וכותב רעק"א בשם המהריק"ש שטומטום אין חיוב לקרוע ולמולו. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: מפורש הוא בתוס' פסחים כח ע"ב ד"ה ערל, ובעוד מקומות, שאינו חייב לקרוע, עכ"ל.
ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [79] שמצב הכרומוזומלי של הגוף, דהיינו אם מינם של תאי הגוף הם זכרי או נקבי, אינו קובע להלכה, רק צררת האברי מין החיצונים. וכן א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
(יב) ויוצא דופן. דהיינו ניתוח קסרי. ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' שלא ס"ק ז.
(יג) נימולים לשמונה. אך אין מילתם דוחה שבת [80].
סעיף ד נולד (יד) בין השמשות, מונים לו מהלילה ונימול לתשיעי, שהוא ספק שמיני. ואם הוציא (טו) ראשו חוץ לפרוזדור מבעוד יום, או ששמעו אותו בוכה, אפילו נולד אחר כמה ימים, מונה לו ח' ימים מיום שיצא ראשו או מיום ששמעו אותו בוכה. הגה וי"א דוקא בסתם, אבל אם אמו אומרת דהתינוק היה מונח בבטנה כמו בשאר פעמים, ולא היה לה חבלי לידה כלל, אע"פ ששמעו בוכה מונין לו מיום הלידה, דאע"ג (טז) דלא שכיח שיבכה בלא הוצאת הראש חוץ לפרוזדור, מ"מ האם נאמנת לומר שהיה מונח כמו בשאר פעמים ובכה.
נשמת אברהם
(יד) בין השמשות. עיין לקמן סי' רסו ס"ק א ו-ב ובדברינו שם.
(טו) ראשו חוץ לפרוזדור. דהיינו רוב פדחתו [81]. ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' שלא ס"ק ו. וצריכים להדגיש שיציאת רוב פדחתו היא הקובעת את רגע הלידה וממילא את יום השמיני למילה, ולא יציאת כל העובר, ונפקא מינה לגבי בין השמשות של שבת, עיין להלן סי' רסו ס"ק א.
ואם הלידה היתה לידת עכוז, כותב הטור [82] . יצא מהופך כגון שיצא דרך מרגלותיו, אינו חשוב כילוד ליתן לו ימי טהרה עד שיצא רוב הולד, עכ"ל. דהיינו עד הטבור [83].
(טז) דלא שכיח שיבכה. וכותב הטור [84]: ומ"ש היתה מקווה לילד ושמעו קולו של הוולד חשוב כילוד, א"א שלא הוציא ראשו חוץ לפרוזדור, עכ"ל. ועיין
בפ"ת [85]. ולמעשה אי אפשר לעובר לבכות כי אינו נושם כלל ברחם אמו, וק"ל להבין את המציאות. ועיין במסורת הש"ס [86] בשם השאלתות.
[1] ועיין בספר אסיא כרך ג עמ' 384.
[2] ויקרא יב ג אות כב.
[3] יו"ד סי' רמג.
[4] ח"ו סי' סד.
[5] יו"ד סי' רנב.
[6] סי' י ס"ק לו.
[7] נדה כג ע"ב.
[8] שבת קלו ע"א.
[9] הל' מילה סי' א.
[10] סי' ז ס"ק כו.
[11] ס"ק ג.
[12] ועיין בברכ"י שזה ט"ס, וצ"ל: הרשב"ץ.
[13] ח"א סי' כא הובא בבית יוסף סי' רסח.
[14] יט ע"א.
[15] פו ע"א.
[16] ח"ה סי' ז.
[17] שו"ת רב פעלים ח"ד יו"ד סי' כח.
[18] סי' שלא ס"ק לא.
[19] סי' ו ס"ק ג.
[20] או"ח סי' כב ס"ק לה.
[21] יו"ד סי' קמ.
[22] על הרא"ש, שבת פי"ט סי' ח ס"ק ה.
[23] ח"ה יו"ד ס" כג.
[24] סי' רסו ס"ק יח.
[25] סי' שלא ס"ק ט.
[26] סי' רמת ס"ק ה וסי' שלא ס"ק י.
[27] תניינא יו"ד סי קסו.
[28] תשובות הנוספות שאלה ט סי' יד.
[29] ח"ב סי' צה.
[30] סי' שלא ס"ק לג.
[31] שו"ת יביע אומר שם. ועיין בחידושי רע"ק סוס"י רסו.
[32] זוכר הברית סי' ו ס"ק ה; שו"ת יביע אומר ח"ה יו"ד סי' כג.
[33] בספר מראית העין ליקוטים סי' ח אות ב.
[34] ח"א סי' פז.
[35] שבת קלז.
[36] נחל הברית סי' לב ס"ק ה.
[37] בנין ציון שם.
[38] שבת קלז ע"א.
[39] נדרים מא ע"א.
[40] שבת פ"י ה"ה ויבמות פ"ח ה"א.
[41] פ"א מהל' מילה הט"ז.
[42] ח"ב סי' נב.
[43] ברכות לד ע"ב.
[44] הל' מילה פ"א הי"ח.
[45] סי' רסג סע' ד.
[46] שו"ת מנחת יצחק ח"ה סי' יא. וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א והג"ר בן ציון
אבא שאול שליט"א.
[47] שם.
[48] סי' י ס"ק א.
[49] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב ס"ק ה. וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א
והגרב"צ אבא שאול שליט"א.
[50] שו"ת ציץ אליעזר שם
[51] יו"ד ח"ב סי' קכא.
[52] חי"ג סי' פב ס"ק ד.
[53] שו"ת, ח"ה סי' ז.
[54] סי' י סע' כא.
[55] יו"ד סי' שכא.
[56] ח"ה סי' קמח.
[57] סי' צז וסי' קכז.
[58] ח"ב סי' רלב.
[59] וזה דומה לכאב מועט בעין כיון שאינו מרגיש ביסורים ואין השפעה על כל הגוף.
[60] שו"ת ציץ אליעזר חי"ג סי' פב ס"ק ז.
[61] סי' קלז.
[62] מוריה ז תמוז תשמ"ב.
[63] ח"ה סי' יא.
[64] שו"ת אג"מ יו"ד ח"ב ס" קכא, שו"ת ציץ אליעזר שם ס"ק ו.
[65] על הקיצור שו"ע סי' קסג סע' ג.
[66] שם סי' פג ס"ק ה.
[67] ספר אסיא ג עמ' 389
[68] ונשאר מגולה כל הזמן – הוסיף לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[69] לא מצאתי את האג"מ הנ"ל.
[70] ח"א סי' מא.
[71] ס"ק ד.
[72] מלחמת ארי מובא בספר הברית סי' רסב ס"ק עח.
[73] הל' אישות פ"ב הכ"ד.
[74] הל' שופר פ"ב ה"ב.
[75] אהע"ז סי' מד סע' ה. ועיין גם במ"ב סי' יז ס"ק ח.
[76] אהע"ז סי' קעב ס"ק יח.
[77] סי' תקפט ס"ק ב.
[78] שם הכ"ה.
[79] חי"א סי' עח.
[80] סי' רסו סע' י.
[81] פרישה סי' קצד סע' לה.
[82] סי' קצד.
[83] א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
[84] סי' קצד.
[85] כאן ס"ק ז ובסי' קצד ס"ק ט.
[86] נדה מב ע"ב.
יורה דעה סימן רס"ב (עידכון)