נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלו (עדכון שני)

, "נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלו (עדכון שני)" נשמת אברהם – יורה דעה, עמ' שלו.

נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלו (עדכון שני)

הלכות ביקור חולים ורפואה ונוטה למות וגוסס

  נשמת אברהם הקדמה. ראה מה שכתבנו בנשמת אברהם [1] בשם המהרש"א [2] שאין התלמוד חסר מכל חכמות כי לכל חולי תימצא בו רפואה שלמה ואמיתית למבינים לשונם. וכעת ראיתי במדרש תנחומא [3]: אמר הקב"ה אין מכה שאין לה רפואה, וניכרת רפואתה וסמה של כל מכה ומכה, וכו', עכ"ל.

                (א) וטעה והזיק. רופא שטעה וגרם נזק לחולה או אף למותו, עיין בנשמת אברהם [4] שהבאנו מחלוקת הפוסקים אם חייב או פטור. אך מה הדין לגבי רופא שע"י התרשלות גרם נזק לחולה, ולעמיתו לעבודה נודע שחבירו גרם לנזק לחולה כתוצאה מהתרשלות. האם הוא חייב להוכיח את עמיתו וגם כשיודע שיתנקם בו אותו רופא? האם מותר לו, או חייב, לספר על כך לממונים על הרופא כדי למנוע דבר דומה בעתיד? האם מותר לו, או חייב, לספר לחולה או למשפחתו כדי שיוכלו לקבל פיצויים בעבור הנזק והסבל שנגרמו ע"י אותו רופא?

                כותבת התוספתא [5]: רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק – בשוגג פטור, במזיד חייב מפני תיקון העולם. ושוב [6]: רופא אומן שריפא ברשות בית דין והזיק פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים, ע"כ. וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך [7] וכ"כ הסמ"ע [8] דבגרמא הבא ע"י הוראות הדיין אינו מחוייב אע"פ דאדם מועד לעולם, דאם באת לחייב עליו – לא ידון לעולם, וכיון דברשות ירד לדון לא מיקרי נתכוין להזיק, ע"כ. אך אם הדיין נשא ונתן ביד, כותב הש"ך שחייב [9]. וה"ה ברופא [10] ולכן יש להבדיל בין שוגג ובין התרשלות ואין הדינים בשו"ע נאמרים אלא ברופא שטעה בשוגג.

החיוב למחות. חייב למחות ברופא עצמו אך אם חושש שלא יועיל הדבר ואדרבא יגרום לשנאה ונקמה אינו חייב למחות, עיין ביו"ד [11] שכותב הרמ"א בשם המהרי"ו: אע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון, מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודנו, עכ"ל. וכותב המ"ב [12]: ודע דמסתברא דמה שפסק הרמ"א דבדבר המפורש בתורה חייב למחות, דוקא שהוא באקראי, אבל אלו הפורקי עול לגמרי כגון מחלל שבת בפרהסיא או אוכל נבילות להכעיס, כבר יצא מכלל עמיתך ואינו מחויב להוכיחו וכן איתא בתנא דבי אליהו רבה פי"ח הוכח תוכיח את עמיתך, ועמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ומצות אתה חייב להוכיח אותו אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו וכו' ע"ש. ועיין בתוס' [13], הגהות רעק"א [14] וספר מנתת שלמה [15] שמותר לעבור על איסור קל כדי למנוע איבה. אך עיין בחזו"א [16] שמתיר רק במקום שיש ודאי עבירה.

                לעומת זאת כותב השיטה מקובצת [17]: והעיד הריטב"א ז"ל בשם רב גדול מאשכנזים שהעיד בשם רבותיו הצרפתים ובכללם ר"י והר"ם מרוטנבורק שלא נאמרו דברים הללו (הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידים) אלא לדורותם, אבל בדור הזה שמקילין בכמה דברים ראוי לעשות סייג לתורה, אפילו בדרבנן מחינן וקנסינן להו עד דלא לעברו לא בשוגג ולא במזיד, ושכן הוא במדרש ירושלמי, עכ"ל. והובא להלכה במחזיק ברכה להחיד"א [18] אך לא בשו"ע. ואולי יש לומר שאין מדובר שם שיגרום לאיבה ושנאה, אלא רק שזה לא יועיל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ועוד י"ל שהוא לא מדבר מפורקי עול, דבאלו ודאי אין חיוב למחות.

                ולכן נראה שאם מדובר ברופא שנמצא בצוות שלו ודאי חייב הוא למחות ולהתריע, אך אם הרופא אינו שייך אליו אלא לצוות אחר אינו חייב להוכיח אותו אם חושש מתגמול ושנאה.

                לספר לממונים עליו. כותב החפץ חיים [19]: אם אחד ראה אדם שעושה עולה לחבירו כגון שגזלו או עשקו או הזיקו וכו' אפילו ראה דבר זה ביחידי יכול לספר הדברים לבני אדם כדי לעזור לאשר אשם לו ולגנות המעשים הרעים בפני הבריות. אך יזהר שלא יחסרו אלו השבעה פרטים שנבארם בסמוך ואלו הם:

                א. שיראה זה הדבר בעצמו וכו'.

                ב. שיזהר מאד שלא יחליט תיכף את הענין בדעתו לגזל ועושק או להזיק, רק יתבונן היטב את עצם הענין אם הוא עפ"י דין בכלל גזל או היזק.

                ג. שיוכיח את החוטא מתחילה ובלשון רכה וכו', ואם לא ישמע לו אזי יודיע ברבים את אשמת האיש הזה.

                ד. שלא יגדיל את הפעולה יותר ממה שהיא.

                ה. שיכוין לתועלת ולא ליהנות ח"ו מהפגם שהוא נותן בחבירו ולא מצד שנאה שיש לו עליו מכבר.

                ו. אם הוא יכול לסבב את התועלת הזאת גופא בעצה אחרת שלא יצטרך לספר את ענין הלשון הרע עליו, אזי בכל גווני אסור לספר.

                ז. שלא יסובב ע"י הסיפור היזק להנידון יותר מכפי הדין שהיה יוצא אילו הועד עליו באופן זה על דבר זה בבית דין, עכ"ל.

                וכל זה כשזה ודאי או קרוב לודאי שאותו רופא גרם לו נזק, אך אם אין זה ברור, עיין בפתחי תשובה [20] שכותב בשם הבכור שור: דמזה דשו רבים וכהתירא דמי להם לחנוף לאשר לו שם ויד קצת אצל שום שררה או שאר תקיפות אע"ג דלא ברי היזיקא, ע"כ תפוג תורה ואין כופין אם איש את רעהו חיים בלעו, ובאמת טעות גמור הוא דדברי המהרי"ו (הובא ברמ"א לעיל) לא נאמרו כי אם בברי היזיקא, ואם לא תאמר הכי בטלת לא תגורו מעיקרא דודאי לא נאמר לא תגורו כי אם בדאיכא מקום לירא, עכ"ל.

                היוצא לנו מזה שמותר וחייב לספר לממונים על הרופא רק אם ברור לו מעל כל ספק שאכן היה כאן רשלנות ורק אחרי שממלא את כל התנאים של החפץ חיים. וכל שכן אם הדבר חוזר על עצמו אחרי שהעיר לרופא על התנהגותו.

                וברור שאם מעשיו של אותו רופא עלול לסכן חולים, חייבים להודיע להממונים עליו מיד מדין לא תעמוד על דם רעך. ואפילו אם יש רק חשש סביר חייב לעשות כן כדי שהם יוכלו לברר את אמיתת הדברים.

לספר לחולה או למשפחתו. אם לספר על זאת לחולה או למשפחתו כדי שיתבעו אותו עבור הנזק והסבל שנגרם ע"י אותו רופא, שמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שאם יודע שהחולה יתבע את הרופא בבית דין, חייב להודיעו כדי שיוכל לקבל פיצוי, לפי דין תורה, על הנזק שנגרם לו מדין לא תעמוד על דם רעך. אך אם חושב שהחולה יתבע את הרופא בערכאות, אסור לספר לו. ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שגם בחולה כזה שיתבע את הרופא רק לבית הדין ולא לערכאות, אין לומר לו אלא אם כן חושב שיש מספיק נתונים שלפיהם תהיה תועלת לחולה בבית הדין, אבל בלאו הכי אסור.

                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: רופא (שיניים) אשר מטפל בחולה טיפולים ללא כל צורך (טיפול שורש), ובלבד להרויח כסף, אסור לעוזרים שלו לסייע לו, ועליהם לעזוב את העבודה, ומה' פרנסתו בטוחה, עכ"ל.

התרשלות בשב ואל תעשה. האם ניתן להטיל עונש בידי אדם על הנמנע מלהציל נפש מישראל לקנסו או לחייבו לפצות את הנפגע ואם יש לנפגע או ליורשיו זכות תביעה כל שהיא נגד הנמנע מלהציל? וכותב הציץ אליעזר בתשובה [21]: לא ניתן על פי דין לתבוע שום פיצוי כספי על העובר על מצות עשה של והשבותו לו לרבות אבידת גופו, כשם שלא ניתן לתבוע שום פיצוי כספי על העובר על מצות עשה זו של והשבותו לו באבידת ממון של חבירו, שעל זה מוסב עיקרה של מצות עשה זו. וכמו כן לא על עבירה של הלא תעשה של לא תעמוד על דם רעך שהוא לאו שבכללות וכולל גם זאת "שלא נימנע להציל ממונו של חבירו מנזק" כדכותב הרמב"ם בספר המצות לא תעשה רצז, ע"ש. ומקור בית אב לדברי האמורים כשנימוקם בצידם נמצא בחידושי הרמב"ן על הש"ס בקונטרס דינא דגרמי, אפילו בי תרי שיודעים עדות ולא מעידים פטורים מדיני אדם וחייבים רק בידי שמים, מפני שהא אינם חייבים להעיד אלא מדין גמילות חסדים שחייבה תורה להעיד, ואם לא רצה לקיים אותה מצוה אין מן הדין לחייבו ממון וכו' ואם אינו רוצה לטרוח להצילו לזה אינו חייב. וכבסיס לדבריו ממשיך הרמב"ן וכותב, דהא למה זה דומה למי שרואה כיסו של חבירו אבד ואינו מצילו וכו' וגם מי שראה חבירו רוצה ליתן מתנה לפלוני או הולך להציל ממונו והוא מעכבו, אין מן הדין לחייבו שאין זה גורם היזק אלא מונע וההיזק בא ממילא, ומסיים בלשון, וכן עיקר. הרי לנו, ממשיך הציץ אליעזר, הלכה פסוקה וכו' דכל המונע את עצמו בשב ואל תעשה מלקיים מצוה שציוותה תורה להצלת חבירו ואיננו רוצה לטרוח על כך, אין לחייבו כלל בדיני אדם כי לא חייבתו התורה בכך וכו'. על כן כאמור לא ניתן להטיל עונש בידי אדם על הנמנע מלהציל נפש מישראל, ולא לחייבו לפצות את הנפגע או ליורשיו, והנמנע מלהציל דינו כעובר על שאר עשה ולא תעשה חמורים שעונשו בידי שמים, עכ"ל.

                ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שבמקרה כגון של רופא בבית חולים שגרם לנזק ע"י רשלנות בשב ואל תעשה, כגון שלא בא לחולה כשנקרא אליו באמצע הלילה, יתכן שצריך לומר לחולה אם יצא תועלת מזה בבית הדין, ואפילו אם כל הרשלנות היתה בשב ואל תעשה, כי על מנת כן החולה בא להתאשפז בבית החולים כדי שיטפלו בו לפי הצורך בכל שעות היום והלילה, וגם הרופא נמצא בתורנות כדי לענות לקריאה לחולה, עכ"ד. ולכאורה ה"ה גם רופא במרפאה שהתרשל בשב ועל תעשה ועל ידי כן נגרם נזק לחולה. ועיין בגמ' [22] דב"חזי דעלך קא סמכינא", חייב. וכותב השו"ע [23] דאם אמר עליך אני סומך או שהיו הדברים מראים שהוא סומך עליו, חייב לשלם.

                ושמעתי ממו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א שברור שבמקרה חמור רשאי בית החולים לסלק רופא כזה מעבודתו.

                ושמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א להסכים שאם החולה בא לרופא מסויים והוא התרשל בשב ואל תעשה, יכול לתבוע מהרופא מכוח הגמ' בב"ק הנ"ל, ואם בבית תולים, יכול לתבוע את בית החולים.

 

 

[1] כרך ד חיו"ד הקדמה לסי' שלו (עמ' קכט).

[2] גיטין סוף סח ע"ב.

[3] פ' יתרו סי' ח.

[4] כרך ב חיו"ד סי' שלו ס"ק ז (עמ' רל).

[5] גיטין פ"ג הי"ג.

[6] ב"ק פ"ו ה"ו.

[7] יו"ד סי' שלו סע' א.

[8] חו"מ סי' כה ס"ק ו.

[9] שם ס"ק א ו-ד.

[10] רמב"ן בתורת האדם מובא גם בב"י יו"ד סי' שלו.

[11] סי' שלד המ"ח.

[12] סי' תרח סע' ב בביה"ל ד"ה ודוקא.

[13] חגיגה כב ע"א ד"ה כמאן.

[14] על יו"ד סי' קפא סע' ו.

[15] סי' לה.

[16] שביעית סי' יב ס"ק ט.

[17] ביצה על דף ל ע"ב.

[18] או"ח סי' תרח סע' ב.

[19] הל' לשון הרע כלל י סע' א.

[20] סי' שלד ס"ק יט.

[21] חי"ט סי' סג.

[22] ב"ק ק ע"א.

[23] חו"מ סי' שו סע' ו.