נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלו

, "נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלו" נשמת אברהם – יורה דעה, עמ' שלו.

נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלו

  • יורה דעה סימן של"ו (עידכון)
  • יורה דעה סימן של"ו (עידכון שני)

  • הקדמה לסימן שלו, דיני הרופא

     

    נשמת אברהם

     

                        כתוב בתורה [1]: רק שבתו יתן ורפא ירפא. ואיתא בגמ' [2]: תני דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. וכן מובא להלכה בשו"ע כאן. וכותב רש"י [3]: ולא אמרינן רחמנא מחי ואיהו מסי. וכ"כ התוס' [4]: וי"ל דה"א ה"מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כסותר גזירת המלך, קמ"ל דשרי. וכ"כ הרשב"א שם: וא"ת הא אפילו מ"ירפא" לחוד נפקא, י"ל דאי לא כתב רחמנא אלא ירפא הוה אמינא שלא ניתנה רשות לרפאות אלא מכה הבאה בידי אדם, אבל חולי הבא בידי שמים אסור דמי שהכה הוא ירפא, ומי שמשתדל לרפאותו כמבטל מה שנגזר מן השמים, לפיכך הוצרך הכתוב לשנות בריפוי, לומר דבין בזה ובין בזה ניתנה רשות לרופא לרפאות.

                        ומעניין המעשה שמובא במדרש [5]: מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי במה אתרפא. אמרו לו: קח כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם: מי הכה אותו בחולי. אמרו לו: הקב"ה. אמר להם: ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים. אמרו לו: מה מלאכתך. אמר להם: עובד אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה, מי ברא את הכרם. אמר להם: הקב"ה. אמרו לו: אתה מכניס את עצמך בדבר שאינו שלד, הוא בראאותו אותה אוכל פירות שלו. א"ל: אי אתם רואים המגל בידי, אלמלא שאני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו, לא העלה מאומה. אמרו לו: שיטה שבעולם, ממלאכתך לא שמעת מה שכתוב אנוש כחציר ימיו, כשם שהעץ אם אינו נזבל ונחרש אינו עולה ואם יעלה ולא שתה מים ולא נזבל אינו חי והוא מת, כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא.

                        וז"ל הזוהר הקדוש [6]: אי תימא הואיל וקב"ה יפקוד לתפשא ליה, דלא ישתדל בר נש אבתריה לאו הכי, דהא דוד אמר אשרי משכיל אל דל וגו', דל ההוא דשכיב בבי מרעיה, ואי אסייא חכים הוא, קב"ה יהיב ליה ברכאן לההוא דישתדל ביה, וההוא אסייא ימצאהו בארץ מדבר בבי מרעיה שכיב וכו', בגין דקודשא בריך הוא בעי, דאע"ג דההיא בר נש איהו בבי אסירי דמלכא ואיהו אסיר בבי אסירי, דישתדל בר נש עליה ויסייע ליה לאפקא ליה מבי אסירי וכר, ועל דא אצטרך לאסייא חכים לאשתדלא עליה, אי יכיל למיהב ליה אסוותא מן גופא יאות ואי לאו יתן ליה אסוותא לנשמתיה וישתדל על אסוותא דנשמתא, ודא הוא אסייא דקב"ה ישתדל עליה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, עכ"ל.

                        לפי חז"ל מחלת האדם באה בדרך כלל באשמתו, וזה לשונם [7]: אמר רבי אחא מאדם יהא שלא יבואו חליים עליו, מ"ט דאמר רבי אחא והסיר ד' ממך כל חולי, ממך הוא שלא יבואו חליים עליך וכו', ר' חנינא ור' נתן אמרי תרוייהו תשעים ותשעה בצנה ואחד בידי שמים, וראה דברי התוס' [8]. ובזוהר הקדוש מובא, שלפעמים סיבת המחלה הוא בגלל עונש נכסים שנגזר עליו ואינו מתרפא עד שיוציא כל סך הממון שנגזר עליו ואז באה לו רפואתו מאת ד' [9]. וז"ל הזוהר [10]: מאן דאתחזי לענוש נכסין, נפל בבי מרעיה ולא יתסי עד דיתן כל מה דאתגזר עליה. כיון דאתענש בממוניה ויהיב כל מה דאתגזר עליה אתסי ונפיק מבי אסירי, וע"ד אצטריך לאשתדלא עליה דיתן עונשיה ויפוק, ע"כ. וראה גם ברמב"ן [11] שכותב: דתרעא דלא פתיח למצותא פתית לאסיא.

                        שלושה עמודי ההוראה, הרי"ף הרמב"ם והרא"ש, לא הביאו הגמ' בברכות ס ע"א הנ"ל על הפסוק ורפא ירפא. והמהר"ץ חיות [12] כותב: כבר תמהתי בספרי שלא מצאתי להרמב"ם ז"ל שיביא זה בספרו דמצוה לרופא לרפאות, רק בפ"ו מהל' נדרים הל"ה כתב: מרפא חולי הנפש שזה מצוה לו, ולא הביא שום לימוד ע"ז. וכבר זכרתי שהרמב"ם פי' המשנה נדרים פ"ד מ"ד מזכיר קרא והשבתו לו [13] אשר נזכר גם בסנהדרין עג ע"א, אבל הדרשה מן רפא ירפא השמיט וכו', וצ"ע על הרמב"ם, עכ"ל. ומתרץ התורה תמימה [14]: ומה שלא הביא הרמב"ם הפסוק שלפנינו, י"ל דס"ל דהפסוק הזה מורה רק על רשות וכו', אבל כי מצוה היא אינו מבואר מכאן רק מפסוק והשבתו לו עפ"י הדרשה (סנהדרין עג ע"א) לרבות אבידת גופו. והוא ממשיך: ולא קשה למה צריך הגמ' לדרשה זו דורפא ירפא אחרי דדרשינן מן והשבתו לו לרבות אבידת גופו, משום די"ל דכיון דהמצוה לרפאות אינה מפורשת בתורה ורק מכח דרשה קאתי, לכן סמך זה בלשון ורפא ירפא, או אולי לא שמיע ליה להדורש הזה הדרשה דוהשבתו לו, אבל להפוסקים בודאי למותר להביא דרובה זו אחרי שפסקו עפ"י הדרשה דוהשבתו לו דמצוה, דכש"כ שרשות היא, כמש"כ ודו"ק, עכ"ל.

                        וכ"כ השו"מ [15]: ובכה מיושב מ"ש כאן נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה הוא, ודקדק הט"ז דאם הוא מצוה למה אמר שהוא רשות, ולפמ"ש א"ש דבאמת מצוה הוא שירפא ובכלל פיקוח נפש הוא, אמנם לולא שנתנה תורה רשות, היה נראה כאילו רוצה לשנות מעשה ידי יוצר, ולכך הוצרכה תורה להרשות, אבל גוף הרפואה הוא מצוה ופיקוח נפש, עכ"ל. ובספר מושב זקנים על התורה (קובץ מפירושי בעלי התוספות על התורה) מובא: ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות וכו', וא"ת והשבתו לו לרבות אבידת גופו ומה צריך זה, וי"ל דה"פ שניתנה רשות לרופא ליטול שכר על רפואתו, דסד"א שיעשה בחנם מטעם דלעיל, קמ"ל.

                        ומענין פירושו של הגראי"ה קוק זצ"ל [16] שכותב: ופשטות של דברי חז"ל ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, מורה כן שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא, שאם היה דבר ברור, איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחוייב לרפאות וכי אין עובר על לא תעמוד על דם רעך וכו', ע"כ הוצרך לנתינת רשות, שמ"מ אין דרך אחרת לפני בני אדם, עכ"ל.

                        וכותב התורה שלמה [17] בשם התוס' ר"י החסיד בברכות ס ע"א: הקשה הר' יעקב מאורליינ"ש פשיטא, כי למה לא ירפאו הרופאים והכתיב והשבות לו זה אבידת גופו וכתיב לא תעמוד על דם רעך, ופירש שניתנה רשות לרופא לרפאות בשכר, דקס"ד שיעשו בחנם, ורבי אומר דאי מהתם, ס"ד שירפאו חלאים הבאים ע"י אדם, אבל חלאים הבאים מעצמם אין להם לרפאות שדומים כמבטלים גזירת המלך, קמ"ל קרא שיוכלו לרפאות.

                        ולא רק ניתנה רשות לרופא לרפאות ולחולה להתרפאות בדרך הטבע, אלא גם מצוה וחובה עליהם לעשות כן. וזה לשון הרמב"ם [18]. ולא נאמר זה לחולה עצמו מפני שהיא מצוה, כלומר שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל והרי הוא בכלל אמרם בפירוש הכתוב והשבתו לו לרפאות את גופו [19]. וכ"כ הרשב"א [20]: שאסור להשען על הנס וכו', הנה שנכנסו בכלל ההיתר הזה כל שאמרוהו שיש בו משום רפואה וכו'. וכ"כ הברכ"י [21]: שהאידנא אין לסמוך על הנס וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאנו וכו' (ואם לא עושה כן) כמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא ואי משום דאסור לסמוך אניסא.

                        וכ"כ בספר שבט יהודה [22]: דע דענין בקשת הרופא לרפאות הוא דבר מוכרח ויש לו עיקר מן התורה, וכמעט שיש חיוב חזק על החולה והקרובים לחזור על הרופא המובהק ולחזור אחר הסממנין המועילין לרפואת אותו חולי, וכל המתעצל ומתרשל בדבר זה ולא יחוש על הרפואה בדרך טבע אלא יסמוך על דרך נס לומר שהקב"ה ישלח דברו וירפאהו בחנם, אין זה אלא מן המתמיהין ודעת שוטים היא זו וקרוב הוא להיות פושע בעצמו ועתיד ליתן את הדין. וכ"כ החובת הלבבות [23]שאסור לסמוך על הנס בזה שמא אינו ראוי להעשות לו נס ונמצא מתחייב בנפשו, ואפילו אם עושים לו נס מנכים לו מזכיותיו, לפיכך צריך להתנהג בזה ע"פ דרך הטבע.

                        וכבר הובא לעיל שהתוס' בב"ק פה ע"א כותבים בפירוש לכלול בהיתר זה לרפאות חולים גם בחולי הבא בידי שמים. וכן מצאנו לשונם [24] , ופי' הר"י מה שאמר שנתן רשות לרפאות, סד"א ה"מ חלאים ע"י אדם, אבל חלאים הבאים מעצמן אין להם רשות לרפאות שדומה כמו שמבטלין גזירת המלך, קמ"ל שיוכלו לרפאות. ולכן איצטריך ירפא ירפא ב' פעמים, לרופא אחר רופא, דסד"א כיון דרופא ראשון אינו יכול לרפאותו א"כ אין הקב"ה חפץ לרפאות זה ויהיה אסור לרפאותו, קמ"ל ורפא ירפא מכל מקום, עכ"ל.

                        וכותב רבינו בחיי בפרשת משפטים: ורפא ירפא, כל רפואה בבשר ודם לא מצאנוהו בכל הכתובים כי אם בדגש, וכן בירמיה (נא ט) רפאנו את בבל ולא נרפתה. אבל הקב"ה מצינו ברפה, והוא שכתוב (שם יז יד) רפאני ד' וארפא, וכתיב (תהלים קמז ג) הרופא לשבורי לב, ארפא משובתם (הושע יד ה) [25], וירפא אלקים את אבימלך (בראשית כ יז), כי אני ד' רופאך (שמות טו כו). והטעם בזה כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא ע"י צער וטורח והוא שיסבול הסם או המשקה המר, אבל רפואה של הקב"ה בנחת, אין צער כלל כי ברכת ד' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה.

                        אולם דעת הרמב"ן משמע שאין לחולה לקבל טיפול רפואי כלל, ובאין הבדל בין מחלה הבאה בידי שמים ובין מחלה הבאה בידי אדם. וז"ל [26]: והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם, לא בכללם ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם ויסיר מחלה מקרבם עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל כמו שאמר כי אני ד' רופאך, וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה גם כי יקרם עון שיחלו, לא ידרשו ברופאים רק בנביאים וכו', ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם וכו'. אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרה הטבעים, וזו היא כוונתם באמרם ורפא ירפא, מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו ברפואתו וכו', עכ"ל. אך נראה שכוונתו היתה דוקא לצדיקים ובזמן הנבואה כשישראל היו שלמים וענינם מתנהג אך ורק שלא בדרך הטבע. וכן ראיתי כותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [27] שראשית מתמה על דברי הרמב"ן אלה מהגמ' בברכות ס ע"א: א"ר אחא הנכנס להקיז אומר לה"ר וכו' לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות אלא שנהגו, אמר אביי לא לימא אינש הכי דתני דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות, שהרי דבריו נגד מסקנת הסוגיא, דאביי דריש בהדיא דברפא ירפא נתנה רשות גם לחולה להתרפאות וכוותיה קיימא לן. והיותר תמוה שהרמב"ן עצמו כותב בהדיא [28], דרפא ירפא בא לאפוקי הך מאמרם שלא יאמרו "שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו", וכי האי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות ובכלל פיקוח נפש הוא. וממשיך הציץ אליעזר דכדי ליישב דברי הרמב"ן צריכים לומר דדבריו על התורה נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים, אבל מכיון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם ע"י נס מן השמים וכו' א"כ שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר מזה דמצוה וחיובא נמי איכא בדבר.

                        וכ"כ הגר"ע יוסף שליט"א [29] שגם הרמב"ן מודה שבזמן הזה שנסתם כל חזון והסתיימה ונפסקה הנבואה מישראל, מחוייבים להתנהג ע"פ עצת הרופאים.

                        לעומת הרמב"ן, האבן עזרא [30] מבדיל בין מחלות חיצוניות ומחלות פנימיות בכותבו: לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ, רק כל חולי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאותו. וכ"כ רבינו בחיי בפרשת משפטים שם.

                        גם ר' יהונתן אייבשיץ כותב [31]: אף נאמר בתורה ורפא ירפא מלמד שניתנה רשות לרופא, אבל דברה ממכות חוץ באבר שבר יד או פצע וחבורה שזה מחוש והרופא יורד עד תכליתו ובהן כמעט מופת חותך כמופת הנדסה, משא"כ בחולי אברי פנימים שאין עין רופא שולט בו, בזה ידונו כפי שכלם וכמדומה ובספק שקול וכדומה, כי רבים חללים הפילו ועצומים כל הרוגיה, כי לדברים כאלה צריך ישוב הדעת ומתון וכהנה תנאים רבים לבל ישנה ח"ו ונפש הוא חובל.

                        ופוסק האבני נזר [32] ,בהסתמך על האבן עזרא והרמב"ן, שרשאי החולה שלא לציית לרופאים כשמצוים עליו לאכול איסור לרפואתו, אפילו אם אין החולה מוחזק לצדיק רשאי להחמיר על עצמו בזה וכו', אע"פ שיש בו סכנה. והוא ממשיך: אך עדיין יש לשאול אם מותר שלא לשאול ברופא באינו נוגע למאכלות אסורות וכו', עם כל זה נראה לפע"ד כיון שנראה בחוש שהרופאים מועדין לקלקל, יוכל לבטוח בהש"י כדי שלא להכניס עצמו לסכנת נפשות במעשה, עכ"ל. וכ"כ האלף לך שלמה [33]אולם ראה בש"ך [34] שכותב שחולה שיש בו סכנה, שצריך לאכול דברים אסורים, אוכל משום פיקוח נפש כי הוא מושבע ועומד מהר סיני על המצוה של פיקוח נפש. ולדעת הר"ן [35] אם הוא מחמיר על עצמו, אין זאת מידת חסידות אלא שפיכות דמים [36].

                        אך כותב הגר"ע יוסף שליט"א [37]: ואפילו אם היה רבי אברהם אבן עזרא חולק על זה (עיין בדבריו לעיל), בודאי שאין לסמוך עליו נגד דעת רבותינו הפוסקים (כמ"ש בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' נא, שאין לסמוך עליו נגד דעת הפוסקים). ולגבי מה שכתבו ר' יהונתן אייבשיץ והאלף לך שלמה, כותב הגאון שליט"א: אולם במחילת כבוד תורתם דבריהם תמוהים, שהרי מבואר בדברי הראשונים [38] שבמקום סכנה אסור לחולה להחמיר על עצמו, עכ"ל.

                        כותב החזו"א [39]: וכשאני לעצמי, הנני חושב את ההשתדלות הטבעית במה שנוגע לבריאות – למצוה וחונה וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ב"ה במטבע עולמו. ומצינו מאמוראים שהלכו אצל רופאים מאדמות העולם ומינים להתרפא, והרבה מן הצמחים ובעלי חיים ומוצקים שנבראו לצורך רפואה, וגם נבראו שערי חכמה שניתן לכל לחשוב ולהתבונן ולדעת, עכ"ל. וראה גם בחכמת

    אדם [40] שכותב: וברא בעולמו עשבים ואילנות וכיוצא בהם שיהיה בהם הטבע להתרפאות בהם ונתן לנו רשות להתרפאות בהם להועיל ע"פ טבע.

                        אולם עם כל זה, חובה עלינו לדעת שהכל ממנו יתברך, ולא לחשוב שיהיה איזה דבר לו לרפואה אלא על ידי הבורא ית"ש. וכן תקנו חז"ל שלפני שהחולה בולע כדור, מקבל זריקה או עובר כל טיפול רפואי אחר, עליו לבקש מהשם יתברך ולומר ; יהר"מ ד' אלקי, שיהא עסק זה לי לרפואה כי רופא חנם אתה [41], ועל ידי תפלה זו יכנע לבו לשמים [42] וישים בטחונו בהבורא ית"ש ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה [43]. וצריכים לחשוב על הרופא ועל תרופותיו כשליחי ההשגחה בלבד שהוכנו לו מראש מאתו יתברך, כדברי חז"ל [44] דבשעה שמשגרין היסורין על האדם משביעין אותן שלא תלכו אלא ביום פלוני ולא תצאו אלא ביום פלוני בשעה פלונית וע"י סם פלוני [45]. (וכ"כ הגשר החיים [46]: על החולה המזמין את הרופא, לדעת שהרופא הוא רק שלוחו של הרופא כל בשר שנתן לו הרשות לעשות שליחותו. אבל מכיון שהרופא עשה את שלו וכו', חייב החולה לשמוע לצויי הרופא, לא פחות אם לא יותר מחוקי השו"ע באיסור והיתר, כמצוה מהתורה ונשמרתם מאד לנפשותיכם, עכ"ל.

                        ומה שמרגלי בפומא דאינש שהפסוק ונשמרתם מאד לנפשותיכם [47] מדבר בחיוב שמירת הגוף מכל נזק ומחלה, עיין בגמ' [48] שמובא: ת"ר מעשה בחסיד אחד שהרה מתפלל בדרך ובא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו. לאחר שסיים את תפלתו אמר לו, והלא נתיב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך מאד [49] וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ולמה לא החזרת לי שלום וכו'. וכותב על זה המהרש"א: והאי קרא בשכחת התורה מיירי וכו' ולא איירי כלל הני קראי בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה וכו'. אולם הרמב"ם כותב [50] מ"ע להסיר כל מכשול שיש. בו משום סכנת נפשות ולהשמר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד [51]. ושואל המנחת חינוך [52]: וגם עיקר הלימוד דכתב הר"מ דהשמר לך וכו' קאי על שמירת הגוף, מבואר בברכות גבי חסיד אחד שהתפלל וכו', ואיני מבין, דרק השמר וכו' כתיב כי לא ראיתם כל תמונה וכו', אבל שמירת הגוף לא שמענו. והנה על ההגמון ל"ק כי הם מינים ומהפכים דברי אלוקים חיים למינות ומי יודע איזה פירוש שפירש הרשע בכתוב הזה דלדעתו קאי על שמירת הגוף, אך דברי רבינו הר"מ צ"ע מנלן זה דהרי עשה לשמירת הגוף מרק השמר וכו' דמיירי בענינים העומדים ברומו של עולם עיקרי הדת, וצ"ע, אך בודאי מצא באיזה מקום ונעלם מאתנו, עכ"ל של המנחת חינוך. אולם בהשמטות קומץ מנחה הוא מתרץ: שוב ראיתי בגמ' שבועות לו ע"א ודרשינן המקלל עצמו דעובר בלאו מפסוק זה דהשמר וכו', מבואר דהיה להם קבלה על שמירת הגוף ג"כ ד"ז מבואר בר"מ בסוף הל' סנהדרין, עכ"ל. וכן פוסק מרן המחבר [53]: וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה, שנאמר השמר לך ושמור נפשך וכו'.

                        ושמעתי מא"א מו"ר ז"ל פירוש על מאמר חז"ל טוב שברופאים לגיהנם [54] שהמדובר על רופא, ואפילו רופא שומר תורה ומצות, שמכוון רק לשבע עשרה הברכות, כמנין טוב, שבתפלת שמונה עשרה, אולם לברכת רפאנו ד' ונרפא לא שם לבו, ואדרבא בעבודתו היום-יומית חושב שהוא המרפא לחולה ככוח ידיעותיו, כשרונו ורוב נסיונו. רופא כזה שבגאות לבו אינו זוכר שכל מה שהוא עושה הוא אך ורק כשליח ד', הרופא כל בשר, ודאי סופו להיכשל בדברים שבעקבתם יירש גיהנם.

    חולה שאין בו סכנה. כאן חובת הרופא לרפא היא רק מצד השבת גופו הנלמדת מהשבת אבידה [54א]. ולדעת החובות הלבבות [54ב]גםמצד ורפא ירפא [54ג] ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שהחובה לרפא כולל גם הלאו של לא תוכל להתעלם.

     

     

    סימן שלו  דיני רופא

     

    סעיף א  (א) נתנה (ב) התורה רשות לרופא (ג) לרפאות. (ד) ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו, הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות. ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי, (ה) ולא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן, הרי זה שופך דמים. (ו) ואם ריפא שלא ברשות בית דין, חייב בתשלומין, אפילו אם הוא בקי. ואם ריפא ברשות ב"ד, וטעה והזיק, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. (ז) ואם המית, ונודע לו ששגג, גולה על ידו.

     

    נשמת אברהם

     

                        (א) נתנה. לגבי עצם לימוד חכמת הרפואה, כותב היעב"ץ [55]: ואמנם חכמת הטבע שאני, שהיא ודאי חכמה מותרת ומשובחת נצרכת להביט אל פועל ד' ומעשהו הגדול כי נורא, וביחוד החלק ממנה הנכלל במלאכת הרפואה באשר היא היי דברייתא והתורה העידה על מציאותה וציותה לעשותה, אף אם לפי המדומה אבדה אותה חכמה עכשיו מן העולם, אחר שידעו לעלות על במתי עב ע"י המצאות מחודדות והתחכמו בענפים ותולדות ונשתבשו בשרשים בכל עת דעות שונים מתחדשים, על כן חזרו התחלותיה ויסודותיה להיות מסופקות ותולדותיהן כיוצא בהן מפוקפקות, עכ"ז אפילו לא יעלה ביד החוקר בטבע רק מעט מזער בכמות הנה הוא רב האיכות ושקול כהרבה בשאר חכמות, בפרטות אם יבואר הדבר בנסיון להועיל להטיב, הנה שכרו מרובה בזה ובבא, לכן מהראוי לטרוח אחריה וכו', ע"ש.

    והרשב"א [56] שגזר שלא ילמדו כספרי היונים שחברו בחכמת הטבע וכו', כותב: והוצאנו מכלל גזרתנו חכמת הרפואות אע"פ שהיא לקיחה מן הטבע, לפי שהתורה נתנה רשות לרופא לרפאות, ע"ש. וכן עיין ברמב"ם [57] שכותב: יש למלאכת הרפואה מבוא גדול במעלות השכליות והמדות, ובידיעת ד' יתברך ובהגיע אל ההצלחה האמיתית ויהיה למודם ובקשתם עבודה מן העבודות הגדולות ולא תהיה אז כאריגה וכנגרות, עכ"ל.

                        וכן עיין במפר חסידים [58]: כתיב אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר. אחד היה שאמר לו אביו תלמוד לפני ספר רפואות, אמר הבן לא אלמוד כי כשאדע למרחוק חולה עני, אם לא אלך הרי אני חוטא, אם אלך וימות, על ידי הוא מת, ואם לא אדע רפואות איני חייב. אמרו לו הקרובים אליו אילו היית יודע ברפואות היו חיים וכיון שיכולת לך ללמוד ולעשות ואינך עושה ולומד, כאילו אתה תמית אותם, עכ"ל.

                        וכן כותבים בפשיטות השו"ת לבושי מרדכי [59] והחלקת יעקב [60] דודאי לימוד חכמת הרפואה מצוה היא. אך עיין להלן סי' שע ס"ק ב 1.

    לימוד בשבת. עיין בדברינו בנשמת אברהם או"ח סי' שו סע' ח וסי' שז סע' יז.

    רפואות שבתלמוד. עיין בחידושי רע"ק כאן. ועי' בנשמת אברהם או"ח סי' ד ס"ק ה.

                        (ב) התורה. כותב הברכ"י [61]: הרופא האמיתי היא השכינה כי שכינה בגימטריא רופא חנם. וכותב היד אברהם כאן והוא מהרשב"א [62]: ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו וידרשנו ולא שיכוון שהכל תלוי בסם פלוני וברפואת האיש הרופא, ווכמ"ש גם בחליו לא דרש את ד' כי ברופאים, עכ"ל של היד אברהם. וכותב הט"ז [63]: דרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה, כמ"ש מחצתי ואני ארפא [64], אלא שאין אדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה ע"פ טבע העולם והוא יתברך הסכים ע"ז ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות. ועיין גם בנשמת אברהם או"ח סי' רל ס"ק א.

                        (ג) לרפאות. כתוב בהקדמה לספר הנמצא שמיוחס להרמב"ם [65]: קח שרשי השבת, עיקרי השבח וההודאה ועיקרי השמחה והבטחון, הסר מהם גרעיני היגון והדאגה, וקח פרח רמוני הדעת והתבונה, ושרשי ההמתנה וההסתפקות, ותכתוש הכל במכתשת השפלות, יתבשל הכל בכלי הענוה, ותלוש אותם במתק שפתים, ותמרוס הכל במימי החן והחסד, ותשקה לחולה ממחלת היאוש שני יעים בכל בוקר ובכל ערב, עם שלשה יעים ממימי ההסברה, ותנקה הכל מפסולת הכעס והקפדנות, ותערב הכל בתמצית הסבלנות לרצונו יתברך, אדון השבח וההודאה, והשקהו בכלי שבחו של מקום – וינוח החולה וישקוט.

                        וכותב החזו"א [66]: ע"ד האמצעים להצלה, יש מקום עיון, והשקידה על אתר, להבריחם ולהוציאם משובחים, הצליחה ביותר מהשתדלות רחוקות, ובהיות שכחותינו מצומצמות, ואם מוציאים אותם במקום אחד, נחשכות במקום אחר, צריך לדון בקפידה יתירה על המטרה הרצויה. כמו בקנין הכסף והרכוש, אין ההשתדלות רק פרעון חוב, וחלילה לחשוב כחי ועוצם וגו'. כן השתדלות הצלת נפש רק מצוה, אבל צריך לזכור שאין בכחנו לעשות מאומה, רק במעשנו אנו מעוררים שערי רחמים שמעשי ידינו יכוונו את המבוקש, ומי שמתפלל ומרבה תחנונים על ההצלה, הוא פועל יותר מהמשתדל, אך הדבר צריך שיקול דבמקום דההצלה פשוטה במעשה הרי הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך, ומי שרואה אדם טובע בנהר ויכול להצילו ואינו מציל ועומד להתפלל שינצל ה"ז שופך דמים, אבל אם אין בידו להציל, ואינו מתפלל על הצלתו, ה"ז מונע מלהציל, אף שיעשה השתדלות להצלה לא מפני שמקוה להציל רק רדוף אחרי רחמי לב, וכבר אמרו חז"ל גדולה תלמוד תורה ייתר מהצלת נפשות ואלמלא דוד עוסק בתורה אין יואב על הצבא. וכשם שאברי האדם מתחלקין לפעולותיהן, עין רואה ואוזן שומעת וידים עסקניות, כן העם בולו הוא כגוף אחד ואישים נפרדים בו, וכל איש צריך למלא תעודתו, ואם היו בני תורה עמלים בתורה לאמתתה היו מצילים ילדים הרבה, ואנשים רבים, מהרהורי עבירה וכפירה וכיו"ב בשפע קדשם, בהשתפך רוח טהרה בעולם, ובסביבות בעל תורה אמתי הדבר ניכר לעינינו השפעה מרובה על אנשים הרבה מה שכל השתדלות מעשית לא תשיגנה, וכמו כן יש רשמים על הרחוקים שאין עין הרואה מרגשת בם לדקותם, עכ"ל של החזו"א.

                        (ד) ומצוה היא. עיין בב"מ [67]: ראה מים ששוטפין ובאין הרי זה גודר בפניהם. אמר רבא, לכל אבידת אחיך לרבות אבידת קרקע, ע"כ. והובא ברמב"ם [68]: הרואה מים שוטפין ובאין להשחית בנין חבירו או שדהו, חייב לגדור בפניהם ולמנעם, שנאמר לכל אבידת אחיך, לרבות אבדת קרקעו, עכ"ל. וכן נפסק להלכה בשו"ע [69]. ומסתבר שאם חייב למנוע אבידת ממונו, כל שכן לאבידת גופו. ועיין ברמב"ם בפירוש המשניות [70] שכותב: חיוב הרופא מן התורה לרפאות חולי ישראל וזה נכלל בפי' מ"ש הפסוק והשבותו לו, לרפאות את גופו שהוא כשרואה אותו מסוכן ויכול להצילו או בגופו או בממונו או בחכמתו, עכ"ל. ונ"ל שמכאן ראיה ברורה שיש מצוה וחובה מן התורה לא רק לרפאות את החולה אלא גם לטפל בהבריא כדי למנוע ממנו מחלה או נזק גופני. וכ"כ הרמב"ם [71]: וזה כי מלאכת הרופא כוללת שלש הנהגות, הראשונה והנכבדת הנהגת הבריאה, והיא הנהגת הבריאות הנמצאת עד שלא תאבד וכו'.

                        (ה) ולא יהא שם גדול ממנו. כותב הציץ אליעזר [72] דברור שזה דוקא כשיש סיפק ביד הגדול לרפאות, ומבלעדי זאת בודאי רשאי וגם מחויב הקטן יותר בחכמה לטפל ברפואות החולים ובלבד שיהא בקי ויודע המלאכה. עוד פשוט הדבר להקל לרפאות גם כשיש גדול ממנו כשמדובר על מיני מחלות ידועות אשר דרך רפואתם מפורסמת ומקובלת על פי מה שכתוב בספרי החכמה ועפ"י המקובל והפשוט מפי רבותיהם ומומחיהם הגדולים וכו'. אבל חוב קדוש מוטל על הרופא להיות זהיר מאד בצעדי דרכי רפואתו ובמקום של איזה ספק שהוא בדרכי הטיפול להתיעץ עם מי שגדול ממנו ולא להתבייש מפני המלעיגים וכו'. וצריך הרופא לראות תמיד את עצמו כחרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו כי אומנתו אומנות ליסטים וכדברי הרמב"ן בתה"א שכותב ואין לך ברפואות אלא סכנה, מה שמרפא לזה ממית לזה וזו שאמרו טוב שברופאים וכו', לגנות דרכן של רופאים בפשיעות וזדונות שלהם נאמר, אבל לא שיהא חשש איסור בדבר וכו', הא אלו נהג עצמו כשורה כש"כ שהוסיף זכות לעצמו שאומנותו אומנות לסטים ולא למד ממעשיהם, עכ"ל הרמב"ן. וראה בתפא"י [73] שכותב: נ"ל דאין מאמר זה גנאי לרופא רק שבח לרופא המומחה, ועל פי זה נבין היטב שבח הרופא ממאמר זה, דמדלא קאמר כשר שברופאים כבסיפא בטבחים ש"מ שהטוב הזה אין כוונתו כשר רק מי שחושב את עצמו שהוא המומחה היותר טוב שברופאים, הוא מעותד לגיהנם, דבגאותו זאת סומך על ידיעתו בספק ואינו מתיעץ עם חביריו כראוי למי אשר בפיו ובקולמסו חיים או מות, וגם ברוב גאונו אינו מסתפק שמא יטעהו דמיונו ואינו חושש לעיין היטב בספרי הרפואות קודם שיתן להחולה סמי רפואה קודם שידע מהן שלא יוכלו להזיק כראוי לילך לאט לאט בענייני סכנת נפשות. וראה שלא אמר התנא שהוא רשע או יבוא לגיהנם, רק אמר לגיהנם, ר"ל יש לו הכנה שיוכל לבא על ידה לגיהנם, אבל כל עוד יותר שיהיה לו הכנות לגיהנם כל עוד יגדל שכרו ושבחו כשיכבש הכנותיו, עכ"ל של התפא"י.

                        וממשיך הציץ אליעזר (שם) להזהיר את הרוקחים שלא יתנו סמי מרפא לחולים על סמך ידיעתם השיטחית והשערתם הדמיונית, ונוסף לזה גם לא בודקים את החולה ואינם יודעים לקבוע בדיוק תחלואי החולה מה המה וכו', ורק שיש להתיר בתרופות עממיות ידועות לכאבי ראש ושלשול וכדומה. כן צריך החולה להזהר מאד מלהשתמש על דעת עצמו בבחירת ההשתמשות ברפואות מלבד לתרופות הידועות להשתמשות למקרה של כאב ראש וכו'. וכותב בספר בית לחם יהודה כאן ס"ק ב שיש חרם שאסור ליקח רפואה לחולי הגוף אא"כ מרופא מומחה וכל העובר על זה הרי זה כמאבד עצמו לדעת, ע"ש, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                        ועלי להוסיף, שעל אחת כמה וכמה שאסור לסתם אדם ליעץ לחולה לקחת תרופה זו או אחרת, ולא פעם שמעתי על שכן שיעץ וגם נתן תרופות כגון אנטיביוטיקה, וכן תרופות אחרות שהן לא מהפשוטות, לחברו או לתינוק החולה של חברו על סמך זה שפעם רופא נתן לו כזאת, ומנין לו להתעסק בדבר שמפורש בשו"ע לאיסור.

                        (ו) ואם ריפא שלא ברשות ב"ד. כותב החיד"א [74] בשם מהרי"ל ואלי: והיום שאין שום אדם יכול לרפאות כי אם ברשות חכמיהם, סתם כל עוסק ברפואה נקרא מומתה, והרב דיבר לפי זמנו, עכ"ל. וכותב הערוה"ש [75]: ומיהו אסור להתעסק ברפואות אא"כ הוא בקי ויש לו רשות מבית דין. והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים וגם לא יהא שם גדול ממנו, שאל"כ כשהזיק הרי הוא שופך דמים וכו', עכ"ל.

                        (ז) ואם המית. כותב התשב"ץ [76] שמה שכתוב בתוספתא, רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק, שוגג פטור מזיד חייב מפני תיקון העולם, המחתך את העובר במעי אשה ברשות בית דין והזיק, שוגג פטור מזיד חייב מפני תקון העולם, הכוונה שאם לא נפטרו בשוגג אתי לאמנועי מלרפאות וכבר נתנה התירה רשות לרופא לרפאות. שוב הוא שואל מהתוספתא דמכות [77] רופא אומן שריפא ברשות בית דין והרג הרי זה גולה, וממה שמובא בגמ' [78] הרב הרודה את תלמידו והאב המכה את בנו ושליח בית דין שאינן גולין משום דהתם במצוה קא עסיק. ושואל התשב"ץ: ותימא שהרי הרופא ג"כ במצוה קא עסיק דהא אבידת גופו הוא ואיכא לאפלוגי בינייהו כדמוכח התם. וממשיך התשב"ץ: ונראה כי פי' רופא אומן הוא רופא החבורות במלאכת היד ששגגתו וזדונו היא חבלא ורציחה בברזל שהעידה התורה שאפילו מחט אינו צריך אומד כמו שנזכר בגמ' סנהדרין עו ע"ב וכו', ולשון אומן הוא המחתך בברזל כמו המל שנקרא אומן בגמ' שבת קלג ע"ב, אבל רופא חולים במשקים ובמשלשליות דבמרקחות ובמרחצאות והנחות אינו נקרא רופא אומן אלא רופא סתם ואינו בכלל זה שאינו בא לידי חבלה להתחייב בניזקין, ואם שגג או הזיק והמית או הוסיף מכאוב על מכאובי החולי ונתכוון לרפאות ולא נתכוון להזיק, פטור הוא אף מדין שמים שאין לו אלא מה שעיניו רואות, אלא שאין לו לדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כדין דין ולא לסמוך על נסיונותיו וע"ז אמרו טוב שברופאים לגיהנם וכו', אבל אם נהג כראוי וכשורה, שכרו מרובה לשמים שאומנותו אומנות לסטים ונזהר בה, כך נ"ל, עכ"ל. ומובא בקצרה בברכ"י [79]. ועיין בשו"ת שבט הלוי (ח"ד סי' קנא).

                        ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [80] שיש ג' שיטות בדבר: א) שיטת הרמב"ן והטור ושו"ע בטעה והזיק ונודע לו, חייב בכל גוונא לצאת ידי שמים, ובהמית ונודע לו ששגג גולה על ידו. וכותב הב"ח בשם המהרש"ל דהך דינא הוא באופן שהחולה מת מיד אחר הרפואה. ב) שיטת התשב"ץ המובאת לעיל. ג) שיטת הר"ן [81] ובעל

    השו"מ [82], שריפא פטור מדיני גלות בכל גוונא אם טעה והמית, דאינו כשוגג אלא כאונס.

                        ואת קושית התשב"ץ שואל גם הברכ"י [83] בשם הספר מעשה רקח, ומתרץ דהאב והרב ושליח בית דין הכו כדרך אחרים המכים ולא טעו כלל, אבל הכא זה טעה ברפואתו או בחולי וכו' והחולי לא הכירו או שרפואות שעשה לא יצדקו לחולי וכיוצא וכו' והו"ל למידק ולהתבונן יפה כי נפש הוא חובל ומזיק וכו'. אך היד אברהם כאן דוחה את תירוצו של הברכ"י וכותב: וי"ל דשאני הכא שלא עשה מצוה ברפואתו כשמת, משא"כ בכל הני דקחשיב הרמב"ם שם, אף שמת מצוה קעביד במה שלמדו תורה או שהזמינו לדין, ואפשר שלזה נתכוון מ"ש התשב"ץ בתשובה דאיכא לאפלוגי בין רופא להנך, עכ"ל. וק"ל שהא התשב"ץ עצמו בשאלתו דוחה תירוץ זה וכותב ותימא שהרי הרופא ג"כ במצוה קא עסיק, עיין דבריו המובאים לעיל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אולי כוונתו דמיירי כגון ברופא מנתח שנתח לא במקום הנכון ונמצא שמתחלה ועד סוף עשה פעולה לא נכונה וע"י זה המית אותו ולכן הוא גולה, משא"כ ברב, אבא או שליח בית דין כרגיל, הרי המעשה שלהם היא רצויה רק שטעו והפריזו על המדה ולכן הם פטורים. ונמצא לפי זה שגם הרב או האבא שהכו בשגגה במקום מסוכן שאסור להכות שם, אזי גם הם גולים. ולעומת זה רופא שטעה, כגון במינון של טיפול חשמלי וע"י זה המית אותו, גם הוא פטור מגלות, עכ"ל.

                        וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שכל זה כשהחולה מת מיד (וכדברי הב"ח בשם המהרש"ל המובאים לעיל), וראייתו ממה שכתב הרמב"ם [84] אין הרוצח בשגגה גולה אא"כ מת הנהרג מיד, וכן עיין בתוס' [85] עוד כתב לי הגאון שליט"א: חולה הבא מרצונו הטוב לרופא מנתח וידע מראש שלא תמיד זה מצליח ובכל זאת הסכים הרופא פטור במקרה של אסון אם לא היתה רשלנות מצדו (שהרי מותר לנתח לכתחלה אף בכה"ג שהרופא מסופק, ואם לא יצליח ימות מיד, פ"ת יו"ד סי' שלט ס"ק א, ואיך אפשר לומר לו שינתח ואם ימות החולה יצטרך הרופא לגלות או שגואל הדם יהיה מותר להרוג אותו), דכיון שמנתח בהיתר הו"ל כאומר מותר שהוא בגדר של אונס, ולא ככל אומר מותר דקי"ל שהוא קרוב למזיד, עכ"ל. שוב כתב לי הגאון שליט"א: גם אפשר דהא דאם המית גולה לא מיירי כלל כשהטעות היה בשיקול הדעת, רק מיירי ברופא שנתכוין ליתן תרופה נכונה ושגג ונתן לחולה תרופה אחרת, או הושיט ידו ליקח סכין טוב לנתח בו ושגג ולקח סכין לא נקי, דבכה"ג שפיר גולה. וכן במה שאמרו בעבד שרבו רופא ואמר לו כחול עיני וסימאה שהוא יוצא לחרות אע"ג שנתכוין לטובתו, אפשר דמיירי נמי בכה"ג, שהרי גם הרמב"ן שסובר דחיוב של אדם המזיק הוא אפילו באונס גדול מאד אפי"ה כתב "שאין באומן הטועה במלאכתו שם (משום) מזיק", עיין שטמ"ק ב"מ דף פב ע"ב, עכ"ל.

                        ואין דין ומל גלות נוהג בזמן הזה [86]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שמה שהובא בשו"ע אינו אלא למען דעת חומר האיסור, עכ"ד. וכותב המנחת יצחק [87] שבכל מקרה הרופא חייב לעשות תשובה כזאת שתספיק לכפר כמו גלות.

                        ואם הרופא החליף את התרופה בטעות עקב טרדתו והזריק תרופה אחרת כותבים השו"ת ציץ אליעזר [88] והשו"ת מנחת יצחק [89] שזה נחשב כקרוב לזדון ולא כשוגג, אך לדעת החת"ס [90] עדיין נחשב הוא כשוגג ומספיק לו בקצת כפרה, כי אם נחמיר, נמצא מכשילן לעתיד לבא.

                        ומ"מ, כותב הש"ך [91], א"צ למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא. וכותב השו"ת בגין ציון [92]: וכי חמור איסור ספק רציחה מספק איסור חילול שבת, שהרי התירו לחלל שבת לחולה שיש בו סכנה משום פקוח נפש אף דאפשר שאעפ"כ ימות או אפשר שיחיה גם בלא רפואה זו מ"מ התירו לכל בפיקוח לחלל שבת החמור דאיסור סקילה, כש"כ שיש להתיר ספק איסור רציחה דבסייף משום פקוח נפש וכו', ע"ש.

     

     

    סעיף ב  הרופא, (ח) אסור ליטול שכר החכמה והלימוד, אבל (ט) שכר הטורח והבטלה, מותר.

     

     

     

    נשמת אברהם

     

                        (ח) אסור ליטול שכר החכמה והלימוד. דאבידת גופו היא, ורחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבידת גופו [93] וכותב הבית הלל: ואמרינן בענין עשיית המצוה, מה אני בחנם אף אתה בחנם, הלכך שכר החכמה והלימוד אסור, כיון שהוא מצוה ובמצוה אמרינן מה אני בחנם אף אתה בחנם, אבל שכר בטלה מותר בתורה, עכ"ל.

                        (ט) שכר הטורח והבטלה. עיין בתרגום יונתן על הפסוק ורפא ירפא: ואגר אסיא ישלם עד דמתסי. ובגמ' [94]: אסיא דמגן במגן, מגן שוה. וכותב הספר חסידים [95] לעולם לא ילמוד אדם בשכר לחברו, אף רפואה לא יעשה לו בשכר, אבל אומר לו תן לי מה שאוציא, כלומר תראה בעצמך בכמה אקנה ותטרח ועשה או תצוה לעבדך לתקן או תשכיר מי שיתקן או תשכירני בשכר טרחי ותן שכר טרחי שצריך לחפש אחריו אם יבא ממקומו שם יחשוב כמה מעות היה עושה וטורח שלא בעבור הרפואה, כי בשביל הרפואה לא יקבל שכר אלא ננגד הטורח וההוצאה. אבל אם אומרים נקנה ונטרח ונעסוק, שפיר דמי, ואם יאמר לו רק תאמר לנו מה לעשות, אל יקח מהם שום דבר.

                        ומעניינים דברי הרע"ב [96] וז"ל: הנוטל שכר לדוג דיניו בטלים דכתיב ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים כאשר צוני ד', מה אני בחנם אף אתה בחנם. וברבני אשכנז ראיתי שערוריה בדבר זה שלא יבוש הרב הנסמך ראש ישיבה ליטול עשרה זהובים כדי להיות חצי שעה על כתיבת ונתינת גט אחד והעדים החותמים על הגט שני זהובים או זהוב לכל הפחות לכל אחד. ואין זה הרב בעיני אלא גזלן ואנס לפי שהוא יודע שאין נותנים בעירו גט שלא ברשותו, ונותן הגט בעל כרחו צריך שיתן לו כל חפציו. וחושש אני לגט זה שהוא פסול, דהא תנן במתניתין הנוטל שכר לדון דיניו בטלין, להעיד עדותו בטלה.

                        וכותב הערוה"ש [97]: כלומר שכר החכמה והלימוד הוא כשאומר לו קח סם פלוני, אבל כשהולך אצל החולה הוי שכר טירחה, וכן כשכותב לו לבית הרוקח ליתן כך וכך, הוי שכר טירחה ומותר, עכ"ל. ולגבי שכר בטלה, עיין בבכורות [98], אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה, ועיין שם ברש"י ובתוס'. אך כל זה לגבי רופא שיש לו עיסוק אחר בנוסף, וממילא יש לו אפשרות לבקש שכר בטלה, ועיין במעשה דרב הונא [99], אך בזמנינו שכל פרנסתו (ברוב המקרים) היא מהרפואה, מה נקרא שכר בטלה. ואולי צ"ל שלכן מותר לו לקחת שכר מהחולים שיהיה מספיק כדי פרנסתו וכדי שיוכל להתעסק ברפואה ולא לבזבז מזמנו לחפש פרנסתו ממקום אחר. וכן ראיתי שמובא במפורש ברא"ש [100]: והא דאמרינן שני דייני גזירות שבירושלים היו נוטלים שכרן מתרומת הלשכה, ומוכח התם דבלא אגר בטילה דמוכה שרי, שאני התם דכל עסקיהם היו בזה ולא היו יכולין לעסוק בשום מלאכה ואי אפשר למות ברעב והיו צריכין ליטול כדי פרנסתם, וכן אילא ביבנה שהתירו לו חכמים ליטול שכר לפי שהכל היו מביאין אליו בכוריהן כל היום והיה צריך להיות בטל מכל מלאכה, עכ"ל. וכ"כ התוס' [101], וכן מובא להלכה בטור ושו"ע [102].

                        ועיין בב"י [103] שכותב: מימרא דר' חנינא בר אידו בפ"ק דתענית ז ע"א כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חילל את השם ובידה את התורה וכו', הרמב"ם אזדא לטעמיה בפ"ד ממסכת אבות, שקרא שם תגר על ההספקות שנותנים לתלמידים ולרבנים, ואע"פ שנראה מדבריו שם שרוב חכמי התורה הגדולים שבזמנו היו עושים, לא נמנע מלהשיב עליהם כמה תשובות, ובאמת לא נהגו חכמי הדורות כמותו, והראיות שהביא לדבריו יש לדחותם, ואדרבא יש להביא ראיות להחזיק ביד הנותנים והמקבלים וכן ראוי לעשות, דאם לא כן כבר היתה התורה בטילה ח"ו ועל ידי ההספקות יכולים לעסוק בתורה ויגדיל תורה ויאדיר. וכבר כתב והאריך הר"ר שמעון בן צמח בתשובותיו לחלוק על הרמב"ם ולסתור כל דבריו ולהחזיק ביד החכמים דהתלמידים הנוטלים פרס מהצבור והביא כמה ראיות מהתלמוד והמדרשות. ומ"מ מי שאפשר לו להתפרנס ממעשי ידיו ולעסוק בתורה, ודאי מדת חסידות היא ומתת אלוקים היא, אבל אין זו מדת כל אדם שא"א לכל אדם לעסוק בתורה ולהחכים בה ולהתפרנס ממעשה ידיו, עכ"ל של הב"י. וכ"כ הרמ"א [104]: ויעשה מלאכה כל יום כדי חייו אם אין לו מה יאכל, ושאר היום והלילה יעסוק בתורה, ומעלה גדולה למי שמתפרנס ממעשה ידיו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל וגו', וכל המשים על לבו לעסוק בתורה ולא לעשות מלאכה להתפרנס מן הצדקה הרי זה מחלל השם ומבזה התורה שאסור ליהנות מדברי תורה, וכל תורה שאין עמה מלאכה גוררת עון וסופו ללסטם הבריות. וכל זה בבריא ויכול לעסוק במלאכתו או בדרך ארץ קצת ולהחיות עצמו, אבל זקן או חולה מותר ליהנות מתורתו ושיספקו לו. ויש אומרים דאפילו בבריא מותר, ולכן נהגו בכל מקומות ישראל שהרב של עיר יש לו הכנסה וספוק מאנשי העיר כדי שלא יצטרך לעסוק במלאכה בפני הבריות ויתבזה התורה בפני ההמון. ודוקא הכם הצריך לזה אבל עשיר אסור וכו', עכ"ל. ונ"ל שה"ה ברופא.

                        ובאמת כותב הרשב"ץ דברים חריפים מאד על הרמב"ם [104*] ובסיכום

    כותב [105]: ואם ז"ל עזרו המזל להיות קרוב למלכות ונכבד בדורו מפני רפואתו וחכמתו ולא נצרך ליטול פרס מהקהלות, מה יעשו הרבנים והחכמים אשר לא באו לידי מדה זו, הימותו ברעב או יתבזו מכבודם או יפרקו עול התורה מעל צוארם, אין זאת כונת התורה והמצוה והתלמוד וכו' ע"ש, ודון מינה ומינה.

                        וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נראה ברופא שיכול להרויח ולקבל שכר גבוה בביה"ח של נכרים או להתעסק במחקר, אפשר דגם זה חשיב כשכר בטלה ומותר לקבל אותו השכר גם בביה"ח של ישראל, וכמו כן ברופא שמשועבד להמצא בביה"ח, ג"כ רשאי לקבל שכר עבור שעבוד זה. אך עבור זה שהיה יכול באותו הזמן שלמד רפואה ללמוד מקצוע אחר שהיה יכול בהיתר להרויח הרבה, מסתבר דאין זה חשיב כשכר בטלה, עכ"ל.

                        אך ברור שרופא שמסרב לטפל בחולה שאינו מסוגל לשלם, עושה איסור חמור ועליו נאמר טוב שברופאים לגיהנם וכפי שכותב רש"י שם. וכותב בשו"ת תשובה מאהבה [106] שאם יש בידו לרפאות העני ואינו מרפא, בית דין כופין אותו לטפל בו חנם. וכותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [107] לדמות את הדין למה שכתב הרמ"א בסי' רסא, שמשם מקור פסקו של התשובה מאהבה, דזה דוקא כשאין אחר שימול, וממילא ה"ה כאן לגבי רופא, וכשיש עוד רופא אין להטיל חובת הריפוי חנם על אחד יותר מעל משנהו, ובמקרה כזה יש איפוא חובת בית דין בזה או על אלה הממונים על כך וכו' לסדר התנדבויות בתורנות או לשלם לרופא מקופת הקהל ומכספי הצדקה, עכ"ל. והעיר לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ומה יהיה אדם שיש לו נאמנות רק לגבי רופא מסויים ואם כי יש רופאים בחינם, אבל רוצים דוקא זה שלוקח כסף האם כופין אותו לרפאות בחנם, עכ"ל.

    בדיקת המת. מותר לקחת שכר לבדוק את המת כדי לכתוב תעודת פטירה [108].

    שכרו מגוי. עיין בסי' קנד סוס"ק ב מה שכתבנו בשם הרשב"א שאסר לעשות רפואה בחנם, ע"ש.

    שכר שבת. מי שעובד במשמרת בבית חולים יהודי ובסוף החודש מפורט בתלוש משכורתו שהוא מקבל כו"כ עבור משמרת שבת (שהוא שכר יותר גבוה ממשמרת יום חול), א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שמותר, א) דמובא במ"ב סי' שו ס"ק כד לגבי מילדת דמותר וה"ה לכל העוסקים בצרכי החולה (אפילו אלה שמביאים לי את האוכל או שוטפים כלים וכו'), ועוד ב) אין זה נקרא שכר שבת אלא הבלעה ומותר, וראייה מהשו"ת שבות יעקב מובא במ"ב שם ס"ק כ, ועיין גם בסי' תקכו בשעה"צ ס"ק מא, עכ"ד.

    שכר שבת מחולה גוי. עיין בנשמת אברהם או"ח סי' של ס"ק ו.

     

     

    סעיף ג  מי שיש לו סמנים, וחבירו חולה וצריך להם, אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי. ולא עוד, אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה, מפני צורך השעה שלא מצאו סמנין אלא בידו, אין לו אלא דמיהן. אבל אם התנה (י) בשכר הרופא הרבה, חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לו דמים. הגה ואף על פי שיש מצוה עליו לרפאותו שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא, אם נזדמנה לאחד ולא רצה לקיימה אלא בממון, אין מוציאין הממון מידו, (יא) ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן.

     

    נשמת אברהם

     

                        (י) בשכר הרופא הרבה. עיין באהע"ז [109] ברמ"א שכותב לגבי עדי גט שהיות ומתנים עמהן שאם יקלקלו הגט שישלמו אותו, ומכח זה מותר לקבל שכר הרבה וסו', עכ"ל. ונ"ל דה"ה אצל רופא.

                        (יא) ולא מפקיעין מידו. כותב הט"ז [110]: דאע"פ שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה כמ"ש בסע' ב, מ"מ כיון שכך התנה עמו והתחייב נגדו, חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זאת דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות, ואע"ג דבבורח מבית האסורים והיתה מעברות לפניו וא"ל העבירני ואתן לך דינר, אין נותן לו אלא שכרו כמו שכתוב בחו"מ סי' רסד, שאני התם דקצבה יש לאותה פעולה, משא"כ בחכמת הרפואות שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמוד זה על כן מהני התנאי דוקא בזה, כנ"ל ביאור הדברים, עכ"ל. וכותב הש"ך [111]: לא מיבעיא שאם כבר קיבל הרופא שכר שקצבו והרי הוא בידו שאין מוציאין מידו, אלא אפילו לא קיבל כלום אלא שקצבו לו ונתחייבו לו בכך וכך, צריכין לשלם לו מה שנתחייבו לו, עכ"ל. ועיין ברעק"א כאן שגם בסממנים, אם כבר קיבל הרופא, אין מוציאים מידו. ועיין בבאר הגולה [112] שמה שכותב הרמ"א בחו"מ שם "שלרפואה חייב ליתן לו כל מה שהתנה עמו", הוא עבור חכמת הרפואה.

                        ומפרש הגרא"י וולדינברג שליט"א [113]: שכוונת ההלכה היא דוקא כשיש עוד רופאים מצויים שם מלבד הרופא הזה שדורש הדמים הרבים, אבל במקום שאין מצוי רק רופא אחד, אין חיוב לשלם לו בהתנה הריפוי בשכר הרבה, וראייתו מהלבוש ומשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקנו. אך מאידך, לפי מה שכותב הרמ"א בחו"מ סי' רסד סע' ז שהטעם שצריכים לשלם לרופא ככל שהתנה עמו הוא מפני שזהו דבר שדרך ליתן הרבה, וכן הובא ביש"ש ב"ק פ"י סי' לח, כל שהנותן לא גילה דעתו מראש שנותן או מסכים לתת רק בגלל ההכרח ולבו בל עמו, אינו נאמן אח"כ לומר דשיחק בו ולא היה בדעתו לתת לו בנפש חפיצה, וממילא מחויב לשלם לו מכל אשר התנה עמו, עכ"ל.

     

     

     

    [1] שמות כא יט.

    [2] ברכות ס ע"א; ב"ק פה ע"א.

    [3] ב"ק שם ד"ה נתנה.

    [4] שם ד"ה שניתנה.

    [5] מדרש שוחר טוב, שמואל ד א, ומובא גם בשו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כ.

    [6] פ' האזינו, על הפסוק ימצאהו בארץ מדבר, עמ' רצט.

    [7] ויק"ר טז ח. וראה גם בב"מ קז ע"ב.

    [8] נדה טז ע"ב ד"ה אבל.

    [9] רמת רחל סי' א ס"ק ד.

    [10] סוף פרשת האזינו דף רצט ע"ב.

    [11] ויקרא כו יא.

    [12] על ב"ק פה ע"א.

    [13] דברים כב ב.

    [14] שמות כא יט או"ק קמה.

    [15] בספר דברי שאול יוסף דעת, יו"ד סי' שלו. וראה גם בפרישה יו"ד כאן ס"ק ד וכן

    באנציקלופדיה תלמודית כרך יב עמ' תרנח (ערך חובה, מצוה ורשות).

    [16] דעת כהן סי' קמ.

    [17] שמות כא יט אות שעו.

    [18] פירוש המשניות נדרים פ"ד מ"ד.

    [19] וראה בהל' נדרים פ"ו ה"ח וכסף משנה שם. וראה בסוטה מב ע"ב למאי נפ"מ

                        ליטרח בנפשיה, ומפרש רש"י שם, לבקש לו רפואות. וראה  באנציקלופדיה

                        תלמודית כרך יג  עמ' רמט (ערך חולה) שמביא בשם הזית רענן (הוא המגן

                        אברהם) על הילקוט שמעוני, שמי שהוא חולה ישבות ממלאכתו ויעסוק

                        ברפואות.

    [20] שו"ת ח"א סי' תיג.

    [21] כאן ס"ק ב.

    [22] סי' שלו, הובא בספר רמת רחל שם.

    [23] שער הבטחון פ"ד.

    [24] ספר מושב זקנים שם פ' משפטים.

    [25] וכותב החיד"א בספר דבש לפי, מערכת ר אות חי: ולכאורה קשה דהכתיב מחצתי

                        ואני ארפא וכתיב כי הוא טרף וירפאנו, וזולתם ויש לישב, עכ"ל. וכ' שם

                        בדבש דיבורים וז"ל: ורבינו בחיי דייק וכתב בהקב"ה מצינו ברפה היינו

                        שעכ"פ מצינו ברפה ולא בא לשלול שלא מצינו לעולם נדגש ולא קשה כלל.

                        ועיין הקדמת המאירי שקודם מס' נדרים עמ' ד ממצא בהקדמה לבית

                        הבחירה ד"ה ואמר על זה) וז"ל: שמלאכת הרפואה לא תרפא החלאים

                        בדברים ערבים לחושים וכ"ש החלאים החזקים שלא תרפאם רק בכבדות

                        וכו' אבל התורה בתמימות ובדבר נקל וערב לנפש ומתוק לגוף תרפא, עי"ש

    באריכות. ובעל הטורים על הפסוק כי אני ד' רופאך כתב הפ"א רפויה

    שהרפואה שבידי שמים באה בשופי, ושבידי אדם בא בקושי ועל כן ורפא

    בפ' משפטים דגוש, עכ"ל.

    [26] ויקרא כו יא.

    [27] שו"ת ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' כ.

    [28] תורת האדם ענין הסכנה.

    [29] שו"ת יחוה דעת ח"א סי' סא.

    [30] שמות כא יט. וראה בדבריו בשמות טו כו, ו-כג כה.

    [31] כרתי ופלתי סי' קפח ס"ק ה.

    [32] חו"מ סי' קצג.

    [33] או"ח סי' שנא.

    [34] יו"ד סי' רלח ס"ק ה.

    [35] יומא פב ע"א ד"ה חוץ. וראה בשו"ת יביע אומר ח"ד סי' ר אות ד,

    [36] ראה בלב אברהם ח"ב פ"א סע' ה.

    [37] שו"ת יחוה דעת שם.

    [38] רמב"ם הל' שבת פ"ב ה"ג; רמב"ן מלחמות סנהדרין עד ע"ב ותורת האדם ענין

                        הסכנה; ר"ן יומא פג ע"ב; איסור והיתר כלל ס דין ח; שו"ת רדב"ז ח"ג סי'

                        תמד (תתפה).

    [39] קובץ אגרות ח"א אגרת קלו.

    [40] כלל קנא סע' כה.

    [41] או"ח סי' רל סע' ד.

    [42] ראה רש"י פסחים נו ע"א ד"ה וגנז.

    [43] או"ח שם מ"ב ס"ק ו. וראה גם בשעה"צ ס"ק ח שמוסיף דבכל דבר שהאדם עושה

                        צריך לבקש מד' שיהיה לתועלת.

    [44] ע"ז נה ע"א.

    [45] רמת רחל סי' א.

    [46] ח"א פ"א סי' ב ס"ק ב.

    [47] דברים ד טו.

    [48] ברכות לב ע"ב. וראה בתורה תמימה דברים ד ט.

    [49] דברים ד ט.

    [50] הל' רוצח פי"א ה"ד.

    [51] וראה בכלי יקר שכותב: השמר לך היינו שמירת הגוף ולא הזכיר בו מאד כמו

                        בשמירת הנפש אשר בשמירתה צריך האדם להזהר ביותר מבשמירת הגוף,

                        לכך אמר ושמור נפשך מאד.

    [52] מצוה תקמו.

    [53] חו"מ סי' תכז סע' ח.

    [54] קדושין פב ע"א.

    [54א] עיין ב"ק פא ע"ב וסנה' עג ע"א.

    [54ב] שער הבטחון פ"ד מובא במהר"ץ חיות על ב"ק פה ע"ב.

    [54ג] הגר"ש דיכובסקי, תחומין ג תשמ"ב עמ' 267.

    [55] סוסי' מא.

    [56] שו"ת ח"א סי' תפו.

    [57] פ"ה משמונה פרקים.

    [58] סי' תתתרסט, הוצאת מקיצי נרדמים.

    [59] תליתאה או"ח סי' כפ.

    [60] ח"א סי' פד.

    [61] ס"ק א.

    [62] שו"ת ח"א סי' תיג.

    [63] ס"ק א.

    [64] דברים לב לט.

    [65] מובא בספר רבי משה בן מימון של הרב ה ל. מימון ז"ל, עמ' קן.

    [66] אגרת שנדפסה בקובץ תורני, זכרון יעקב, תשל"ט, ס"ק ו.

    [67] לא ע"א.

    [68] הל' גזלה ואבדה פי"א ה"כ.

    [69] חו"מ סי' רנט סע' ט,

    [70] נדרים פ"ד מ"ד.

    [71] במבוא לספר הקצרת.

    [72] רמת רחל סי' כב.

    [73] על המשנה סוף קדושין ס"ק עז.

    [74] שיורי ברכה או"ח סי' שכח ס"ק א.

    [75] כאן סע' ב.

    [76] ח"ג סי' פב.

    [77] השמטה מנוסחאות כ"י פ"ב מ"ה.

    [78] מכות ח ע"א.

    [79] ס"ק ז.

    [80] רמת רחל סי' כג.

    [81] חידושיו על סנהדרין.

    [82] דברי יד שאול על יו"ד כאן.

    [83] ס"ק ו.

    [84] הל' רוצה פ"ה ה"ב.

    [85] כתובות לג ע"ב ד"ה דלמא.

    [86] חינוך מצוה תי.

    [87] ח"ג סי' קד.

    [88] רמת רחל סי' כג.

    [89] ח"ג סי' קה.

    [90] שו"ת או"ח סי' קעז.

    [91] כאן ס"ק ג.

    [92] סי' קיא.

    [93] ש"ך ס"ק ד.

    [94] ב"ק פה ע"א

    [95] סי' רצה.

    [96] בכורות פ"ד מ"ו.

    [97] כאן סע' ג.

    [98] כט ע"ב.

    [99] כתובות קה ע"א.

    [100] בכורות שם.

    [101] כתובות קה ע"א ד"ה גוזרי.

    [102] יו"ד סי' רמו סע' ה.

    [103] שם ד"ה ומ"ש דברי תורה נמשלו למים וכו'.

    [104] שם מע' כא.

    [104*] אבות פ"ד ה"ה וראה בכ"מ הל' תלמוד תורה פ"ג ה"י ורמ"א יו"ד סי' רמו סע'

    כא וש"ך שם

    [105] שו"ת ח"א סי' קמז.

    [106] שו"ת תשובה מאהבה ח"ג יו"ד סי' תח (שלו).

    [107] לב אברהם ח"ב עמ' כד; שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' כז ס"ק ב.

    [108] שו"ת מהר"ם שיק יו"ד סי' שמג.

    [109] סי' קל.

    [110] ס"ק ג.

    [111] ס"ק ז.

    [112] חו"מ סי' רסד סע' ז.

    [113] רמת רחל סי' כה.

     

     


  • יורה דעה סימן של"ו (עידכון)
  • יורה דעה סימן של"ו (עידכון שני)