נשמת אברהם / יורה דעה סימן שה
יורה דעה סימן ש"ה (עידכון)
הלכות פדיון הבן
סימן שה מי חייב בפדיון בכור ומתי ראוי לפדיון וכל דיניו
סעיף ב (א) אין האשה חייבת לפדות את בנה.
נשמת אברהם
(א) אין האשה חייבת. כותב העקרי הד"ט [1]: חרש שאינו שומע ואינו מדבר שנולד לו בן בכור, פשוט הוא שאינו חייב לפדות את בנו שפטור הוא מכל מצות שבתורה, ועמד על הכלל דחרש שדברו חכמים וכו' דכתב הר"ב בפ"ז דתרומות משנה ב דלא כללא הוא, ותביא ג"כ מ"ש התויו"ט במשנה ד פי"ב דיבמות (שדה הארץ).
ואם יכולים הבית דין לפדותו או שימתין עד שיגדיל [2] ויפדה את עצמו, תלוי במחלוקת הש"ך [3] והט"ז [4] אם מת האב, ודעת הש"ך שיכולים לפדות ע"י בית דין, וכ"כ החת"ס [5]. ועיין בשו"ת שבט הלוי [6] שמסיק שיפדו ע"י האב החרש ושוב עוד פדיון בית דין ע"י שיזכו לקטן ע"י בית דין, ולא יברכו. ולענין אמירת מה בעית טפי, יכתבו כן לחרש והוא יכתוב חפץ אני וכו', ע"ש. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: לשם מה צריך לכתוב והרי אין לו שכל, ועוד עיין פ"ת ס"ק טו שכל האמירה היא רק כדי לחבב הפדיון על אביו ולעשות לו חשק לפדותו, ע"ש, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: דמה שכתב "שיפדו ע"י החרש" הוא מפני שחושש דשמא בזמננו דינו כפקח. וגם נראה דמה שצריכים לומר "במאי בעית" הוא כדי שידע האב שנעשה כאן "פדיון" ולא שנותן סתם מתנה לכהן, אך רצוי לכתוב לו בלשון המובנת לו ולא סתם בארמית. ולגבי לצרפו למנין, זה ספק, עכ"ל.
ומי שיש לו שני ראשים, עיין בבית הלל ועיין בנשמת אברהם או"ח סי' כז ס"ק ד. ולכאורה מכאן ראיה שטריפה חייב בפדיון, ועיין להלן סע' יב. אך כותב החזו"א [7]: יש לומר דנולד בשני ראשים אינו טריפה כלל, ואם היינו אומרין כאן כל יתר כנטול, היה דינו כגוף אטום שהוא נפל וכדאמר נדה כד ע")ב וכן חשבו רבי שגער בפלימו והביאו בגמ' (מנחות לז ע"א) שנזדמן הדבר שבא ההוא גברא ובא ההוא סבא ונתברר לרבי שבחנם כעס על פלימו ואפשר לו לחיות עד י"ג שנה ויותר, עב"ל. ועיין בדברינו לקמן סע' יב בשם היעב"ץ.
סעיף יא אין הבכור ראוי לפדיון עד שיעברו עליו שלשים יום, ואחר שלשים יום (ב) יפדנו מיד, שלא ישהה המצוה. ואם חל יום ל"א להיות בשבת, אין פודין אותו בשבת, אלא ימתין עד יום א' (י"א דאין לעשות פדיון הבן בחול המועד ויש מתירין וכן עיקר).
נשמת אברהם
(ב) יפדנו מיד. כותב הש"ך [8]: כתוב בתשובת ר' אליה ן' חיים סי' עט על תינוק בכור שחלה ולא נתרפא עד יום ל"א, נראה דאע"ג דמצות פדיון הבן לעשות בעיקר זמנה, יש להקדים מצות המילה משום דהמילה היא אות ההכנסת ברית ואלמלא קבלת הברית אין חיוב למצות פדיון כלל וכו', עכ"ל. וכ"כ הברכ"י [9]
והפ"ת [10]. ועיין גם בעקרי הד"ט [11].
ואם כשהוא הגיע לזמן הפדיון עדיין הוא חולה כך שאי אפשר למולו, כותב החיד"א [12] שיעשו הפדיון בזמנו וכשיבריא יעשו המילה. וכן פוסקים הב"ח [13], החתם
סופר [14], המהר"י אסאד [15], הצמח צדק [16] והבאר שרים [17]. ועיין גם בשו"ת חלקת
יעקב [18].
תינוק באינקובטור. חייב בפדיון הבן אחרי ל' יום אפילו שהוא עדיין נמצא באינקובטור [19]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: תינוק שנולד קודם זמנו והוא באינקובטור, מסתבר שעדיין לא יצא מספק נפל ובפרט אם הרופאים חוששים לחייו, וחושבני שמוטב להמתין ולפדותו אח"כ בברכה, עכ"ל. וא"ל הגאון שליט"א דאם כלו לו חדשיו פודין אותו מיד אך אם נולד בן ח' וכ"ש בן ז' ממתינים ל' יום אחרי שיצא מהאנקובטור כי כעת גמר עיבורו, עכ"ד.
סעיף יב מת הבן בתוך שלשים, ואפי' ביום שלשים, וכן (ג) אם נעשה טריפה קודם שעברו עליו שלשים יום, אינו חייב בפדיון, ואפילו הקדים ונתן לכהן הפדיון, יחזירנו לו (מת לאחר שלשים, חייב לפדותו ולברך על הפדיון, אבל לא יברך שהחיינו).
נשמת אברהם
(ג) אם נעשה טריפה. כותב הש"ך [20]: נראה דהיינו בודאי טריפות ובכה"ג אפילו חי אח"כ זמן ארוך פטור מפדיון ולא אמרינן טריפה אינה חיה (אלא) בודאי טריפה, אבל בספק טריפה פטור מפדיון, דהמוציא מחברו עליו הראיה, מיהו אם חי אחר כן י"ב חודש, חייב, דיצא מידי ספק טריפה כיון דחי י"ב חודש וכדלעיל סי' נה ס"ק מח, עכ"ל. אך כותב היד אברהם כאן על הש"ך: ואין דבריו מוסכמים, דיש פוסקים דס"ל דבאדם טריפה חי וכמ"ש תוס' בשם ר"ת שלהי זבחים, וכ"כ בהגהת מרדכי רפ"ג דחולין בשם תוס' שאנץ. ובחיבורי לרמב"ם בהל' א"ב פ"י הי"א הוכחתי שכן הוא גם דעת הרמב"ם. וא"כ אף דחי י"ב חודש פטור מפדיון דהמוציא מחברו עליו הראיה. ובספר מנחה חדשה חולק על הש"ך ופוטר מטעם אחר דמיעוט טריפות חיות רק רוב אינן חיות ובממון אין הולכין אחר הרוב. ז"א לפמ"ש בס' הפלאה והמקנה דאף בממון הולכין אחרי הרוב במידי דיש נ"מ לענין שאר דבר ומחזקינן ביה לילך אחר הרוב וממילא מהני ג"כ לגבי ממון, ולפי"ז ה"נ רוב זה דאינן חיין מחזקינן לגבי איסור, מהני ג"כ לגבי ממון, עכ"ל. ועיין בדברינו לעיל סי' כט ס"ק א, לגבי טריפות בבני אדם.
וכן ראיתי מה שכתב היעב"ץ [21] וז"ל: שזה שכתב הש"ך דבודאי טריפות אפילו חי אח"כ זמן ארוך פטור מפדיון ליתא, דהא מי שיש לו שני ראשין טריפה הוי וכדמקשי עלה תלמודא מה"ט, ומשני שאני הכא דבגולגולת תלי רחמנא משו"ה חייב אפילו הוא טריפה וטעמא משום דבגולגלת תליא וטריפה כה"ג חיי, וכל שכן ולד גמור ובו טריפות שחי בו או שנעשה טריפות אחר שנולד וחי בו, שאינו פטור מפדיון ולא מיעט תורה אלא דוקא הנטרף שאין לו חיים כלל דהו"ל כנפל וגולגלת שלו כליתא דמיא, משא"כ בחי עם הטריפות דרבייה רחמנא, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לענ"ד דבריו תמוהים, הרי מפורש איירי בב"ק יא ע"ב דפטור מפדיון (לדעת התוס'), וע"כ צ"ל דהא דאסיקו במס' מנחות דבכור שיש לו ב' ראשים חייב בפדיון הוא מפני שאינו טרפה. גם בחידושי הגר"ח ז"ל מבריסק על הש"ס כתב דבמסקנת הגמ' אמרינן דב' ראשים "לאו טרפה הוא כיון דחד גברא הוי לא מיקרי טרפה", או כהרמב"ם בפ"ב מרוצח דאדם לא נקרא טרפה אלא א"כ "יאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר", עכ"ל. ועיין עוד
ביעב"ץ [22] ובשו"ת אבני נזר [23].
ויש מן הראשונים [24] סוברים שלא נפטר מן הפדיון אלא מי שנעשה טריפה אחר לידתו, אבל מי שנולד טריפה מתחילת ברייתו, חייב בפדיון.
המנחת יצחק [25] נשאל על תינוק בכור שבתוך ל' תחב לו הרופא מחט עד חלל הלב לצורך רפואה וכבר נתרפא וכפי אמירת הרופאים זה מעשה בכל יום [26], מה הדין לענין חיוב פדיון הבן. והוא כותב במסקנתו: א"כ י"ל גם בנד"ד לאחר י"ב חודש, דלשיטת היעב"ץ יש לפדותו, אף לשיטת התוס' וסיעתם וכו', מ"מ יש לצרף גם שיטת רש"י להחמיר לפדותו בלא ברכה, וכיון שברור לנו מדרך הטבע ומעשים בכל יום ממנהג הרופאים דירבה כחול ימים, יש לפדותו אחר יום ל' בלא ברכה, וא"צ לפדותו אחרי י"ב חודש עוד הפעם דהרי איגלאי מילתא למפרע דראוי היה לחיות, וראיה מדברי התוס' (ב"ק יא ע"ב ד"ה בכור) וכן במנחות לז ע"א ד"ה שומע) וכו', עכ"ל. ועיין לעיל סי' כט ס"ק א מה שכתבנו בשם ר"ת הפלתי והחזו"א, שאין דיני טריפה באדם מכיון שיש אפשרות לטפל בהם היום, ולכן קשה לי למה לא יהא חייב בפדיון ובברכה, והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט”א. וכ"כ לי הגרא"י וולדינברג שליט"א וז"ל: שכן ניתן לפדותו בברכה, דיעוין בהגהות יד שאול ליו"ד כאן להגרי"ש נאטנזאן ז"ל דס"ל דלא כהש"ך הנזכר דכותב וז"ל: ואם יש לו יתרת דלדעת הרשב"א טריפה כזה אף אם ירבה כחול הים יש לפדות דבחי תלי רחמנא, עכ"ל, הרי דס"ל להגרי"ש ז"ל דלענין פדיון תלוי הדבר בעיקר דאם יכול לחיות, וכל שנתברר שכן הוא מחויבים בפדיון ולא קובע בזה מה שקבעו עליו קביעות של טריפה. והכי ראיתי גם להגריעב"ץ בספרו מגדול עוז בדיני פדיון הבן (ברכת הורי, פלג א אות ל) שכותב להשיג בתוקף ע"ד הש"ך ז"ל וס"ל דבפדיון הבן העיקר תלוי באם יכול לחיות וולד גמור ובו טריפות שחי בו או שנעשה טריפות אחר שנולד וחי בו אינו פטור מפדיון ולא מיעטה תורה אלא דוקא הנטרף שאין לו חיים כלל משא"כ בחי עם הטריפות, ומבאר בכזאת כוונת הגמ' במנחות לז ע"ב בההיא דמי שיש לו שני ראשין, ע"ש. ובספר כלי חמדה עה"ת פ' במדבר סוף אות ב כותב לחזק שיטת היעב"ץ ז"ל דגבי חיוב פדיון גלי רחמנא דאע"ג דטריפה הוא חייב בפדיון כי הדבר תלוי בעיקר באם יכול לחיות, ע"ש. ומכיון שלפנינו גם שיטות גדולות דס"ל דבכלל גבי פדיון הבן לאו תלוי הדבר במה שהוא טריפה, אלא העיקר תלוי באם מתברר לפנינו שיכול לחיות, א"כ יוצא לנו ספק ספיקא לחומרא, והיינו ספק אם אמרינן מה דטריפה בבהמה טריפה נמי באדם, ואת"ל דאמרינן, דילמא גם טריפה חייב בפדיון כל שמתברר עפ"י הרופאים שיכול לחיות, והוא ספק ספיקא המתהפך וכו'. ובהיות לנו ספק ספיקא לחיובא כנזכר, תו יש להוסיף דאמרינן דחוזר להכשירו (עיין יו"ד סי' מד סע' ו ובדעת תורה שם בפלוגתת פוסקים בזה לגבי בהמה, ע"ש), ובפרט בכגון שלפנינו כאשר מטריפים אותו מראש רק לזמן מועט כדי להעלות ארוכה ומרפא לחליו, וסמיא בידן למיבדר ליה סמא שיחיה (עיין חולין נד ע"א). ועל נאמנות הרופאים על כך אין לפקפק, מכיון שזה מעשים בכל יום שמנתחים בכזאת ובני אדם המנותחים מתרפאים וחיים חיים ארוכים והרי זה בבחינה של אתמחי גברא ואיתמחי קמעא. לאור כל הנז"ל נלענ"ד דילד כזה שנותח ונתרפא דשפיר חייבים בפדיונו אם הוא בכור, ויש לפדותו בברכה, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א. אחר זמן שוב כתב לי הגאון שליט"א : וראיתי להעתיק בזה דברי הקדמון ה"ה התוס' רי"ד על מס' שבת קלו ע"א ד"ה מאי לאו, שכותב בתוך דבריו וז"ל: דטריפה אע"ג דאינה יכולה לחיות הרי הוא כחי לכל דבר וכו' ובפרק הקומץ בתרא אמרינן דטריפה חייב ליתן חמש סלעין כדכתבי' התם וחייב הוא בכל המצוות שבתורה ואם נולד טריפה בר מילה לשמונה הוא ודחי שבת, כללו של דבר הרי הוא כחי לכל דבר לבד בזה שההורגו אינו נהרג, ומ"ש טריפה מבן שמונה, שבן שמינה אינו ראוי לחיות עד שלשים יום והלכך אינו כחי לכל דבריו, אבל טריפה יכול לחיות עד שנים עשר חדש ההלכך הוא כחי לכל דבריו, עכ"ל. ובהמשך דבריו דוחה התוס' רי"ד דברי הריב"ם שכתב דלא כן, ע"ש. ולמדנו מדברי גדול קדמון זה סיעתא גדולה להפוסקים שהובאו בפנים התשובה הן בפירוש דברי הגמ' במנחות, וגם לרבות למה שהעלו להלכה דבן טריפה חייב בפדיון הבן, ומינה על אחת כמה שמחוייבים בפדיונו ובברכה כשיש עוד ספק נוסף עליו, בדומה לנידון שאלתנו, וכנז"ל, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א. וכן א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א בהסתמך על הרמב"ם בפ"ב דרוצח ה"ח המובא לעיל.
תינוק גוסס. כותב החידושי רעק"א כאן בשם היש"ש (ב"ק פ"א סי' ל): אבל גוסס ויוצא ליהרג חייב בפדיון, ובגוסס בידי אדם צל"ע, ועיין ברמב"ם פ"ב ה"ז מהל' רוצח, עכ"ל. וברמב"ם שם מובא: שאם היה גוסס בידי אדם, ההורגו אין בית דין ממיתין אותו, ע"כ. אך עיין בתוס' [27] שכותבים: דהגוסס הרי הוא כחי לכל דבריו
וכו' [28] דהראיה שהם מביאים הוא מהגמ' בגיטין [29] שחט בו שנים או רוב שנים ורמז וכו', ואין לך גוסס גדול מזה שודאי ימות, עכ"ל. וכן הדין לגבי יבום, חליצה, תרומה, נחלה, עדות וכו', ושאני דינו לגבי מיתת בין דין כי מדמים אותו בזה לטריפה שמיעטו התורה, ועיין גם בשו"ת מהרש"ם [30]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה דגוסס בידי אדם דינו כטרפה ומ"מ הוא כחי לכל דבר. אך צ"ע אם יש חילוק בין אם התינוק עומד למות ע"י אבן שנפלה עליו ע"י אדם או שנפלה עליו ע"י הרוח, עכ"ל.
סעיף כג בן ח' חדשים שהוציא ראשו מת, והמפלת שפיר מלא דם או מלא מים או מלא גוונים, והמפלת כמין דגים וחגבים, שקצים ורמשים, (ד) והמפלת ליום ארבעים, הנולד אחר כל אלו בכור לפדיון (וכל זמן שאין איבריו מרוקמים, אין פוטר הבא אחריו, ואפילו בזמן הזה סומכין על זה).
נשמת אברהם
(ד) והמפלת ליום ארבעים. ועיין ברמ"א, וכן פסק בחיד"א [31] דאם לא היה שום ריקום מבשר וקרומים אין זה נקרא פטר רחם, ואם תלד בפעם הבא ילד זכר, יפדהו האב בברכה. וכן פוסקים הנו"ב [32] והיביע אומר [33]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: חושבני דבתוך מ' יום שאמרו עלה בגמ' דחשיב כמיא בעלמא, לא שייך כלל ריקום, עכ"ל. ועיין בשו"ת חת"ס [34] שכותב שאם ירצה לחוש לדברי החכם צבי [35], יאמר בלי שם ומלכות וברכת שהחיינו יברך הכהן ויוציא את אבי הבן, וכ"כ הדברי חיים [36] והאבני נזר [37]. וכותב הזכר שמחה [38] שאם אפשר להם לברך שהחיינו על פרי חדש או מלבוש חדש פשיטא דהוי על צד היותר טוב, אכן לענ"ד אין מן הצורך לטרוח על כך בנדון השאלה, עכ"ל. ועל אף שהרבה אחרונים פסקו שלא צריך פדיון כלל, ואף הרוצה להחמיר על עצמו לפזר ממונו לפדות את בנו בלא ברכה, אפשר שאינו עושה כראוי [39], עיין בלב אברהם [40] שהבאתי דברי הגר"ע יוסף שליט"א שיש לפדות בברכה ושכן מנהג ירושלים ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל.
וכל זה כשבדקו את תוכן ההפלה, אולם אם לא בדקו או בדקו והיה בתוכן כעין בשר, אז יש לחוש לרקום ולכל הדעות יפדה הבא אחריו בלא ברכה, וגם יפדה על מנת להחזיר את הפדיון [41], וגם לא יברך שהחיינו [42].
סעיף כד (ה) יוצא דופן והנולד אחריו כדרכו, שניהם פטורין. הראשון, מפני שלא יצא מהרחם; והשני, מפני שקדמו אחר.
נשמת אברהם
(ה) יוצא דופן. היינו על ידי ניתוח קיסרי. ועיין בט"ז [43] שכותב: אע"ג דאותו אחר לא פטר רחם, מ"מ כיון שזה הנולד אחריו לא הוה בכור לנחלה דהא לאו ראשית אונו הוא, לא הוי נמי בכור לכהן, דבכור לדבר אחד דהיינו לרחם ולאו לולדות לא הוה בכור, הכי אמרינן בפרק יש בכור דף מז, עכ"ל. ועיין בהגהות נמוקי רי"ב כאן שמתמה על לשון ,הט"ז ומתרצו. ועיין בחידושי רע"ק כאן שכותב : לפי"ז אם הולד בדרך דופן הוא נפל, השני הוא בכור לכהן דהא הוא ג"כ בכור לנחלה כיון דהראשון נפל, עכ"ל. וכן פוסק ההר צבי [44] שאם היוצא דופן היה נפל, אז הבא אחריו חייב בפדיון, דהרי מבואר בט"ז שלכן הבא אחר ייצא דופן פטור מפדיון הבן מפני שאינו בכור לנחלה, ולפי"ז בנ"ד שהראשון היוצא דופן לא היה בר קיימא, והשני הבא אחריו הטו הבכור לנחלה (כדאיתא בחו"מ סי' רעח סע' ד) וגם פוטר את הרחם, חייב בפדיון הבן. ועיין בשו"ת מנחת יצחק [45] שכותב שאם היוצא דופן יצא חי ומת אחרי יום, הבא אחריו כדרכו פטור מפדיון הבן.
וכותב החשב האפוד [46] לגבי אשה מבכרת שילדה תאומים, והולד הראשון התחיל לצאת באורח טבעי והרופא אומר שכבר ראה את ראשו בתעלת הלידה, אך פתאום הוריד הולד השני את רגלו למטה ונהיה מצב מסובך ומסוכן כי על ידי זה לא יכלו שניהם לזוז לצאת, ומיהר הרופא ועשה ניתוח והוציא את שניהם דרך הדופן, ונשאלה השאלה אם הולד הראשון הוא בכור לכהן, והשאלה היא אם לראות הולד הראשון כילוד כבר לפני הניתוח ,כיון שהרופא ראה כבר את ראשו חוץ לפרוזדור הרי הוא כילוד. ומביא החשב האפוד את דברי הסדרי טהרה סי' קצד אות כו שמביא מחלוקת מהו הפרוזדור האמור בענין זה: אם ר"ל שמן צואר הרחם וחוץ לצואר הרחם עד סוף שפתות הערוה הכל בכלל פרוזדור ולא נקרא יצא לחוץ לפרוזדור כ"א כשיצא לאויר העולם, או דנימא דגבול יש שעד אותו גבול נקרא פרוזדור ומשם ואילך אע"פ שעדיין הוא תוך גוף האשה מ"מ אינו נקרא פרוזדור אלא חוץ לפרוזדור מיקרי אע"פ שלא יצא לאויר העולם והוא עודנו בבית החיצון, עכ"ל הס"ט. וממשיך החשב דאפוד להביא בשם הבעל גינת ורדים שמה שמובא דחוץ לפרוזדור שבו נחשב הולד כילוד הוא עדיין בתוך גוף האשה, אין דברים אלה אמורים אלא לענין טומאת יולדת ולענין מילה לשמונה, כי שניהם דין אחד להם הואיל והוקשו להדדי בריש פרשת תזריע, ובהם הוא דחידשה תורה שהולד כילוד מכי יצא חוץ לפרוזדור, אבל לענין בכורה אין הולד כיליד אלא לאחר שיצא לאויר העולם, אך חכמי דורו חולקים על הבעל גינת ורדים, והמה מהר"ם חביב ומהר"י הלוי, וס"ל שגם לטומאת לידה ולמילה לשמונה אין הולד כילוד אלא מכי הוציא ראשו לאויר העולם, והיינו ראשו חוץ לפרוזדור, והפנים מאירות ח"א סי' ז הסכים אתם. אך הסדרי טהרה והחלקת יואב יו"ד סי' כו הסכימו עם הבעל גינת ורדים, ועיין גם בפ"ת יו"ד סי' רסב ס"ק ו וסי' רסו ס"ק ח ובשו"ת דובב מישרים ח"ב סי' לב. ומסכם החשב האפוד: שאחרי שנתברר לנו כי למעשה פשטה הוראה שאין לראות את הולד כילוד אלא לאחר שיצא לאויר העולם (עיין לעיל סי' רסו ס"ק א מה שכתבנו בשם הפ"ת) וזה לכל דיני התורה בלי שום יוצא מהכלל, הרי נפשט הספק בנ"ד, כי אע"פ שהראש של הילד הראשון נראה כבר לעיני הרופא בתעלת הלידה, מ"מ כיון שלא יצא לאויר העולם אלא דרך הדופן, הנה הוא יוצא דופן ואינו בכור לכהן, עכ"ל. ועיין לעיל סי' קצד ס"ק י וסי' רסב ס"ק טו.
כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א, בשם הדברי שאול כאן, דגם יוצא דופן חשיב בכור לענין תענית בכורים בערב פסח.
הריון חוץ-רחמי. לפי האמור לעיל בשם רע"ק, ומכיון שהריון כזה נגמר במות העובר והוצאתו דרך דופן הבטן ע"י ניתוח, הילד שבא אחריו חייב בפדיון. וכן א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
ועיין לעיל סי' קצד ס"ק יא ד"ה גם, מה שהבאנו בשם האג"מ לגבי דעת הרמב"ם שאין אשה חיה אחרי ניתוח קיסרי. ומה שההלכה הזאת מובאת ברמב"ם [47], כותב הרמב"ם עצמו בפירושו למשנה [48] שמדובר באשה מעוברת משני וולדות ונקרע דופנה ויצא אחד מהן ואח"כ יצא השני כדרך העולם ומתה אחר שיצא השני [49].
לידת מלקחיים. ואם נולד באמצעות מלקחיים, כותב השו"ת חלקת יואב [50] שאין לפדות אותו, דהמכשירים חצצו בין הרחם להולד. ובשו"ת חלקת יעקב [51] פוסק שיפדו בלא ברכה. ועל אף שהאבני נזר כתב לפדותו [52], חזר בו אה"כ וכתב לפדותו בלא ברכה [53] אך למעשה היום כשמוציאים את התינוק במלקחיים, אין כל חציצה ע"י המכשיר בין ראש התינוק ובין הרחם או אפילו בינו לבין צואר הרחם, אלא בין ראש התינוק ובין הנרתיק, וממילא חייב בפדיון. וכ"כ השו"ת צפנת פענח [54], המהר"ש ענגיל [55] והלבושי מרדכי [56]. וכן פסקו השרידי אש [57], הדובב מישרים [58], הזוכר
הברית [59] והשו"ת קנה בושם [60]. ועיין גם בשו"ת אג"מ [61].
תאומי סיאם. תאומים המחוברים בגופם הוא דבר נדיר מאד, ותינוק עם שני ראשים וגוף אחד עוד יותר נדיר. וכבר מובא בגמ' [62] על תינוק עם שני ראשים. והדיון בגמ' לגבי פדיון הבן גם מובא ברא"ש [63] ונפסק להלכה בטור [64]. ועיין בתוס' [65],
בשיטמ"ק [66] ובבית הלל [67] ועיין במהרש"א [68], בשו"ת שבות יעקב [69], בשו"ת חת"ס [70]
ובחזו"א [71]. וראה בנשמת אברהם [72].
ועל אף שבגמרא וברא"ש וגם באחרונים המובאים לעיל דנים בבעית פדיון הבן במקרה כזה, אין הדבר מובא לא ברמב"ם ולא בשו"ע. והלום ראיתי ביעב"ץ שדן בשאלה זאת והוא כותב [73]: ולד שי"ל שני ראשים חייב בעשרה סלעים כן הוא תלמוד ערוך, ופסקו הטור בפשיטות ואעפ"כ השמיטו הרב בעל השו"ע כמדת הר"מ ז"ל שלא זכרו כמו כן, וטעמא לא ידענא. וליכא למימר דס"ל דלא חיי דהא איכא סתמא גמרא ומעשה רב, כ"ש שאין מקום לומר שהוא דבר שאינו במציאות ולא נאמר אלא משום יגדיל תורה ושמא יאמר דהמעשה ג"כ הוא כמו מעשה איוב למ"ד משל ההה. ואע"פ שאין אחריות עקשים ונלוזים כאלו עלינו, חלילה לר"מ ז"ל ממחשבה כזאת, שלא ישים לב למעשה שהיה בבאור גדול שא"א להכחישו בשום אופן. רחוק רחוק מאדם בן דעת להתעקש בכך. מ"מ אראך אמתת חז"ל מקוימת ע"פ סופרים או"ה שהעידו שאירע מעשה כזה בימי רבי ממש והביאו הצ"ד וזכרו כותבי זכרונות כמה מעשים כאלו. ומה לנו לשנים קדמוניות, ואירע כמה פעמים בימינו וראינו בעינינו. ואין לומר דהו"ל טרפה משום דהוא יתר ראש וכנטול דמי, דהא מקשי תלמודא אההוא עובדא מדרב"ח שומע אני אפילו נטרף ומשני הכא דבגולגולת תליה רחמנא. א"ה ש"מ חדא מתרתי, אב"א האי לא טרפה הוא, א"נ טרפה כי האי חיה, משו"ה אינו ככל סתם טרפות דמיעטיה קרא, וזה נראה עיקר וכמ"ש בתוס'. ועמ"ש בלח"ש פ"ב דבכורות שם כתבתי קצת ישוב לדהר"מ בזה ואינו מספיק כל כך. מ"מ אנו אין לנו אלא דברי סתם גמרא ובפסק הטור, עכ"ל של היעב"ץ. ועיין לעיל ס"ק ג.
ובכל זאת אין השאלה של פדיון הבן מציאותית היום ומטעם אחר לגמרי, כי למעשה מוציאים תינוק או תאומים כאלו דרך ניתוח קיסרי וממילא פטורים הם מפדיון הבן [74].
[1] סי' לג סע' יא.
[2] דהיינו בן י"ג, עיין בפ"ת ס"ק כה.
[3] ס"ק יא.
[4] ס"ק יא.
[5] שו"ת יו"ד סי' רצז.
[6] יו"ד ח"ב סי' קנב.
[7] יו"ד סי' קפג.
[8] ס"ק יב.
[9] סי' רסב סע' ב.
[10] כאן ס"ק כג.
[11] סי' לג סע' ח.
[12] סי' רסב סע' ב בשיורי ברכה.
[13] שו"ת החדשות סי' נ.
[14] שו"ת יו"ד סי' ש.
[15] יו"ד סי' רסז.
[16] שו"ת סי' קפח.
[17] שו"ת ח"א סי' עה.
[18] ח"ג סי' קט.
[19] שו"ת חלקת יעקב סי' קי; שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' כח סוס"ק ח; שו"ת באר
משה ח"א סי' סד; שו"ת באר שרים ח"א סי' עה.
[20] ס"ק טז.
[21] מגול עוז, ברכות הורי, פלג א ס"ק ל.
[22] שם פלג ג ס"ק יח.
[23] סי' שצט.
[24] שיטה מקובצת ב"ק יא ע"ב בשם המאירי.
[25] ח"ז סי' צט.
[26] ולא ברור לי על טיב המעשה, כי אין זה תיאור של צנתור הלב, ולתחוב מחט עד
חלל הלב מבחוץ, ודאי אינו מעשה בכל יום, ואפילו אם נאמר שמדובר על
צנתור הלב, למה שוה יעשה את התינוק לטריפה.
[27] קדושין עח ע"ב ד"ה לא.
[28] וכן פוסק הרמב"ם הל' אבל פ"ד ה"ה.
[29] ע ע"ב.
[30] ח"ה סי' ע.
[31] שו"ת חיים שאל ח"ב סי' יז.
[32] תנינא סי' קפח.
[33] ח"ו יו"ד סי' כו.
[34] יו"ד סי' רצט, מובא גם בפ"ת ס"ק כט.
[35] סי' קד.
[36] יו"ד סי' קיג.
[37] יו"ד סי' שצז.
[38] סי' קמז.
[39] שו"ת שבות יעקב ח"א סי' פג. וראה גם בשו"ת חכם צבי שם; שו"ת נו"ב שם;
שאילת יעב"ץ ח"א סי' מט; פ"ת ס"ק כט.
[40] ח"א עמ' יב.
[41] שו"ת יביע אומר שם; שו"ת חת"ס שם: שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' כ; שו"ת יד
הלוי ח"א סי' קצב.
[42] שו"ת יד הלוי שם.
[43] ס"ק כ.
[44] יו"ד סי' רמט.
[45] ח"ד סי' נ.
[46] ח"ב סי' קנ.
[47] הל' בכורים פי"א הט"ז.
[48] בכורות פ"ח מ"ב.
[49] ודבר זה לא ידוע היום ברפואה, כי אחרי שנקרע הרחם אינו יכול להתכווץ כדי
להוציא את הילד השני כדרך כל העולם.
[50] סי' כו.
[51] ח"א סי' מא.
[52] יו"ד סי' שצא ו-שצג.
[53] שם סי' שצד.
[54] סי' ז.
[55] ח"ו סי' ט.
[56] ח"ב יו"ד סי' קל.
[57] ח"ב סי' קיד.
[58] ח"ב סי' לב.
[59] סי' כח ס"ק ה.
[60] סי' קיז.
[61] יו"ד ח"ג סי' צו ס"ק ז.
[62] מנחות לז ע"א.
[63] בכורות פ"ח סי' ה.
[64] כאן.
[65] מנחות שם ד"ה או.
[66] שם.
[67] כאן בהתחלת הסימן.
[68] במנחות שם.
[69] ח"א סי' ד.
[70] יו"ד סי' רצד.
[71] קדשים סי' מב ס"ק ד.
[72] או"ח סי' כז ס"ק ד.
[73] מגדל עוז, ברכות הורי, פלג א ס"ק ל (הראשון).
[74] שו"ע כאן.
יורה דעה סימן ש"ה (עידכון)