נשמת אברהם / יורה דעה סימן רסב (עדכון)

סימן רסב  זמן מילה לבריא ולחולה ולאנדרוגינוס

 

סעיף ב  חולה אין מלין אותו עד שיבריא, וממתינים לו מעת שנתרפא מחליו שבעה ימים מעת לעת, ואז מלין אותו. במה דברים אמורים, (א) שחלצתו חמה וכיוצא בו, שהוא חולי שבכל הגוף, אבל אם חלה באחד מאיבריו, כגון שכאבו לו עיניו כאב מועט וכיוצא בזה, ממתינים לו עד שיבריא, ולאחר שיבריא,  (ב) מלין אותו מיד (אבל כאבו לו עיניו כאב גדול, הוי כחולי שבכל הגוף).

 

נשמת אברהם

 

                (א) שחלצתו חמה. עיין בנשמת אברהם [1] שכתבנו בשם השו"ת ציץ אליעזר [2] שאם לתינוק יש חום הנובע מהתייבשות עקב מיעוט נוזלים או עקב חשיפה לסביבה חמה במיוחד, אין התינוק מוגדר כחולה כי בתוספת נוזלים או בסילוק הסביבה החמה יורד מיד החום ללא טיפול אחר. אך אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שלדעתו תינוק כזה אכן נקרא חולה ואמנם מותר למולו מיד עם ירידת החום, אך אם החום הגיע ל38- מעלות – צריכים לחכות שבוע ימים מזמן ירידת החום לגמרי.

                תינוק שחלה בדרכי השתן עם חום גבוה, קיבל אנטיביוטיקה והבריא אחרי יומיים, האם סופרים שבעה ימים עד הברית מיום שהתינוק הבריא ומלים אותו כעבור שבוע ימים מעת לעת על אף שממשיך לקבל אנטיביוטיקה במשך שבועיים או יותר, או האם צריכים להמתין עד גמר הטיפול ורק אז להתחיל ולספור את שבעת הימים? וכן אדם מבוגר, ערל, הסובל מכיב קיבה טרי, האם מתחילים לספור השבעה ימים מיום שפסקו הכאבים והוא מרגיש בריא (אך צריך עדיין להמשיך ולקבל תרופות) או האם מתחילים רק מיום שהכיב נרפא לגמרי? – בשתי השאלות הנ"ל, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שמתחילים לספור השבעה ימים מזמן שהחולה הבריא (דהיינו שמרגיש טוב ללא תלונות או סימנים של המחלה) ואין ממתינים עד גמר הטיפול או עד שה"רודף" סולק לגמרי לפני שסופרים את שבעת הימים.

                (ב) מלין אותו מיד. מה הדין לגבי תינוק שיום השמיני שלו ביום ו' ובמשך היום היה חולה באחד מאיבריו או היתה לו צהבת פיזיולוגית ונתרפא אחרי פלג המנחה כשהקהילה כבר קבלו עליהם את השבת (כפי שנהוג בימי הקיץ בהרבה קהילות גם בחו"ל וגם בארץ). עיין בט"ז [3] לגבי קהל שקבלו עליהם את השבת מבעוד יום וז"ל: דאם לא היה אפשר למול ביום ו' עד סופו וכבר התפלל של שבת ועדיין יום הוא ואז יכול למולו, דבזה חייב למולו ולא משגיחין בתפלה שעשאו שבת וכו', עכ"ל. וטעמא, כותב הט"ז: דאדעתא דהכי לא קיבל עליו, דזה ודאי שכל אדם ניחא לקיים מצות הקב"ה ואילו היה יודע שיכול אח"כ לקיים מצוה של חובת היום לא היה מקבל עליו קדושת שבת, וזה הוה כמו קבלה בטעות לענין יום המעונן דלא הוה קבלה כמ"ש בסי' רסג, דמה לי טעות דמעונן או טעות דקיום המצוה, בשניהם אילו ידע האמת לא היה מקבל עליו וכו', עיי"ש. וכן פוסק השמירת שבת כהלכתה [4] וראה גם בשו"ת שואל ומשיב [5]. ועיין ש"ך סי' קצו ס"ק יט.

                ועיין באו"ח [6] שאמנם פוסק מרן שיחיד צריך לחזור ולהתפלל תפלת ערבית. אך כותב שם במ"ב [7] דזה כשהוא נוהג תמיד להתפלל מעריב בזמנו כרבנן והיום בטעות התפלל אחרי פלג המנחה כרבי יהודה. וכ"כ בביה"ל [8]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: גם במקרה של הט"ז אינו צריך לחזור ולהתפלל ערבית אחרי שעשה את הברית. ומותר לו רק עצם המילה מפני שגם בשבת מלין ואפילו אם כבר עשה קידוש, אלא שלפי זה אסור לו לחלל את השבת במכשירי מילה כגון לנסוע לשם במכונית וכו' כי אין זה דוחה שבת. אולם להטעם מפני שהקבלה היתה בטעות, מותר שפיר גם במכשירין וגם צריך לחזור ולהתפלל ערבית, עכ"ל.

 

                               

 

[1] חיו"ד סי' רסב ס"ק ו3 (עמ' קסו).

[2] חי"ג סי' פב ס"ק ה.

[3] או"ח סי' תר ס"ק ב.

[4] פמ"ו סע' טו.

[5] מהדורה תניינא ח"ב סי' כג.

[6] סי' רסג סע' יד.

[7] ס"ק נה.

[8] שם ד"ה ואם.