נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלא
יורה דעה סימן של"א (עידכון)
הלכות תרומות ומעשרות סי' שלא
סימן שלא דין נתינתם באיזה מקום וכיצד הכהן מקבלם ואם הם דאורייתא או דרבנן
סעיף א התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא (א) בארץ ישראל, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב, מפני שהם סביבות לארץ ישראל. סוריא, הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים. ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.
נשמת אברהם
(א) בארץ ישראל. כותב מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א [1]: תרופות מגידולי הארץ, שטעמן מר, פטירות מתרומות ומעשרות [2], אולם אם לא נפסלו מאכילת אדם, כלומר שאפשר לאוכלן ולא רק לבולען, חייבין לעשרן [3].
סעיף לא (ב) התורם שלא ברשות, או שירד לתוך שדה חבירו וליקט פירות שלא ברשות, כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר ליה כלך אצל יפות, אם היו שם יפות ממה שתרם, תרומתו תרומה. ואם לאו, (ג) אין תרומתו תרומה. ואם לקט בעל הבית והוסיף, בין כך ובין כך תרומתו תרומה.
נשמת אברהם
(ב) התורם שלא ברשות. כותב החת"ס [4] להביא קושית החכם צבי [5] אהא דפרק יוהכ"פ פג ע"א, מאכילין הקל קל תחלה, טבל ותרומה היכי דא"א לחולין מתוקנים, מ"ס טבל חמיר ומ"ס תרומה חמירה, והקשה הגאון חכם צבי, לפרוש ולחזור ולערב ותיבטל, אע"ג שאין מבטלין איסור לכתחלה דרבנן בעלמא הוא [6] ושיעור ק"א נמי מדרבנן הוא, וכתב דלית נגר דיפרקיניה, אלא שהעלה דס"ל לתלמודא מן התורה הדרא לטבלא, ואולי נפקא להו מקרא את מקדשו ממנו. (וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: הקשיתי על זה דמ"מ הרי אפשר לחלק את הפירות לשתים ולהפריש מכל חלק בנפרד ולערב אח"כ את התרומה של זה בזה וזה בזה, ובכה"ג הרי ודאי לא חוזר לטיבלן, עכ"ל). וכותב החת"ס: אמנם בכל זה קושית החכם צבי קושיא עצומה וגדולה היא, דנהי דאסור לבטל איסור להפכו להיתר, אבל הכא שהותר להחולה האיסור להדיא אלא שמצוה להאכילו הקל הקל, ואם כן מבטלים להקילו מאשר הוא איסור בעין, פשוט דמחוייב למיעבד כן והיינו הקל הקל, ואם כן קשיא נפריש תרומה ונבטלנו, ולא שיהיה מותר לאדם אחר אלא לפקוח נפש של חולה זה וכו' יפריש אחד מק"א לתרומה ויפטור טבלו מן התורה ויערבנו ויהיה מותר מן התורה, והוא קל מטבל ותרומה בעין וכו'. ומ"ש בפרשת דרכים (למשנה למלך) על קושיא אחרת דיש מפרשין שמעתין דיומא שאין הבעלים בעיר שאינם יכולים להפרישו, כתבתי בחידושי וז"ל, מאוד נפלאתי על הגאונים ההמה אם אין הבעלים בעיר מי התיר לו לאכול את שלהם, וע"כ דינא הכי שיכול להציל עצמו בממון חברו רק שצריך לשלם ממון לבעלים וכו', אם כן רחמנא אקניה ליה והרי הוא בעלים ויכול להפריש, תמה על עצמך, לאכול יכול, להפריש אינו יכול, עיין תוס' פסחים כט ע"א ד"ה בדין הוא וכו', ע"ש.
אך האג"מ [7] כותב: ומה שהקשה החת"ס, לע"ד תמיה, דודאי לא נעשה שלו אף שמותר לחולה לאוכלו משום פקוח נפש, וגזלן אינו יכול להפריש תרומה והכא הוא גזל רק שהותר לו לגזול מטעם פקוח נפש, דבלא הקנאה מהבעלים אין שייך שיעשה שלו, דמה שייך פקוח נפש לדיני קנין ממת לומר שמצד פקוח נפש יקנה בלא הקנאת הבעלים, ולכן אין יכול להפריש אף שרשאי לאכול, והוא פשוט לע"ד, וצע"ג דברי החת"ס, עכ"ל.
וכותב האבני מילואים [8]: והרב בעל המל"מ בספרו פרשת דרכים הקשה למה לא נעשה תיקון אחר להנצל מאיסור טבל ומאיסור תרומה, והוא שיתקן ויפריש התרומה ויחזור ויערב אותה עם החולין דהשתא ליכא איסור תורה כלל וכו', וא"כ מוטב שנעבור איסור זה דאין מבטלין איסור לכתחלה ממה שיעבור החולה איסור שהוא במיתה בידי שמים וכו', שהרי אנו שוחטים לחולה בשבת כדי שלא יאכל נבילה וכו'. ותירץ: דלשחוט בשביל החולה אנו צריכים להתיר איסור נטילת נשמה או איסור נבילה לצורך אכילתו, בזה הוא דאנו משערין איזה איסור קל ואיזה חמור ומאכילין אותו הקל הקל, אבל הכא באיסור שאנו מבטלין אין בו צורך אכילה לחולה כלל דמאי איכפת ליה אם אנו מבטלין האיסור או לא. ואף שאנו מצילין אותו מאיסור חמור, מ"מ כיון שאין בו צורך אכילה לחולה לא ניתן איסור זה לדתות אף שהוא קל, ומוטב שיעבור החולה על איסור חמור כיון שהוא צורך החולה ממה שנעבור אנחנו על איסור קל שאין בו צורך אכילה לחולה וכו'. ולענ"ד נראה דבאיסור דרבנן פשיטא דאע"ג דאין בו צורך לחולה, מוטב שנעבור איסור דרבנן ולא יעבור החולה איסור תורה וכו'. ובעיקר הקושיא דליהדר וליבטליה, הנה למ"ד דאין מבטלין איסור הוא דאורייתא ודאי דאין אומרים לו לאדם חטא באיסור דאורייתא בשביל שיזכה חבירך. וכיון שאין בתערובת זה צורך אכילה לחולה אלא שלא יעבור איסור חמור, אין אנו מצווין לעבור בשבילו. איברא, למ"ד דאין מבטלין איסור אינו אלא דרבנן יראה לענ"ד דהכא מן התורה אסור, משום דאנו מוזהרין על התרומה שלא נפסידנה כדכתיב ושמרתם את משמרת תרומותי וכדתנן פ"ח דתרומות ע"ש, ומן התורה צריך שימור שלא נפסיד תרומה. וכ"כ הרמב"ם פי"ב מהל' תרומות ע"ש. וכשמבטל תרומה בתוך חולין הרי נהפך האיסור להיתר ונעשה מתרומה חולין דאחרי רבים להטות וכמבואר, וה"ל מאבד התרומה בידים כשמבטלה ברוב חולין דתו ליכא כאן תרומה והתורה אמרה ושמרתם את משמרת תרומותי ודו"ק, עכ"ל.
(ג) אין תרומתו תרומה. ועיין בחידושי רע"ק כאן בשם המ"ל (פ"ד מהל' בכורות סוף ה"א) די"ל דבתרומת מעשר או מעשר ראשון ושני, אף דתרם אחר שלא ברשות, מהני. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: המ"ל מדבר בראובן שגילה דעתו דניחא ליה לעשות ע"י שליח מסויים, ועשאו אדם אחר דחשיב שליח, כיון שהוא דבר קצוב וכל הכרי ממין אחד ולא היו יפות ורעות, אבל לא בכל גווני, ועיין בחכ"א, שערי צדק פ"ח סע' י, עכ"ל.
סעיף לב (ד) המדבר ואינו שומע, או ששומע ואינו מדבר, והערום, והשכור, (ה) והסומא, לא יתרומו ואם תרמו, תרומתן תרומה. ובזמן הזה, דלשריפה אזלא מפני הטומאה, תורמים שכור וסומא ואפילו לכתחלה, תרומה, אבל (ו) לא מעשר לוי.
נשמת אברהם
(ד) המדבר ואינו שומע. בכולם הטעם מפני הברכה שצריך לומר ולשמוע [9].
(ה) והסומא. כי אינו יכול לכוין ליטול היפות [10].
(ו) לא מעשר לוי. שצריכה שיעור ומדידה ואלו אינם יכולים לכוין המדידה [11].
סעיף קיא פירות שנגמרה מלאכתן וחשכה עליהם (ז) ליל שבת, נקבעו, ולא יאכל מהם, אפילו לאחר השבת, עד שיעשר.
נשמת אברהם
(ז) ליל שבת. אין להפריש תרומות ומעשרות בין בשבת ובין ביו"ט [12]. לכן חולה שימצא בשבת (וה"ה ביו"ט) בבית החולים ונוהג להפריש תרומות ומעשרות מכל האוכל שהוא מקבל, יכול לעשות תנאי בע"ש כדי שיוכל להפרישם בשבת (או ביו"ט) [13]. ולפרטי דינים עיין להלן. ואמנם שאין התנאי תופש אלא בפירות שלו [14], אך לדעת הגרש"ז אויערבאך שליט"א [15], כל שרוב מעשרים הם, או שרוב פירות המקום מעושרים הם, מועילה תקנה זו ע"י תנאי גם בשל חברו, דומיא דדמאי, רמב"ם פ"ט מהל' מעשר ה"ז. ונימוקו עמו, דמעיקר הדין נראה, שמכיון שלענין ערלה דאורייתא סמכינן ארובא, ביו"ד סי' רצד סע' יז, וא"כ י"ל דכ"ש בטבל דרבנן. ולא מיקרי טבל דבר שיש לו מתירין אלא רק בתערובת, שודאי לא הפרישו תרו"מ מן הטבל שנתערב, משא"כ בספק טבל בעין, שאם יצטרך להפריש על ספק הו"ל כדבר שיש בו הוצאות, דלא מיקרי דשיל"מ, יו"ד סי' קב סע' ג, וגם הואיל והוא גופא הוא עיקר הדיון אם חייב להפריש או לא, אין זה חשיב כלל דשיל"מ, כמבואר בהל' חלה, דמקילין בספק בזה"ז אע"ג דסגי בהפרשה כלשהו, ואכמ"ל. וכיון שהירושלמי, פ"ז דדמאי ה"א, לא חידש לאסור אלא בטבל ודאי, מסתבר שיש להקל גם בספק, וכ"ש בדאיכא רובא מעשרים, וגם בהרבה מקומות בש"ס נקרא ספק טבל בשם דמאי (ועיין גם בחזו"א דמאי סי' יג ס"ק ח), עכ"ל של מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
מי שאינו יכול להפריש תרומות ומעשרות או חלה בערב שבת או בעיו"ט, כגון השוכב בבית החולים ואינו מקבל את האוכל שלו עד אחרי כניסת השבת או החג, או שחושש לקלקול הפרי אם יחתוך ממנו לשם הפרשה מבעוד יום, וכן אם היו לו חלות שלמות ואינו רוצה לחתוך מהן מכיון שהן דרושות לו ללחם משנה, יכול להתנות על הפרשת תו"מ או חלה (ולגבי ברכת המוציא, עיין להלן) בע"ש או בעיו"ט כדי שיהא רשאי להפריש בשבת או ביו"ט. בשעת התניית התנאי יאמר את נוסח ההפרשה דלהלן, ויוסיף, שכוונתו היא, כי העתיד להיות מופרש לשם תו"מ או חלה יחול שמם עליהם בשבת או ביו"ט בשעת הפרשתם [16].
ובזמן שהוא צריך לברך על לחם משבה ובכדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לאכילה בהפרשת החלה, כותב השש"כ [17]: שיקבע מקום לפני הברכה בצד שאינו בוצע ויאמר את הנוסח של חלות החלה, יברך ברכת המוציא ויאכל קצת, ושוב יפריש החלה עם קצת מן החולין, ומשום איסור מוקצה (של החלה), ועיין חזו"א הל' דמאי סי' טו ס"ק ה. ובשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א מובא שם, דלא סגי בקצת מן החולין, אלא צריך להפריש חתיכה גדולה, שהרי בירושלמי פ"ז דדמאי אמרי, דלא שרי לטלטל תרומה טמאה אטו טהורה, אם עיקר כוונתו להצניע את התרומה הטמאה, עכ"ד. אלא דנ"ל דטוב יותר להפריש חלה לפני שמברך ברכת המוציא כדי שלא יצטרך להפסיק בין הברכה לאכילה, ואינו מפסיד בזה את הדין של לחם משנה, וקצת ראיה מהא דסי' שסו סע' ו, עכ"ל של השש"כ. ועיין גם בשע"ת [18] שדן לגבי נטילת חלה מלחם משנה.
והרי נוסח התנאי שיש לאומרו בע"ש או בעיו"ט על הפרשת תו"מ
(וחלה) [19]: "העודף על אחד ממאה מכל מה שאני עתיד להפריש מחר לתקן בו את הטבל, יהא תרומה גדולה בצד צפון, כל מין על מינו. אותו אחד ממאה הנשאר ועוד תשעה חלקים כמוהו בצד צפונו של הפירות (או הלחם או העוגה), כל מין על מינו, יהיו מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שהתניתי שיהא מעשר ראשון, יהא תרומת מעשר כל מין על מינו (ועוד מה שאני עתיד להפריש לשם חלה, יהא חלה). ומעשר שני ההא בדרומו, כל מין על מינו. ויהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה שבמטבע שיחדתיה לחילול מעשר שני". ובשנה השלישית והשישית לשמיטה, יאמר: "ומעשר עני בצד דרומו, כל מין על מינו".
ויכול הוא לקצר את נוסח התנאי על ההפרשה, ומספיק אם יאמר מבעוד יום: "כל מה שאני עתיד להפרישו מחר יהיה לתו"מ (ולחלה) ויחול הפדיון כדין" [20].
ויש מי שאומר שקיימת עצה נוספת להתיר את הפרשת תו"מ ואת הפרשת חלה בשבת ויו"ט, דהיינו שיאמר מבעוד יום את נוסח ההפרשה הרגיל, ייתנה בפירוש שחלות התו"מ והחלה תהיה רק מזמן ההפרשה בשבת ויו"ט ואילך, וכן הפדיון של המעשר שני יהיה רק בשבת וביו"ט אחרי קריאת השם של מעשר שני. בשעת ההפרשה בשבת וביו"ט אינו צריך לחזור ולומר את נוסח ההפרשה, אלא רק יחשוב שחלות התו"מ והחלה תהיה כפי תקנת חז"ל ולפי הסדר הקבוע [21]. ועיין בשש"כ שם שיש גם דרך שלישית על ידי ברירה.
ולגבי הפרשת חלה בשבת וביו"ט בחו"ל, כותב השו"ע [22] מפרישין חלה בחו"ל מדברי סופרים כדי שלא תשתכח תורת חלה בישראל. וכותב מרן [23]: ואם רצה לאכול תחילה ואח"כ יפריש החללה בחו"ל מותר, מפני שאין עיקרה אלא מדבריהם, עכ"ל. ומוסיף הרמ"א: וצריך לשייר מעט יותר משיעור חלה שמפריש כדי שיהא שיריים בשעה שמפריש, עכ"ל. לכן בחו"ל אם החולה קיבל את 'לחמו (שחייב בחלה) רק אחרי כניסת השבת או חג, ישאיר פרוסה וממנה יפריש אחרי צאת היום [24]. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: וטוב שישאיר אצלו את החלק המופרש, כי אחרת יזרקו לפח הזבל ומתקלקל וגם אינו כבר ברשותו, עכ"ל.
ופירות ארץ ישראל שנגמרה מלאכתם בארץ ישראל חייבים בתו"מ גם בחו"ל, ולא התירו לאכול ולהפריש מהנשאר במוצאי היום, אלא יזהר להפריש מבעוד יום או יפריש מהם על פי תנאי, וכמבואר לעיל [25].
[1] שש"כ פ"מ סע' פח.
[2] חזו"א ומאי סי' טו ס"ק א, דטבל שנפסל מאכילת אדם בטל מיניה שם טבל.
[3] עיין אור שמח פ"ה מהל' יסוה"ת סוה"ח.
[4] שו"ת יו"ד סי' שיט.
[5] מובא בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' קלה.
[6] עיין להלן מה שהבאתי בשם האבני מילואים.
[7] יו"ד ח"א סי' ריד.
[8] שו"ת סי' יח.
[9] ט"ז ס"ק יז וש"ך ס"ק סא.
[10] שם
[11] ש"ך ס"ק סב.
[12] או"ח סי' שלט סע' ד וסי' תקכד סע' א.
[13] עיין חזו"א הל' דמאי סי' ט ס"ק יג בתקנה השלישית.
[14] חזו"א שם ס"ק יג ו-יט.
[15] שש"כ פי"א בהערה צו.
[16] שש"כ שם סע' יח.
[17] שם הערה עב.
[18] סי' רעד ס"ק א.
[19] שש"כ שם סע' כב.
[20] שש"כ שם סע' כג.
[21] שם סע' כד.
[22] יו"ד סי' שכב סע' ג.
[23] יו"ד סי' שכג.
[24] או"ח סי' רסא מ"ב ס"ק ד. ועיין בשש"כ פל"א סע' מא.
[25] עיין שש"כ שם.
יורה דעה סימן של"א (עידכון)