נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלז
סימן שלז חולה שמת לו מת
סעיף א (א) חולה שמת לו מת, (ב) אין מודיעין אותו, שמא (ג) תטרף דעתו עליו. (ד) ואין קורעין חלוקו, (ה) ואין בוכין ואין מספידין בפניו, (ו) שלא ישבר לבו, ומשתיקין את המנחמין מפניו.
נשמת אברהם
(א) חולה שמת לו מת. כותב הבית הלל: ונ"ל אפילו מת לו אביו או אמו שצריך לומר עליו קדיש ויוכל לאומרו, אעפ"כ אין מודיעין אותו מטעם זה שמא תטרף דעתו עליו.
(ב) אין מודיעין אותו. ואם שואל, יאמר לו שהוא חי [1]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שאבל שמוכרח לבקר חולה אנוש, אשר יש חשש שאם החולה ירגיש באבלו עלול להסתכן יותר, מותר לאבל לעשות כל מה שצריכים בכדי שהחולה לא ירגיש באבלותו, וזה פשוט. ועיין גם בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' צט [2] דפשיט ליה טובא שמותר לאבל תוך ז' של מיתת אחותו לצאת לקראת אביו כדי שהאב לא ירגיש פתאום ויצטער, ומסתמא הוא יוצא גם עם נעלים ומלובש בבגדים כראוי, עכ"ל. ואמר לי הגאון שליט"א שטוב שישים עפר בתוך נעליו (אם הם של עור) וכפי שהובא באו"ח סי' תקנד מ"ב ס"ק לג. גם אינו צריך לקרוע כל פעם אחרי שהוא גומר את ביקורו ויוצא מחדר החולה (אם הוא אבל על אביו או על אמו), כי לבש את הבגד בהיתר (ראה סי' שמ ש"ך ס"ק כג), אך צריך לפושטו ברגע שהוא יכול, עכ"ד.
(ג) תטרף דעתו. חולה (השפוי בדעתו) שמת לו מת שחייב להתאבל עליו ונודע לו, אם הבריא תוך שבעה, גומר הימים הנשארים, וכן תוך שלושים גומר הימים הנשארים, אבל אינו צריך להשלים הימים שעברו בחליו משום דאז נהג גם כן מקצת אבלות, ודמי לשבת העולה ואינו מפסיק, וכן היולדת ג"כ אינה צריכה להשלים הימים שעברו עליה בלידתה, רק גומרת הימים הנשארים [3]. אך בספר נחלת שבעה [4] פוסק בשם הגאון מהר"ש שפירא מפראג, שמי שהיה חולה וקם מחליו צריך לנהוג שבעה אם עדיין לא עברו ימי השלושים. וכן פוסק החת"ס [5] בשמו, ומוסיף שפשוט שאם אירע רגל בינתיים שהרגל מפסיקו אע"פ שלא נהג אבלות כלל, ע"ש. אולם עיין בשו"ת שבות יעקב [6] שמסביר שהמהר"ש שפירא כיוון לחולה שלא הודיעו לו ולא כפי שהבין הנחלת שבעה. אך בשו"ת ציץ אליעזר [7] מתפלא על פירושו של השבות יעקב שהנחלת שבעה דיבר דוקא על חולה שהודיעו לו, כאשר מפורש כותב הנחלת שבעה בסי' עג דמיירי בשלא הודיעו לו.
וכן פוסק גם הערוה"ש [8] להקל. ויל"ע בלשון מרן המחבר [9]. ועיין גם
במ"ב [10]שכותב: ומ"מ יולדת שמת לה מת שחייבת להתאבל עליו, וה"ה שאר חולה, וא"א להן להתאבל מחמת חלישותן, כיון שהן ידעו מזה אך מחמת אונם א"א להן לנהוג אבלות והרגל פגע בתוך ז', בטל מהן גזירת שבעה וה"ה לענין שלושים. ועיין בשעה"צ [11]. וכן פסק הציץ אליעזר [12] כי באבלות הלוך אחרי המיקל.
אך אם לא נודע לו בזמן מחלתו [13] או נודע לו בהיותו לא שפוי בדעתו ולא היה ביכולתו לנהוג אבלות [14], לדברי הכל צריך הוא לנהוג שבעה אם כשהחלים ונודע לו עדיין לא עברו ימי השלושים.
(ד) ואין קורעין חלוקו. פי' לא מיבעיא שאין מודיעין אותו שמא תטרף דעתו, אלא אפילו נודע לו אין מצוים לו לקרוע שמא תגדל דאגתו, וכ"כ הב"ח בשם הר"ן [15]. ועיין בברכ"י [16] בשם הפרי צדיק דאף אם הוא נרדם בחוליו שאינו מרגיש מה שעושין לו, אין קורעין, שמא ירגיש, עכ"ל. ונמה צריכים להקפיד כשמדברים מסביב למטתו של חולה המחוסר הכרה (בין צוות הרפואי ובין המבקרים) שלא יאמרו שום דבר שלא היו אומרים בפני החולה לו היה בהכרה, שמא באמת אינו מחוסר הכרה באותו רגע וישמע מה שמדברים עליו ויבוא לידי יאוש.
(ה) ואין בוכין. אף על מת שאינו קרובו של החולה [17].
(ו) שלא ישבר לבו. פירוש דכיון שרואה החולה הזה שזה הפלוני מת ובוכין ומספידין עליו בפניו, נשבר לבו מפחדו שמא ימות גם הוא, ומטעם זה משתיקין המנחמים בפניו שע"י המנחמים נזכר למיתת אותו פלוני ומפחד שמא ימות גם הוא. גם קרוב לפרש ש"אין בוכין ומספידין" נמי מיירי שמת לו מת ונודע לו שמת קאמר, וכן "משתיקין המנחמים" על מת שלו [18].
וכותב הערוה"ש [19]: ומזה יש ללמוד שאסור לגרום שום צער לחולה ויראו לשמח לבבו בכל היכולת, עכ"ל. וכותב הרמב"ם [20] שיש לספר ספורים משמחים לחולה שירחיבו את נפשו ודברים שיסיחו דעתו ויצחק מהם.
כותב הערוה"ש [21]: ודע כי התולה אסור לו להחמיר לנהוג אבלות בדבר שיקלקל בריאותו, ואפילו חולה שאין בו סכנה יזהר מישיבה על הקרקע או לילך יחף אם תתקלקל בריאותו ע"י זה, ורק ישמור בדברים שלא יהיה קלקול לבריאותו, עכ"ל.
[1] כל בו על אבלות עמ' 17 בשם שערי דעה.
[2] הובא בפ"ת סי' שצג ס"ק ז.
[3] קיצור שו"ע סי' ריו סע' ג. שו"ת רב פעלים ח"ג יו"ד סי' כח.
[4] סי' יז.
[5] שו"ת יו"ד סי' שמב, ומובא בפ"ת סי' שצו ס"ק ג.
[6] ח"א סי' פח.
[7] ח"ה רמת רחל סי' כו.
[8] סי' שצו סע' ג.
[9] או"ח סי' תקמח סע' ז. ועיין שם במ"ב ס"ק כו בשם הפמ"ג.
[10] שם ס"ק נג.
[11] ס"ק לו.
[12] רמת רחל שם.
[13] ערוה"ש סי' שלז סע' ג.
[14] שי סי' שצו סע' ג.
[15] ש"ך ס"ק א.
[16] ס"ק ב.
[17] ש"ך ס"ק ב.
[18] ש"ך שם.
[19] סע' ב.
[20] ספר הנהגת הבריאות, וכן בתשובות כ"י בעניני רפואה, מובא ע"י הרב שלמה
אבנר בספר אסיא ג עמ' 336 בשם העיניים למשפט נדרים לט ע"ב.
[21] סי' שלז סע' ג.