נשמת אברהם / יורה דעה סימן שלט (עדכון)
סימן שלט דיני הגוסס (ואמירת צדוק הדין)
סעיף א (א) הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבריו, אין קושרין לחייו, ואין סכין אותו, ואין מדיחין אותו, ואין פוקקין את נקביו, ואין שומטין הכר מתחתיו, ואין נותנין אותו על גבי חול, ולא על גבי חרסית ולא על גבי אדמה, ואין נותנין על כריסו לא קערה ולא מגריפה ולא צלוחית של מים ולא גרגיר של מלח, ואין משמיעין עליו עיירות, ואין שוכרין חלילין ומקוננות, ואין מעמצין עיניו עד שתצא נפשו. וכל המעמץ עם יציאת הנפש, ה"ז שופך דמים. ואין קורעין ולא חולצין ולא מספידין עליו, ולא מכניסין עמו ארון לבית, עד שימות. ואין פותחין עליו בצדוק הדין, עד שתצא נפשו. הגה וי"א דאין חוצבין לו קבר אע"פ שאינו עמו בבית, עד אחר שימות. אסור לחצוב שום קבר להיות פתוח עד למחר שלא יקברו בו המת באותו היום, ויש סכנה בדבר. וכן (ב) אסור לגרום למת שימות מהרה, כגון מי שהוא גוסס זמן ארוך ולא יוכל להפרד, אסור להשמט הכר והכסת מתחתיו, מכח שאומרין שיש נוצות מקצת עופות שגורמים זה וכן לא יזיזנו ממקומו. וכן אסור לשום מפתחות בית הכהסת תחת ראשו, כדי שיפרד. אבל אם יש שם דבר שגורם עכוב יציאת הנפש, כגון שיש סמוך לאותו בית קול דופק כגון חוטב עצים או שיש מלח על לשונו ואלו מעכבים יציאת הנפש, מותר להסירו משם, (ג) דאין בזה מעשה כלל, אלא שמסיר המונע.
נשמת אברהם
(א) הגוסס. עיין מה שכתבנו בנשמת אברהם [1] בנוגע לקביעת המוות ובעיקר לגבי מוות מוחי ודעתו של האג"מ בזה. ועיין גם בדברינו באסיא [2], ולהלן בשם גדולי הפוסקים שליט"א, שאדם כזה נקרא חי ויש איסור חמור להשתמש בו כתורם לשם השתלת אברים. ובכ"א בטבת תשמ"ט דברתי בטלפון עם הג"ר דוד פיינשטיין שליט"א שאמר לי שלדעתו אין כל עדות בכתב שחזר בו אביו ז"ל ממה שכתב בענין קביעתו של הגדרת המוות, דהיינו היעדרות של כל פעילות עצמאית של הלב, הנשימה והמוח. אך לא ידע אם אביו ז"ל חזר בו בעל פה, או לא [3], עכ"ד. ועל אף שמביאים כראיה [4] שהאג"מ כן חזר בו מזה שהתיר לחולה בארה"ב [5] לעבור השתלת לב, אין מזה שום הוכחה פרט לזה שעם עצם התקדמות הרפואה והסיכויים הטובים מאד היום להצלחת ההשתלה והארכת חייו של החולה, חזר בו האג"מ מקביעתו שגם מדובר ברצח של מקבל הלב. אך לגבי התורם, הלא ברגע שמוציאים את הלב מחולה (שגזע המוח שלו הוגדר כמת), ואפילו באיסור, אז אין כל איסור הנאה – במקרה של סכנת נפשות של חולה אחר הסובל ממחלת לב המסכנת את חייו – לקבל את הלב, כיון שבין כה וכה יוציאו את הלב וישתילו אותו בחולה מתאים, ולמה שהוא לא יציל את חייו. והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
גם כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: חולה המועמד להשתלה, אין לו להמציא את עצמו לקבל את ההשתלה בארץ ישראל, כי גורם הוא בכך לקצור חייו של התורם, ואף אם גם בלעדיו יהיו מועמדים אחרים שיעברו על כך, אפי"ה אסור הואיל ובא"י רובם יהודים, עכ"ל [6]. וראה בתשובתו של הגאון שלים"א בסוף הסעיף קטן.
וחשבתי שאולי אפשר להביא ראיה שמותר לחולה לקבל השתלת לב גם בארץ מהגמ' בנדרים כב ע"א, וז"ל הגמ': עולא במיסקיה לארעא דישראל, איתלוו ליה תרין בני חוזאי בהדיה, קם חד שחטיה לחבריה. אמר ליה לעולא: יאות עבדי? אמר ליה: אין ופרע ליה בית השחיטה (שימות מהר – ר"ן, וגם כדי שימהר למות – רא"ש). כי אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל דלמא חס ושלום אחזיקי ידי עוברי עבירה? א"ל: נפשך הצלת (יפה עשית שכך אמרת לו שנפשך הצלת באותו דיבור – רש"י, ר"ן, רא"ש), עכ"ל הגמ'. ועל אף שבשיטה מקובצת כותב שנראה קצת שגויים היו, – הרי רש"י, הר"ן, הרא"ש והרא"ם (מובא בשטמ"ק) כותבים במפורש שיהודים היו (ועיין במאירי שיש לו דרך אחרת בסוגיא). ולפי זה יוצא שמותר אפילו לעודד בדיבור ולגרום על ידי כן להקדמת מיתת הזולת כדי להציל את עצמו מסכנת נפשות, [ועיין בתפארת ישראל על יומא פ"ח מ"ז בבועז או"ק ג ועל פאה פ"א מ"א בבועז או"ק ג; המאירי על סנהדרין עב ע"ב; ושו"ת נו"ב מה"ת חו"מ סי' נט. וראה בספר אסיא כרך ה עמ' 17]. וה"ה בנידון דידן שיהיה מותר לחולה הזקוק להשתלת לב להירשם ולהמציא את עצמו כדי לקבל לב ולהציל את עצמו אפילו מתורם יהודי ואעפ"י שזה יגרום להקדמת מיתתו של התורם.
אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם כדעתי' דמר שזה דומה להתם, אפשר להתיר השתלת לב כיון שהחולה בלא"ה ימות, והנשתל מציל בכך את עצמו ממות לחיים בזה שמבקש מרופא להציל את חייו ע"י קירוב מיתה של חולה העומד למות. אולם לדעתי לא מוכח כלל מהתם, מפני שעולא הרי הציל את עצמו מרוצח העומד על ידו אשר אם לא הי' אומר לו זיל ופרע בית השחיטה הי' הורגו ולכן הוא חשיב כאנוס על כך, משא"כ בנד"ד הרי הכל נעשה ברצון. וזה דומה למה שפסק הרמב"ם בפ"ה מיסה"ת דגם על מה שנאמר יהרג ואל יעבור, דמ"מ אם עבר פטור מפני שהוא אנוס ולא עשה את זה ברצונו, ואפילו הכי פסק שם בחולה שנטה למות והתרפא בע"ז, ממיתין אותו מפני שעשה את זה ברצונו. וכן הוא גם בשו"ע או"ח סי' רד ס"ח שאם אנסוהו לאכול אפילו אם נהנה מזה אינו מברך הואיל ונאנס על כך, ואפי"ה חולה מסוכן שאוכל איסור חייב לברך מפני שעושה כן ברצונו, עיי"ש במשנ"ב, וכ"נ גם כאן אין נד"ד דומה להתם, עכ"ל.
ועיין באסיא [7] על הגדרתו הרפואית של מוות גזע המוח ומשמעותו. ידוע היום [8]שקיימים מקרים של חולים שהוגדרו במדוייק כמי שגזע מוחם מת ושהמשיכו להתקיים במצב זה, דהיינו שהלב המשיך לפעום באופן עצמי במשך חודשים ער שהרופא הפסיק את מכונת ההנשמה [9] (ויש להניח שמספר המקרים גדול הרבה יותר אך לא מקובל ליתן לחולים האלה להמשיך ולשהות במצב כזה ומפסיקים את ההנשמה המלאכותית מיד לאחר קביעת האבחנה).
יש טענה שבחולה כזה, אם עורכים גם בדיקה המראה שאין שום זרימת דם למוח אזי אפשר לקבוע בודאות ובבטחון שהמוח כולו (כולל גזע המוח) מת ותוך זמן קצר ירקב. בבדיקה זו מזריקים חומר רדיואקטיבי לתוך צינור הנמצא כבר מקודם בתוך וריד של החולה (אסור לגעת בחולה כזה כי הוא מוגדר כגוסס), ובצילומים מיוחדים רואים אם החומר מגיע למוח. הופעת החומר במוח מעידה על קיום של זרימת דם שם והיעדרות של החומר במוח מעידה על העדר זרימת דם אליו. ידוע ומקובל כי באדם שמוחו מת אין שום זרימת דם למוח ולכן בדיקה זו מוכרת כאיבחון סופי ומוחלט למוות מוחי. עם זאת אין בדיקה זו נדרשת בחוק בשום מקום בעולם כדי לקבוע את האבחנה של מוות מוחי. באופן מעשי, ברוב רובם של המקרים, קובעים את האבחנה של מוות מוחי לפי בדיקות אחרות ואז, לפי החוק, ניתן להוציא איברים מאדם הנמצא במצב כזה לשם השתלה בחולה או חולים אחרים. והנה, לפני כשנתיים [10] פורסמו שני מאמרים רפואיים בהם נמסר על בדיקה של זרימת הדם במוח הנעשית תוך שימוש בחומר חדש, רגיש יותר לגילוי ומדוייק יותר באיבחון. מבין החולים שלא נתגלתה אצלם זרימת דם במוחם על פי הבדיקה בחומר הישן (שעדיין מקובל לשימוש) נמצאו מספר חולים שהובחנה אצלם זרימת דם בחלקים ממוחם כאשר השתמשו בבדיקה בחומר החדש. מכאן שקשה להסתמך בודאות מוחלטת על בדיקה או בדיקות הבאות לקבוע שיש העדר מוחלט של זרימת דם למוח, וכתוצאה מכך שיש ריקבון של המוח. אמנם הגר"מ פיינשטיין זצ"ל כתב להסתמך על בדיקה כזו [11], אך הוא כתב זאת רק לחומרה, עיין שם היטב. וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שכך מפורש בדבריו של האג"מ.
גם יש לדעת שפורסמו כמה מקרים [12] של נשים בהריון שמתו מוות מוחי לפי כל ההגדרות ושהרופאים המשיכו להנשימן, להזינן ולטפל בהן עד שנולר (בניתוח קיסרי) ילד חי ובריא. לאחרונה פורסם בעתון רפואי [13] מקרה כזה שהאשה "מתה" כשהיתה בשבוע ה15- להריונה והמשיכה להתקיים כך במשך 107 יום (תוך כדי הזנה דרך זונדא) עד הלידה (בניתוח קיסרי) בשבוע ה32- בערך. משקל הילד בלידתו היה 1555 גרם ובזמן כתיבת המאמר היה כבר בן 11 חודש ובריא לכל דבר. כבר לפני כמה שנים כותבת המערכת של עיתון רפואי חשוב [14]: עתה למרים אנו שחולה שהוכרזה כסובלת ממוות מוחי, יכולה להמשיך ולגדל עובר בתוך רחמה, ואף להביא לעולם ילוד חי ובריא מספר שבועות "לאחר המוות". אולי זהו הקש ששובר את גב גמל-המוסכמות. נראה שיש צורך לדבר על חולים שאובחנו כמתים "מוות מוחי" במושגים של "חיים גופניים" (איזה סוג של מוות "לא גופני" נרמז כתחליף?), כסובלים מ"ממחלה סופנית" שסופה "מוות". כל השמות הללו הם רק דרכים שונות לומר שחולים אלה (או לפחות גופיהם) בעצם עדיין חיים. נראה שמוות המוח אינו מהווה את הגבול: זהו אובדן טרגי, ולבסוף ממית. אבל לא ה"מוות" עצמו. מוות גופני קורה מאוחר יותר כאשר התיפקוד המתואם פוסק, עכ"ל של מאמר המערכת (מתורגם).
ועיין באסיא שם [15] נימוקם והחלטתם של מועצת הרבנות הראשית לישראל, שבתנאים מאד מוגדרים מתירים הוצאת הלב מחולה כזה לשם השתלתו בחולה לב אחר. ומפורש שם שאין ההיתר ניתן אלא להוצאת הלב ולא להוצאת הכבד.
אך עיין מה שכתבו גדולי הפוסקים שבזמננו [16] שאסור להוציא שום אבר מחולה כזה כל זמן שיש פעימות עצמאיות של הלב, כי הוא חי לכל דבר. וכן אמר הגר"ע יוסף שליט"א בהרצאה פומבית לפני כשנתיים. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לענ"ד נראה דאף שחולקים על פסק השו"ע בסי' שלט דגוסס ודאי מת תוך ג' ימים, היינו משום דיש לחשוש שהגסיסה פסקה באמצע, אבל אם לא פסקה, כולם מודים שלא יכול לחיות ימים רבים. ובנדון זה, אם לא מסירים את המכונה יכול לחיות עוד כמה חדשים, ולכן אין זה דומה לגוסס רגיל, עכ"ל. ואמר לי הגאון שליט"א שאסור לכהן להיכנס לחדר בו נמצא החולה משום ספק.
ובמוצאי פסח תשמ"ח ישבתי אצל הגרי"ש אלישיב שליט"א והסברתי לו את כל הצד הרפואי של מוות גזע המוח, הבדיקות הנעשות והתנאים הנדרשים לפני שניתן לקבוע אבחנה כזאת. גם אמרתי לו שהמהלך הטבעי של חולה כזה הוא, שברוב המקרים ולכל הדעות, ימות תוך 48 שעות, דהיינו גם לבו יפסיק לפעום. ואמר לי הגאון שליט"א: שכנעת אותי שברוב המקרים חולה כזה ימות תוך זמן קצר ביותר, אך אין כל הוכחה מכל זה שהוא מת כבר עכשיו וממילא כל זמן שלבו פועם אסור לעשות שום דבר שיקרב את מיתתו, עכ"ד. וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שעד שיחליטו גדולי הדור שחולה כזה נקרא מת, חייבים להמשיך להזינו ולטפל בו ככל חולה המחוסר הכרה, ולו יצוייר גם שיצטרך לעשות את זה ע"י חילול שבת, צריך לעשות כן. אך כמובן אין לעשות שום פעולת החייאה.
ושוב דברתי עם הגרי"ש אלישיב שליט"א ושאלתי אותו מה הדין באותם המקרים שחולה כזה המשיך להתקיים במשך חודשים עם פעימות לב עצמאיות, האם הוא נקרא גוסס במשך כל הזמן הזה? ואמר לי הגאון שליט"א שלדעתו חולה כזה נקרא ספק גוסס.
שאלו דייני בי דינא רבא דק"ק לונרון והמדינה את הגרי"ש אלישיב שליט"א: הואיל ולפי החוק במלכות בריטניה אסור לבתר גוית מת להוציא איברים למטרת השתלה אא"כ הסכים האיש, ולפי שהאיברים אינם ראויים להשתלה אא"כ נעשה הדבר שעות ספורות לאחר המיתה, המציאו הרופאים כרטיסית-תורם שהוא נושא על גופו, ובמקרה של מות יכולים לקחת האיברים הנחוצים להם ולבצע את ההשתלה מיד מבלי לאבד זמן. ובאם הרבנים לא יתירו הדבר עלול הדבר לסכן נפשות מישראל הזקוקים להשתלה, כי הרופאים יימנעו מלבצע השתלה אצל יהודים בגלל שהיהודים אינם תורמים את גופם למטרה זו. ההצעה היא שהרבנים יתנו ידם להנהיג כרטיסיות מיוחדות ליהודים הרוצים לתרום, לפי התנאים דלהלן: א. קביעת המות ע"י הפסקת הנשימה ופעולות החיות לגמרי למשך רבע שעה, ב. שהאיברים ישמשו להשתלה מיידית לשם הצלת נפשות ולא למטרת מחקר. מובן שלפי מספר התושבים בבריטניה ישתמשו באיברים לצורך כל התושבים. השאלה היא אם אריך למעבד הכי.
ובתשובה מכ"א תמוז תשמ"ה (הקטעים מורפסים בהסכמת הגאון שליט"א) דן הגאון שליט"א בצדדי הבעיה ומסכם, וז"ל: ובענין החשש שאם בית הדין לא יתיר לאלו הרוצים לתרום, שמא בגלל זה יימנעו הרופאים מלבצע השתלה אצל יהודים, דבר זה מתאים למדינת וכו' עיין שו"ת עצי חיים יו"ר סי' לד. אבל בבריטניה הנאורה שיעשו הרופאים דין לעצמם וימנעו הגשת עזרה רפואית ליהודים בתור עונש בגלל שאינם מוכנים לעבור על הדת, למסור גוויותיהם לניתוחים, אין הדבר מתקבל על הדעת שהאיום הזה בא מאנשי רפואה רציניים. ייתכן שאין זה אלא בגדר איום בלבר. גם אם כן קיים חשש שמא יבצעו את אשר זממו לעשות, חוששני שאם הדבר יגיע לבית המשפט או לשרי המדינה יתחשבו בטענת היהודים ויחייבו את הרופאים לטפל בכל אזרחי המדינה במידה שוה מבלי להפלות בין דם לדם. מכל הני מילי אין אני רואה מקום להתיר, עכ"ל.
ובסיכום: אפילו אם נאמר שלדעתו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל מוות גזע המוח נחשב כסימן של מוות כל הגוף, הדבר נתון למחלוקת גדולי הפוסקים, וממילא יש כאן ספק של רציחה בלקיחת הלב של אדם במצב זה ולכן יש להחמיר, וכן אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א.
ובערב שבת קודש פר' דברים (ח' מנ"א תשנ"א) אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאמנם יש מי שאומר שהגר"מ פיינשטיין ז"ל חזר בו ממה שפסק, שבכדי לקבוע את המוות צריכים היעדרות של כל שלושת התנאים (כפי שפסק החת"ס) אך אין זה בתשובותיו. ומכיון שאין שום הגדרה כזאת (של מוות גזע המוח) בש"ס אין אנו יכולים לחדש הגדרה כזו בימינו, ורק כשתקום סנהדרין יהיה בכוחם לקבוע אם מוות גזע המוח נקרא מוות, או לא. ועד אז, אמר לי הגאון שליט"א, אסור להוציא ממנו לבו או כל אבר אחר כל זמן שלבו עוד פועם בקרבו, עכ"ד.
בעת הכנת הספר לדפוס חתמו הגרש"ז אויערבאך שליט"א והגרי"ש אלישיב שליט"א על פסק הלכה בהנידון, וז"ל הפסק:
בס"ד, יום ח"י מנ"א תשנ"א
נתבקשנו לגלות דעתנו, דעת תורה, בענין השתלת הלב לצורך חולה מסוכן וכן בענין השתלת שאר איברים לצורך חולים שיש בהם סכנה. הנה כל זמן שלב התורם פועם ואפילו במקרה שכל מוחו כולל גזע המוח אינו מתפקד כלל הנקרא "מיתת המוח" עם כל זה דעתנו שאין שום היתר להוציא אף אחד מן איבריו ויש בזה משום שפיכת דמים.
(הרב) שלמה זלמן אויערבאך (הרב) יוסף שלו' אלישיב
ובתגובה לפסק הנ"ל כתב הרב משה טנרלר שליט"א מכתבים (בעברית) להגרש"ז אויערבאך שליט"א ולהגרי"ש אלישיב שליט"א בהם הוא מביא באריכות גדולה את דעתו (ולדבריו כך גם דעתו של הגר"מ פיינשטיין זצ"ל) מדוע, לפי נתונים רפואיים והלכתיים, אדם שמוגדר כמת מוות מוחי נקרא מת גם לפי ההלכה, לאחר עריכת בדיקות המראות שאין זרימת דם במוח. בתשובה למכתבו כתבו גדולי הדור שליט"א כדלהלן [17]:
לכבוד הרה"ג ד"ר משה טנדלר שליט"א,
את מכתבו מיום כ"ג אלול תשנ"א קבלנו ואחרי עיון בדבריו לא ראינו שום יסוד לשנות את דעתנו ואין שום היתר להוציא איברים לצורך השתלה כל זמן שלב התורם פועם, ויש בזה משום שפיכת דמים.
בכבוד רב ובברכת השנים
בין כסה לעשור תשנ"ב
(הרב) שלמה זלמן אויערבאך (הרב) יוסף שלום אלישיב
הגרש"ז אויערבאך שליט"א גם קיבל מכתב מפורט מרופא מומחה בארץ (וזאת לאחר שהרופא שוחח עמו ושמע מפיו את הסיבות לפסק הנ"ל) וגם את הראיות שהובאו במכתב זה דחה הגאון שליט"א. לאור כל זאת כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: הרי מבואר במס' ערכין ז ע"א שבמיתה טבעית הואיל והעובר זוטר חיותי' הוא מקדים למות לפני האמא, ואף אם קורה שנראה לנו כאילו הולד חי גם אח"כ, מבואר שם בגמ' שזה רק פרכוס כזנב הלטאה. ומבואר שם בגמ' דלא משכחת שהאשה תמות קודם והולד יחיה, רק לאחר שכבר ישבה על המשבר ולא לפני זה, וגם בשו"ע או"ה סי' של מיירי רק ביושבת על משבר. ועיין גם בתוס' חולין לח ע"ב שהקשו מזה על הגמ' שם ופירשו ג"כ דמיירי רק בנהרג. ואף שלעתים רחוקות הוא כן חי גם במיתה רגילה, הוא רק אם ממש הוציאו את העובר סמוך למיתה ולא לאחר זמן. וא"כ אם רק אפשר שתמשיך לעכל מזון ולגדל בבטנה עובר, ובודאי שגם עוד חלק חשוב מהאברים הפנימיים משתתפים בכך, הרי זה מוכיח לנו שאם ממשיכים בהנשמה מלאכותית עדיין האשה עוד חיה, ולפי"ז צריכים לומר דמה שאמרו חז"ל שאם נשברה מפרקתו או רק חוט השדרה של זקן דחשיב כמת, זה היה רק בזמנם שלא היתה כלל מכונת הנשמה, ולכן כיון שמיד תיפסק הנשימה ופעימת הלב לכן חשיב מיר כמת ואף אם עדיין מפרכס הוא כמת, משא"כ בזמננו אם החולה עדיין צמוד להנשמה מלאכותית ולא נותנים לו למות דינו כחי כל זמן שחלק ממנו חי והלב פועם, אע"ג שזה רק מפני ההנשמה, וה"ז דומה לנפל בן שמונה שלפי חז"ל הרי הוא כאבן, ובזמננו חלילא לחושבו כאבן הואיל ויש אפשרות של אינקאבאטאר. גם במי שנפלה עליו מפולת מבואר בגמ' דאם בדקו בחוטמו שאין לו נשימה אסור לחפור בשבת מפני שכבר נחשב כמת מוחלט, ואילו בזמננו ודאי חייבים להוסיף לחפור ולנסות בהחיאה. וכך הוא גם בנדון שלנו דבגלל מכשיר ההנשמה לא נותנים לאדם למות ועדיין הוא חי, כי אין להעלות על הדעת שהגוף הוא רק כפונדקאית לעיכול ולגדל ולד, ולפי"ז כל העוקר מהגוף לב או כבד בזמן שהאדם צמור להנשמה הרי הוא שופך דמים. גם באגרות משה חלק יו"ד ג' סי' קלב אפשר לפרש שאותו גאון וצדיק נתכוין שם רק להחמיר עיי"ש, אך אפילו אם נפרש שסובר שגם להקל דינו כמת לאחר הזריקה הנ"ל, הוא רק מפני שלא ידע מהאפשרות הנ"ל של עיכול מזון וגידול ילד. ולכן הואיל ולא נזכר כלל בש"ס ופוסקים לסמוך על מה שקוראים מות מותי, דינו כאילו עדיין חי. וכל זמן שלא ראינו ברור באשה או בהמה מעוברת הצמודים להנשמה מלאכותית שהתיזו מהם ראשם לאחר מיתת המוח שעדיין הם יכולים לגדל ולד, חייבים ודאי לחשוש שההנשמה רק מעכבת המיתה ולא שכבר מת. אך אעפ"י כן נראה שאם יהי' פעם בירור גמור על המוח והגזע שהם כבר הרוסים, דשפיר מותר להפסיק את ההנשמה מבלי להזיז את גוף הארם, מפני שהמכשיר רק מעכב את יציאת הנפש אפילו אם ההצמרה למכשיר היתה כדין לצורך החולה, עכ"ל.
והנני מוסיף על דברי הגרש"ז אויערבאך שליט"א לשאול:
כיון שחולה כזה מוגדר בהלכה כגוסס, הרי כל זמן שלא יודעים ללא כל צל של ספק שמוחו נהרס כליל, איך אפשר לבצע אותן הבדיקות הבאות לקבוע שהוא ממש מת. הלא צריכים לבדוק אותו ולהזיז איבריו וכן לבדוק אם קיימת תגובה כלשהי לכאב עמוק (על ידי צביטת שריר או לחץ חזק על בית החזה וכו'), בדיקות נוירולוגיות באמצעות מכשירים שגם הם דורשים נגיעה בגוף, ולבסוף בדיקה הבאה לברר אם יש איזו שהיא נשימה עצמונית של החולה ללא עזרה של מכונת ההנשמה (מפסיקים את מכונת ההנשמה ולוקחים ממנו בדיקות דם חוזרות במשך 10 דקות כדי לוודא שהוא אינו נושם כלל) כאשר בדיקה זו כרוכה בסיכון של ירידת לחץ דם והפרעות קשות בקצב הלב – וכל זה עוד לפני שמגיעים לבדיקת זרימת הדם במוח. הלא בחולה רגיל שמת, קובעים את המוות על ידי בדיקת הלב רק אחרי שרואים שהוא לא גוסס ואין סימנים של חיות הנראים לעין. ואם בודקים חולה גוסס, מותר וחובה לעשות זאת רק כשיש אפשרות, אפילו רחוקה, שניתן לעזור לו. אך מה ההיתר לבדוק חולה המוגדר בהלכה כגוסס רק כדי לקבוע שהוא אולי כבר מת?
ולסיכום, כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
א. אף שחשוב מאד לברר על ידי התזת ראש של בהמה מעוברת, עם כל זאת עדיין לא יצאנו מספק לגבי אדם, גם אם יתברר שהגוף משמש רק כאינקובאטור כי עוד יש לדון דשמא דינו כגוסס, ואולי אפילו אם לא מזיזים את הגוף, מכל מקום הבדיקה עצמה שמכניסים חומר לתוך כל כלי הדם שבגוף האדם – וזו הרי לא נעשית לטובתו – מקרבת מותו. וגם עדיין צריך בירור הלכתי אם אפשר לסמוך על בדיקה מדעית, ולא על ראיה מוחשית, ולהוציא ממנו איברים כשהלב עדיין פועם.
ב. לעומת זאת, מכיון שהוא מוגדר כגוסס, ואין שום סיכוי שיחלים או שינשום שוב בכוחות עצמו, מותר להפסיק את מכונת ההנשמה שמעכבת את נשמתו מלצאת מגופו וכפי שמובא ברמ"א [18]. וזה אך ורק בתנאי שיודעים בודאות מוחלטת שמוחו אינו מקבל שום הספקת דם ונרקב בתוך הגולגולת (הסיכום הזה היה לעיני הגרש"ז אויערבאך שליט"א שהסכים להכתוב בו).
אך לפי דעת הגרי"ש אלישיב סליט"א, כל עוד שלא ברור שחולה כזה מוגדר כגוסס, אין להפסיק את מכונת ההנשמה כל זמן שלב החולה פועם בקרבו. (נכתב בהסכמתו של הגאון שליט"א).
ובד' טבת תשנ"ב כתב הג"ר שרגא פייוול כהן שליט"א (מחבר הספרים בדי השולחן על יו"ד) שאלה להגרש"ז אויערבאך שליט"א ולהגרי"ש אלישיב שליט"א כדלקמן:
רום מעלת הוד כבוד מרן הגאון הרב ר' שלמה זלמן אויערבך שליט"א,
ברצוני לשאול את פי מרן שליט"א את השאלה דלהלן:
הנה מרן שליט"א הורה שאדם שמת מוחו לגמרי בכל זאת דינו כחי ואסור להוציא לבו לצורך השתלה, ושואל אני אם מותר לקבל השתלת הלב או שמא יש בזה חשש של שפיכות דמים.
והנה כפי ששמעתי ממנהל באחד ממרכזי ההשתלה, תהליך ההשתלה כך הוא: נמצאת רשימה של אלו הצריכים השתלה, וכשקורה שאחד נחלה או נפגע קשה והחליטו עליו שמת מוחו מודיעים כן לזה שנמצא ראשון ברשימה והוא נכנס למרכז ההשתלה ובודקים אותו במיני בדיקות לראות אם הוא ראוי בכלל להשתלה ואם הלב של התורם מתאים אליו וגם עושים שאר ענייני הכנה לניתוח ההשתלה, וכשזה מוכן לקבל הלב מודיעים כן לרופא של התורם ואז הוא שמוציאים הלב ממנו [ולא קודם לזה, כי כל מה שהלב שוהה מחוץ לגוף האדם מתמעט האפשרות של השתלה יעילה].
והנה לפי זה היה נראה לכאורה שאסור לקבל ההשתלה דעל ידי שמסכים לקבלו מתקצרים ימיו של התורם דאף שבמה שמסכים מתחילה כשמודיעים אותו לקבל ההשתלה אינו גורם קיצור ימיו של זה כיון שאם ימאן לקבלו יודיעו מיד לזה שנמצא אחריו ברשימה אבל הרי לאחר שנבדק והוכן להניתות אם בשעה ההיא יסתייג מהניתוח יתארך חייו של התורם השיעור הנצרך להכנת השני שברשימה לקבל הלב ומי התיר לו לראשון זה שברשימה לגרום קיצור ימיו של התורם, ואף שבפועל ממש הרופא הוא ההורגו מכל מקום זה המקבל את הלב נראה שהוא כשוכר הורג להרוג את חבירו שהרמב"ם פסק בזה בפ"ב מהל' רוצח ה"ב שהוא גם כן שופך דמים ועון הריגה בידו [והיינו רגרמא ברציחה אינו כשאר גרמא שבתורה דברציחה דינו כשופך דמים איהו גופיה וחייב מיתה בדיני שמים ורק ממיתת ב"ד הוא דפטור, וכדלמד שם כן הרמב"ם בהלכה ג' מקרא] [וכיון שיודע שלבסוף יסתייג מההשתלה גם בתחילה אין לו להסכים לכך כי לבסוף כשיחזור בו יקצפו עליו הרופאים על שהטריד אותם בחינם ועלול לבא לו מזה איזה מגרעת בטיפולו מהרופאים].
ואף במקרה שרוב האוכלוסיה הם נכרים כמו בארצות הברית היה נראה לענ"ד שבכל זאת אין לסמוך על הרוב דנראה לדמותו למה שפסק הרמ"א באבן העזר סימן ד' סעיף ל"ד שמפקחין את הגל על התינוק המושלך בעיר אף ברוב נכרים משום דבני העיר חשיבי כקביעי [וכדפירש המשנה ברורה בסימן שכ"ט ס"ק ו' בטעמו, ועוד הביא שם במ"ב שגם דעת הגר"א בזה כהרמ"א] והיינו דלענין פיקוח נפש גם זה חשיב כקבוע אף שזה שדנין עליו פירש מהקביעות, וא"כ גם בהא דידן כיון שיש אפשרות של איבוד נפש מישראל אין לילך בתר רוב, ואף שבהא דידן איכא גם פיקוח נפש מצד מקבל ההשתלה אין נראה לחלק בכך.
ועוד היה נראה להעיר בזה מטעם אחר והוא דלכאורה נראה שאם לדוגמא נמצאים תשעה יהודים ועשרה בעלי חיים בחצר אחת ונתפזרו כולם כל אחד לחצר אחרת ויהודי אחר המתפרנס מצידת בעלי חיים רואה צורה אחת מאלו הי"ט והוא בחושך ואינו מכיר אם הצורה הוא מהיהורים או מהבעלי חיים דנראה שאסור לו לירות ולהמיתו אף שיש רוב ואף דלענין פיקוח נפש קיי"ל בשו"ע או"ח שם דבכה"ג שפירשו כולם שאין מחללים את השבת בעל כרחך דהצלה לחוד ושפיכות רמים לחוד דלענין שפ"ד לא סמכינן ארובא [ושמא הטעם כי רובא דאיתא קמן אינו מטעם בירור והוכחה אלא מגזירת הכתוב הוא ללכת אחר הרוב וסברא הוא שלא אמרה תורה כן במקום שפיכות דמים כיון שסוף סוף שמא ניטל נשמתו של זה] וא"כ גם בהא דידן אין לסמוך על הרוב כיון שיש בזה חשש של שפיכות דמים כנ"ל בשם הרמב"ם, ואף שבהא דידן איכא גם פיקוח נפש מצד מקבל ההשתלה אין נראה לחלק בכך כיון שסוף סוף יש לחוש בזה לשפ"ד.
הנה הרשיתי לעצמי לחוות דעתי הקלושה בדינים אלו, ואמנם נפשי בשאלתי ממרן שליט"א להורות הדרך הנכון בזה, ומביע אני תודתי למפרע למרן שליט"א על הטורח שאני מטריח אותו. ואסיים בברכת כהן הדיוט למרן שליט"א לבלות ימיו בטוב ושנותיו בנעימים לאורך ימים ושנים כעתירת התלמיד.
שרגא פייוול כהן
נ.ב. הנה כפי שידוע למרן שליט"א גם הגאון הרב אלישיב שליט"א הואיל בטובו להזדקק לשאלתנו אודות מות מוחי בימי הקיץ העבר לכן השבתי לנכון להציע לו גם את השאלות האלו שכתבתי למרן שליט"א.
וזו תשובתו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א:
כ"ב טבת תשנ"ב.
ישפוט ד' שלו' טובה וברכה למע"כ הגאון המפורסם
מוה"ר שרגא פייוול כהן שליט"א.
אחרי מבוא הברכה בכבוד ויקר כיאות, הנני בתשובה למכתבו החשוב שקבלתי.
לענ"ד נראה דחולה שזקוק להשתלה בארה"ב יתכן שאינו כשופך דמים, כי לפי תיאורו של הרב טנדלר הוא שהתורם מקבל זריקה של חומר רדיואקטיבי ומצלמים מיד את ראשו לראות אם זרם הדם מגיע לגזע המוח, וכעבור 24 שעות חוזרים עוד פעם על בדיקה זו – הוא אמנם מזכיר רק גזע המוח אבל כפי ששמעתי לדעת הרופאים זה מראה על כל המוח שכבר מת ולא פועל מאומה. וזה גם אמר לי ידידי פרופיסור אברהם סופר שליט"א שלפי החוק אין מזמינים את המעומד להשתלה רק לאחר שנקבע ודאי לדעתם שכבר מת [אך הוא אמר לי שהחוק לא מחייב לעשות את הבדיקות האלה שהזכרנו רק על גזע המוח שכבר לא פועל וזה נקרא מות קליני, ולפי"ז משתנה גם הדין]. ואם באמת יעשו כך הרופאים דעתי העניה שזה יהיה תלוי במה שעתיד להתברר שאם בלי מוח כלל (באופן שיוציאו לגמרי מהראש את כל המוח לעיני הרואים) עדיין יכולה כשבה מעוברת הצמודה למכשיר הנשמה להמשיך ולגדל בבטנה את העובר שבמעיה כשהכשבה היא לגמרי בלי מוח, נתבטלה ההוכחה שלי מזה שהעובר חי גם לאחר שהאמא כבר מתה, ונצטרך לומר דמה שאמרו רז"ל דעובר מיית קודם הוא רק ללא מכשיר הנשמה אבל עם המכשיר שאני. ודבר זה יתברר בעוד מספר ימים לעיניהם של רופאים דתיים ביניהם גם פרופיסור אברהם הי"ו (ראה להלן נספח בעמ' קעה).
לכן הנני חושב שאם הרופאים יקיימו ויעשו את הזריקות דלעיל נלענ"ד דלכאורה ה"ז חשיב כהותז ראשו או כנשברה מפרקתו של זקן דחשיב כמת גם בלי רוב בשר. ואף שיש גם מפקפקים וחוששין, עכ"פ ספק הקרוב לודאי מיהו הוה. ובכגון דא נראה דשפיר אזלינן בתר רובא שהתורם הוא נכרי, שהרי מעיקר הדין שפיר חשיב לענ"ד כפירש מהקבוע ואין יודעים מיהו, ורק משום חומרא דנפשות חוששין דשמא הוא ישראל ואסור. וכיון שלעומת זה עומד לפנינו ספק הצלת חיים של ישראל נלענ"ד דכיון שגם לדעתו דמר מותר להחולה לרשום עצמו להשתלה, והואיל ולאחר שהוזמן ולאחר 2 הבדיקות כבר קרוב לודאי שכבר פסקה חיותו, דשפיר מותר לו לקבל את ההשתלה ולא לדחותה שנוסף לזה חזי לאצטרופי דלדעת החוששים דשמא הוא עדיין חי, מ"מ לאחר אותן הבדיקות כולם יודעים שאם מסירים מגופו את מכשיר ההנשמה הוא מת תיכף ומיד, ונמצא שגם אם ידחה את ההשתלה הרי הרופאים יסירו מיד את המכשיר ויגרמו בכך לקרב את מותו ע"י ההסרה.
אך כל זה הוא רק כמו בארה"ב שהרוב הם נכרים משא"כ בא"י יש לדון טובא על עצם הבדיקות שהרי התורם עומר ודאי למות ולכאורה דינו כגוסס שהמקרב מיתתו ממש שופך דמים, ומה שהרב טנדלר כותב שלא נוגעים בגופו כפי ששמעתי כמעט אי אפשר שלא להזיז את הגוף. אך גם עיקר הדבר הוא טעות שהרי עצם זריקת החומר שמתפשט בכל הגוף הוא הרבה יותר חמור מלהזיז קצת את הגוף או לעצום את העין דודאי אסור (גם לצערנו יש גם חשודים שלא יעשו כלל את הזריקות) והרי כל הפעולות אינן כלל לתועלת של הגוסס רק עבור אחרים.
אך שוב התבוננתי דמאותו הטעם יש לאסור לכאורה גם בחו"ל, שהרי אף הגוי אסור לו להרוג גוי ומסתבר שגם אסור לקרב מיתת הגוסס ונמצא דבזה שמכשילים אותו לעשות הזריקות עוברים בלפני עור של שפיכות רמים. אך אפשר דכיון שגם אם הישראל ימנע מלהרשם מ"מ הרופא ודאי יעשה זאת עבור אחרים, ואף דבישראל אנן נקטינן דמפני שאחרים יעשו האיסור לא פקע כלל הלאו של לפני עור, מ"מ לגבי נכרי נראה לכאורה דשפיר מותר, וכ"ש במקום פקו"נ של הישראל ושפיר מותר להרשם, ואילו אח"כ לאחר שכבר הוזמן הרי פשוט הדבר שאינו חייב כלל למנוע ספק הצלת חייו כדי להציל את הרופא שהוא נכרי מהריגת הגוסס שקרוב לודאי שכבר מת ולא חי. אך כל מה שכתבנו הוא רק לאחר 2 הזריקות אשר למעשה אינם עושים את זה, ונמצא שהפקפוקים הם עדיין במקומם [אגב מסופקני לענין יא"צ אם נאמר שהוא ספק חי ספק מת, אם מי שהיא"צ שלו הוא ממיתה רגילה יכול לדחות את זה שהמכשיר הי' צמוד לגופו שהוא רק ספק].
אך הלום נודע לי מידידי פרופיסור אברהם שגם אחרי קביעת מות של גזע המוח ע"י הרופאים שגם אם לא עשו כלל את שתי הזריקות הנ"ל אפי"ה קרוב לודאי שהחולה כבר לגמרי מת ואצל הרופאים הוא נחשב כבר כודאי מת, ומכיון שהרופאים המתחשבים בעיקר עם המדע אינם מקפידים על ההלכה שלנו, הידועה לכל שומר תורה ומצוות, שהמזיז אפילו חלק קטן מהגוף של גוסס דינו כשופך דמים, נמצא שלפי כל האמור לעיל יוצא שבחו"ל שרובם נכרים מותר לקבל השתלה ורק בא"י אסור.
ביקרא דאורייתא ובברכה מרובה,
שלמה זלמן אויערבאך.
וזו תשובתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א:
בס"ד, ב שבט תשנ"ב
לכבוד ידידי הרב הגאון המובהק
מהור"ר שרגא פייוול כהן שליט"א
ברכה ושלו' רב
ע"ד השאלה אם מותר לחולה לקבל השתלת לב הואיל ועי"ז שמסכים לקבל הוא גורם לקצר ימיו של התורם וכמו שהאריך כת"ר בזה, ואף שלדעת הרמב"ם, וכ"פ בשו"ע אה"ע סי' ד בתינוק הנמצא בעיר שרוב תושבי' נכרים שהולכין אחה"ר ואין מפקחין עליו הגל בשבת. אבל הרמ"א פסק שאף בכה"ג אין הולכין אחה"ר (אחר הרוב), ונקטינן להלכה כהרמ"א כמ"ש במ"ב סי' שכט.
אך בעיקר הדין דאין הולכין בפיקוח נפש אחה"ר כ' הפמ"ג יו"ד סי' קי (שערי דעת סקל"ז) וז"ל: "הא דפסק הרמב"ם פ"ב מהל' שבת פירש א' מהם כ"ז שנשאר בקביעות מפקחין, קל הוא שהקילו רבנן ולא מד"ת עי' מ"מ שם, וי"ל איך התירו לעבור על ד"ת בקום ועשה וצ"ע וי"ל" ע"ש. והר"ן בשלהי יומא כתב: "פירוש מקצת מהן כלומר א' מהם אע"ג דמדינא כיון דנייד הו"ל למימר דמרובא פריש אפ"ה כיון דקביעות נשארה במקומה משום חומרא דפיקו"נ דיינינן ליה כמחצה על מחצה, וספק נפשות להקל. אבל פרוש כולהו והלך א' מהן לחצר אחרת ונפלה שם מפולת עליו, כיון שהקביעות לא נשארה במקומה לא סגיא חומרא דפיקו"נ כולי האי דנימא דאפילו בכה"ג מפקחין". משמע דזה בגדר האמור בסופ"ק דכתובות לגבי יוחסין דבעינן תרי רובא להוציא מחשש קבועה, ועכצ"ל כן דאל"כ מה ההבדל בין האי רובא להאי רובא. ובפרמ"ג או"ח סי' שכט כתב דיש לספק הא דאין הולכין בפ"נ אחה"ר אם דווקא באיסור שבת במשאצ"ל (מלאכה שאינה צריכה לגופה) למ"ד דרבנן הקילו בו הא במלאכה ד"ת הולכין אחה"ר, והעד לכאו' דפירשו כולן הולכין כו' והתוס' שכ' ביומא פה וחי בהם משמע מה"ת אין הולכין אחה"ר, א"כ מאי שנא פירשו כולה" [ומ"ש שם דבמפקחין איכא משאצ"ל ע' ר"ה לב ברש"י דמ"ש מפקחין דאין בו אלא משום שבות].
עוד יש לדון במ"ש ביומא דף פה מי שנפל עליו מפולת לא מיבעיא ספק הוא שם ספק אינו שם, ספק חי ספק מת, ספק כותי ספק ישראל – מפקחין, מצאוהו חי פשיטא לא צריכא דאפי' לחיי שעה. לפי פשטות הסוגיא הרי האי חידושא ראפי' לחיי שעה מפקחין מיירי במצאוהו, היינו דאין לנו ספק מי הוא.
והנה בשו"ת שבות יעקב סי' י"ג [וכן הביאור הלכה בסי' שכט] הביאו מ"ש הסמ"ג והסמ"ק וז"ל: "אם מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם חיי שעה מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה כדאמר במס' שמהות המעצם עיניו ה"ז שופך דמים" עכ"ל. והדברים צריכים ביאור מהי כוונתו במה שהביאו סייעתא למי שנתרוצץ מוחו מהא דשנינו במס' שמחות אין מעצמין את עיני הגוסס, הלוא בגוסס בידי שמים קיי"ל בסנהדרין עח ההורגו נהרג עליו, ובנתרוצץ מוחו ה"ה (הרי הוא) טריפה וההורגו פטור, ועי' ביאוה"ל שם: "מרוצץ נמי גוסס הוא וגרע מגוסס", א"כ תרוויהו איתנייהו בי' ומה ראינו מהתם להכא. ועוד הלוא משנה ערוכה היא בשבת קנא "המעצם עם יציאת נשמה ה"ז שופך דמים", ול"ל להביא ממרחק ממס' שמתות.
אכן בשמחות פ"א שנינו "אין מעצמין את עיני הגוסס, הנוגע בו ומזיזו ה"ז שופך דמים שהי' רבי מאיר אומר משל לנר כו' כך כל המעמץ את עיני הגוסס מעלין עליו כאילו נוטל נשמתו". היינו דאין בזה משום רציחה ממש אלא מעלין עליו כאילו – ולפי"ז ע"כ צ"ל דהא דקתני גוסם בכל גווני גוסס מיירי גם בגוסס בידי אדם [ייתכן דגם בגוסס בידי שמים ההורגו סמוך ליציאת נפשו לאו בר קטלא הוא, וצ"ע בזה] ומזה הוכיחו דכל עוד ונשמתו בו אף דזוטר חיותי' המקרב מיתתו יש בו משום שפיכות דמים, ה"ה נתרוצץ מוחו, והאי דינא רמחללין עליו את השבת איננו תלוי בהורגו אם חייב מיתה כמ"ש הרמב"ן הובא דבריו ברא"ש שלהי יומא, דמשום סכנת עובר נמי מחללין.
ומעתה מ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' רוצח: "השוכר הורג להרוג חבירו… או שכפתו והניחו לפני הארי וכיוצ"ב… עוון הריגה בירו וחיי"מ לשמים…", ובפ"ד שם: "אע"פ שיש עוונות חמורין משפיכות דמים, אין בהם משום השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, וה"ה לא הרג בידיו אלא סיבבו", יש לדון שאין הדברים אמורים במי שנתרוצץ מוחו וכיוצ"ב וכנ"ל. [זאת ועוד, אם הוא לא הי' נרשם להשתלה – אחר הי' בא במקומו. אמנם אחרי שהכינו אותו להשתלה אם הוא הי' חוזר בו הרי הי' לוקח זמן עד שיכינו אחר במקומו וא"כ נמצא שעל ידו מקצרים ימיו אך כ"ז אם הוא הי' עושה הפעולה בידיו בעצמו אז בודאי מעלין עליו כאילו הוא נוטל נשמתו. אבל אם אנו דנין על גרמא עלינו לדון באופן כללי והרי אילולא הוא, היו מבצעים את ההשתלה ללא כל איחור].
לפי כל האמור נראה שיש מקום לסמוך על רוב בנדון שלפנינו [מובן שזה לפי מ"ש כת"ר לדמותו להרמ"א אה"ע סי' ד סעי' ל"ד. היינו שאין בזה משום קבוע לגבי שאר איסורי תורה].
והנני בזה ידידוש"ת
יוסף שלום אלישיב
נספח לסימן שלט סעיף א
בי"ז בשבט תשנ"ב נערך ניסוי בכבשה מעוברת בסוף תקופת הריונה, קרוב למועד ההמלטה. במהלך ניתוח שארך כשלש שעות הופרד ראשה של הכבשה מגופה במחצית גובה הצוואר כאשר היא היתה מונשמת דרך הקנה באמצעות מכונת הנשמה. במשך כל אותו הזמן המשיך לבה של הכבשה לפעום באופן עצמאי וכן גם לבו של העובר. 25 דקות לאחר שראשה של הכבשה הופרד לחלוטין מן הגוף, בוצע ניתוח קיסרי אשר במהלכו הוצא מגופה של הכבשה ולד חי אשר כעבור מחצית השעה קם ועמד על רגליו. לבה של הכבשה המשיך לפעול באופן סדיר במשך כל הזמן הנ"ל ופעולתו פסקה רק לאחר שהופסקה פעולתה של מכונת ההנשמה.
ולאחר שתיארתי בו ביום את הנ"ל בפניו של הגרש"ז אויערבאך שליט"א כתב לי הגאון שליט"א: לפי זה נתבטלה ההוכחה שלי מזה שאמרו בגמ' דעובר קדים ומיית, וצריכים לומר שאם האמא צמודה למכונת הנשמה יכול שפיר העובר להשאר חי גם לאחר מיתת האם. אולם למעשה אין זה משנה כלל את המסקנא הקודמת שעדיין יש חשש של הזזת הגוסס ונמצא שבחו"ל מותר ובא"י אסור.
גם חושבני דאף שנתברר שהלב יכול לפעום גם אם הותז כל הראש, מ"מ לגבי אדם אין לסמוך על שום בדיקה מדעית להחליט ודאי שגם המוח כולו לא חי רק ע"י הפסקת מכונת ההנשמה אשר לדעתי שלאחר בירור אמתי ומוחלט על גזע המוח שלא פועל כלל – אף שעדיין דינו כגוסס והרי הוא כחי – מ"מ מותר להפסיק את ההנשמה המלאכותית ולהמתין שיעור הזמן המקובל ולראות שהוא לא נושם ולחושבו כמת, ורק אז אם אפשר, מותר להפעיל את המכונה מחדש וגם להוציא ממנו את הלב, אולם אמרו לי שלמעשה זה כעת בלתי אפשרי להפעיל את הלב מחדש, עכ"ל.
הערה: בניגוד למקרים שהובאו לעיל של נשים הרות שמתו מות מוחי ושהמשיכו לגדל את עובריהן במשך שבועות וחודשים לאחר מכן, הרי הכבשה בה בוצע הניסוי נבחרה דווקא בשל היותה קרובה מאד למועד ההמלטה המשוער (בניסוי קודם היתה הכבשה כשבועיים לפני סוף ההריון והדופק של העובר חדל מלהישמע כ40- דקות ממועד הפרדת הראש של הכבשה מגופה והעובר נולד מת). וכן בניסוי הנוכחי, לקראת תום 25 הדקות לאחר הפרדת הראש מן הגוף, נצפתה תופעה של התכווצויות בקצב סדיר של כל גוף הכבשה. כנראה משנית להתכווצויות (צירים) של הרחם – דבר שכנראה היה לו גם סימוכין בתרשים האקו.
(ב) אסור לגרום למת שימות מהרה. ועיין מה שכתבנו בנשמת אברהם [19] שאסור להרוג או לגרום בקום ועשה למיתת חולה, ועיין גם לקמן ס"ק ג. ומה שמובא [20] על זקנים שבעיר לוז בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים (ועיין במדרש רבה [21] שהגירסא שם היא "מוציאים אותם"), צ"ל שאין זה נקרא איבוד לדעת או גרם מיתה כי מדובר על מיתה טבעית ע"י מלאך המות שלא היה לו רשות לעבור בה. ועיין שם גם מה שכתבנו [22] מהגמ' בסוטה [23] ומהרמב"ם [24] שסוטה שיש לה זכות הרי זה תולה לה וכו', רלכאורה חולק על הגמ' ביומא [25] ששם כתוב: בינונים לאלתר מתו, רשעים מצטערין והולכין עד חודש ימים, ע"כ. וחשבתי לומר שאין כאן סתירה כי דוקא הזכות של תלמוד תורה היא שתולה לה. אך עיין בגמ' שבועות [26] שלא משמע כן, וצ"ע.
כותב האג"מ [27]: דודאי אסור לעשות אמצעים להאריך חיי שעה באופן שיהיה ביסורים וכו'. ובתשובה אחרת [28] כותב: שאם אין יודעין הרופאים שום רפואה לא רק לרפאותו אלא אף לא להקל היסורין אלא להאריך קצת חייו כמו שהן ביסורין, אין להם ליתן רפואות כאלו וכו' ואומרים על איזה אינשי שאין דעתם כראוי כל כך שהם רק כמו ירק שאין לרפאותן כשנחלו באיזו מחלה כשאין להם יסורין והריפוי הוא כדי שיהיה בריא ויוכל לחיות זמן הרבה, דודאי פשוט וברור וכו' שמחוייבין לרפאות ולהציל במה שאפשר לכל אדם בלא שום חלוק בחכמתו ובדעתו וכו'. ובאותה תשובה שוב כותב הגאון ז"ל [29]: אבל באופן שיש לו יסורין ואין ידוע רפואה אף לא להקל מהיסורין, שעל כעין זה ניחא להו לאינשי יותר אף למות מלחיות חיי יסורין כאלו, כדאיתא בגמ' בכתובות לג ע"ב דדלמא מלקות חמיר, אפשר כדמסתבר לכאורה שאין מחוייבין לרפאות חולה כזה כשאינו רוצה בעניני רפואה כאלו שמאריכין חייו בחיי יסורין כאלו וכו'. ושוב בתשובה אחרת כותב הגאון ז"ל לגבי חולה סרטן וז"ל [30]: הנה לפ"מ שנתבאר גם לרפא בסמי מרפא כשא"א אלא להאריך ימי החולה על משך זמן הידוע שלא מרפאין אלא שמועילין הסמי רפואה אלא להאריך ימי החולה וא"א אלא בסמים אלו, שאין מרפאין אלא מאריכין ימי החולה ביסורין, צריך להודיע זה להחולה ולשאול ממנו אם רוצה שיתנו לו רפואה דסמים אלו שאם בחיי יסורין רוצה יותר ממיתה, צריכין ליתן לו ואם אין החולה רוצה לחיות ביסורין, אין ליתן לו סמי רפואה אלו וכו', עכ"ל. ובעוד תשובה הוא כותב [31]: ובדבר חולה גדול שלדעת הרופאים לא יחיה אלא רק שבעה ימים או פחות ונחלה בעוד מחלה מסוכנת כמו בדלקת הריאה, אם מותר או גם חייבין לרפאותו ברפואות שמרפאין לחולה ממחלה השנית, הנה פשוט וברור שמחוייבים לרפאותו במה שאפשר לו ממחלה השניה אף שלית להו רפואה למחלה אחרת וכו', עכ"ל של האג"מ.
וכותב הגרש"ז אויערבאך שליט"א [32]: הן אמנם פשוט וברור דאע"ג שהחיים של משותקים ל"ע אינם כלל חיים לפי המושגים הפשוטים שלנו וקשה מאד כח הסבל של החולה וגם של משפחתו, עם כל זאת הננו מצווים וגם חייבים להשתדל בקום ועשה להארכת חייהם של משותקים. ואם הוא חולה חייבים ודאי להזדרז בהצלתו וגם לחלל עליו את השבת, כי הענין של "חיים" אין לנו שום קנה-מידה במה למדוד את יוקרם וחשיבותם אפילו לא בתורה ומצוות שהרי מחללין את השבת גם על זקן חולה מוכה שחין אע"פ שהוא חרש ושוטה גמור ואינו יכול לעשות שום מצוה וחייו הם רק למשא וסבל גדול על משפחתו וגורם להם ביטול תורה ומצוות, ונוסף לצערם הגדול הרי הם אזלי ומדלדלי, אפילו הכי מצוה בגדולי ישראל להשתדל ולעסוק בהצלתו ולחלל עליו את השבת. ועוד יותר מזה, נלענ"ד שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו"ש הר"ן בנדרים דף מ ע"א והובא גם בפוסקים [33], מ"מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד' שהחולה ימות, ג"כ חייב הוא להתעמק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים וכו'. אבל מ"מ הואיל וסו"ס החיים של המשותקים הם רעים ומרים וגם יש אשר טוב להם המות מהחיים, לכן בכגון דא (כיון שעל ידי הניתוח היא תישאר ח"ו משותקת לכל ימי חייה וגם נוסף לזה אין ההצלה ודאית) מסתבר שאין חייבין לעשות מעשה של נתוח בקום ועשה ובפרט בנדון דידן שגם עצם ההצלה אינו אלא ספק, עכ"ל.
ולדעתו של הגרא"י וולדינברג שליט"א [34]: כל שיש לחולה עוד איך שהוא חיים עצמוניים והוא רק בבחינת גוסס שרובן למיתה אז נותנים לו עוד כל הנ"ל (דם, אנטיביוטיקה, חמצן, נוזלים ומזון דרך הוריד) כנסיון לפן יעלה בידם לשוב לחברו אל החיים, כמיעוטא דחיים, או אפילו להאריך לו על ידי כן את חיי השעה העצמיים שלו וכן אסור להפסיק לו הפעולות האמורות והרופא חייב להמשיך לתת לו כל מה שאפשר לתת עוד בדרכי הרפואה כדי להאריך חייו העצמונים, פרט אם מכירים כבר שעת יציאת הנשמה וכו', עכ"ל.
וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שחייב הרופא לעשות כל מה שצריך כדי להאריך חייו של חולה אפילו אם אין טיפול למחלתו הבסיסית, כל זמן שלא הגיעה עת הגסיסה. רק אם החולה סובל מיסורים קשים ומבקש שלא יאריכו חייו בטיפולים כאלה מותר ב"שב ואל תעשה" ליתן לו למות. ולכן בחולה שנמצא בחוסר הכרה מוחלט, ואפילו אם מוגדר כמוות מוחי, כל שלא ברור שסובל מיסורים, חייבים לעשות לו הכל, כולל החייאה כדי להאריך את חייו. וראייתו ממה שכותב המ"ב [35] בשם האו"ה בשם הסמ"ג והסמ"ק: מצאוהו חי אע"פ שנתרוצץ מוחו ואינו יכול לחיות כי אם מעט, מפקחין עליו ומוציאין אותו לחיי שעה וכו' [36].
לעומתם אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שכל שהחולה נמצא במצב סופני של מחלתו, אין חיוב לנקוט בכל פעולה שתגרום לכאבים קשים גם אם החולה נמצא ללא הכרה ואינו סובל.
בשנת תשמ"ט שאלתי את הגרש"ז אויערבאך שליט"א בנוגע למחלה מסויימת (ALS) שגורמת לשיתוק איטי של שרירי הגוף, החל מן הידים והרגלים, ובמשך הזמן מתפשט וכולל יותר ויותר שרירים עד שהאדם נעשה משותק לחלוטין בלי שום אפשרות להזיז שום שריר, לא בפנים ולא בגוף. הוא נשאר בהכרה מלאה וצלולה, שומע ומבין כל מה שמדברים אליו ויודע את הנעשה בסביבתו, אך אינו יכול לדבר או להגיב כלל, לא בגופו ולא בשום תנועה של הפנים או אפילו של העפעפיים. התגובה היחירה שנשארה לו היא תנועות העיניים וכך הוא יכול לענות "כן" או "לא" לשאלות ששואלים אותו. יחד עם זאת ישנה רגישות-יתר בשרירים ובפרקים כך שכל נגיעה בכל מקום שבגוף גורמת לכאבים עזים. במשך הזמן נחלשים גם שרירי החזה ואז, בחוסר אפשרות להשתעל, מקבל פעם אחר פעם דלקת ריאות. לבסוף, גם שרירי החזה משתתקים לגמרי ואז בחוסר אפשרות לנשום הוא נפטר – בהכרה מלאה וצלולה – אלא אם כן מחברים אותו למכשיר הנשמה, כי אז יכול הוא לחיות חודשים רבים. למחלה זו אין שום טיפול ידוע ברפואה ורוב החולים נפטרים תוך שנתיים עד שלוש.
ושאלתי את הגאון שליט"א:
א. בזמן שקודם לשיתוק מלא של החזה והפסקת הנשימה, כשהחולה מקבל דלקות ריאות חוזרות, האם חייבים לטפל בו כל פעם באנטיביוטיקה עם דקירות חוזרות לתוך הוריד כדי לדחות את הקץ. עלי להרגיש שבשלב זה אינו יכול לאכול ולשתות (מאכילים אותו דרך זונדה או באמצעות צינור שהוכנס לקיבתו דרך דופן הבטן), אינו שולט על הסוגרים וממילא זקוק לקטטר בכיס השתן וכו', ושוכב במיטה ללא כל אפשרות לזוז או לבטא את מה שהוא רוצה. וכל זה בזמן שעדיין יכול להרגיש כאב ככל אדם, אך ללא אפשרות להגיב (ולמעשה בגלל רגישות יתרה של השרירים והעצמות, כל תזוזה או דקירה גורמת לכאבים קשים).
ב. ואם נאמר שכן חייבים לטפל בו עדיין, מה יהיה כשמפסיק לנשום, האם אז חייבים להנשים אותו בהנשמה מלאכותית כדי שימשיך לחיות בצורה כזאת אולי עוד כמה חודשים, או האם "שב ואל תעשה" עדיף. והגאון שליט"א כתב [37]: אבל מ"מ הואיל וסו"ס החיים של המשותקים הם רעים ומרים, וגם יש אשר טוב להם המות מהחיים, לכן בכגון דא מסתבר שאין חייבין לעשות מעשה של נתוח בקום ועשה ובפרט בנידון דידן שגם עצם ההצלה אינו אלא ספק, עכ"ל. וכן הרבה פעמים זכיתי לשמוע מהרב שליט"א על נושא זה, והיה נראה לי שגם כאן בשאלה (ב) אין חייבים לחבר אותו למכונת ההנשמה לאור הסבל הרב והבלתי מתואר של חולה כזה. אך בעיקר אני מסופק לגבי שאלה (א), האם גם בשלב זה מותר להימנע מטיפול באנטיביוטיקה תוך ורידית לאור אותו סבל הרב בו נמצא החולה ר"ל.
והסכים אתי הגרש"ז אויערבאך שליט"א בנוגע לשאלה השניה שמותר לא לחברו למכונת ההנשמה. ולגבי השאלה הראשונה כתב לי הגאון שליט"א: נלענ"ד דבאנטיביוטיקה (דרך הפה) שפיר צריכים ליתן לו, אולם דקירות ושאר דברים המצערים אותו צריכים לשאול אותו (כשיודע לומר הן או לאו), ואם רצונו להימנע, אפשר שצריכים לשמוע בקולו, ועכ"פ לא לחלל שבת, עכ"ל. ועיין גם בנשמת אברהם [38]. וראה במנחת שלמה (שם) שכותב הגאון שליט"א: רבים מתלבטים בשאלה זו של טיפול בחולה גוסס, יש סוברים דכשם שמחללים שבת עבור חיי שעה כך חייבים להכריח את החולה על זה כי הוא אינו בעלים על עצמו לוותר אף על רגע אחד, אך מסתבר שאם החולה סובל מכאבים ויסורים גדולים או אפילו סבל נפש חזק מאוד, חושבני שאוכל וחמצן לנשימה חייבים ליתן לו גם נגד רצונו, אבל מותר להמנע מתרופות הגורמות סבל לחולה אם החולה דורש את זה. אולם אם החולה ירא שמים ולא נטרפה דעתו רצוי מאד להסביר לו שיפה שעה אחת בתשובה בעולם הזה מכל חיי עולם הבא, וכדמצינו בגמ' סוטה כ ע"א שזה "זכות" לסבול ג' שנים מאשר למות מיד, עכ"ל. וברור שבכל מקרה ומקרה צריכים לשאול פוסק מובהק.
חולה במחלה הנ"ל, מאיזור תל אביב, ביקש בשנת תשנ"א שלא יחברו אותו למכונת הנשמה בבא הזמן. ובתשובה במקרה הנ"ל, שנכתבה על ידי הרב יוסף אפרתי שליט"א בשם הגרי"ש אלישיב שליט"א נאמר בזה הלשון [39]: בהתאם לבקשתך דברתי עם מרן הגריש"א שליט"א בענין ולהלן תשובתו: מותר לחולה שאי אפשר לרפאתו אלא אך ורק להאריך תוחלת חייו בחיי שעה והדבר כרוך ביסורים – לוותר על הטיפול. אבל בנ"ד אם אין הדבר כרוך ביסורים – אסור לשמוע לו. ע"כ יברר כת"ר את הענין לאשורו ע"י רופאים אחרים, עכ"ל. וכן אמר לי הגאון שליט"א, וראה לעיל בענין חולה במצב סופני מה שכתבתי בשם הגאון שליט"א.
ובתשובתו לשאלה הנ"ל כותב הגרי"מ לאו שליט"א, הרב הראשי וראב"ד לת"א יפו והמחוז [39]: לאחר הסקירה המפורטת והעדכנית אודות מצבו המיוחד, אותה הואלתה לתאר בפני, ולאחר שנתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה, להוסיף דעת על כל מה שהיה ידוע לי בנושא זה קודם לכן, ולאחר שבאתי בדברים עם גדולי פוסקי דורנו שאף הם הדירו שינה מעיניהם בחיפוש אחר הדרך הנכונה, שהן קדושת החיים והן סבלו הממושך של החולה לנגד העינים, הגעתי למסקנה שהנני מביא בפניך תוך הדגשה מירבית כי אין מקרה דומה לרעהו, ואסור בשום פנים לראות בפסיקתי זו משום תקדים לדרכי הטיפול בחולה אחר, במקום אחר ובזמן אחר – אף אם המקרים נראים דומים כשתי טיפות מים. המיוחד והמורכב בנושא הנדון – דרכי הטיפול במחלת ניוון השרירים של מר פלוני הם הקובעים את הגישה ההלכתית ההולמת למקרה זה בלבד. לאור כל הנתונים שהצטברו, למדתי לדעת כי הטיפול המוצע, שהוא נשוא העתירה, הינו חריג שאף ירבה בעוצמה אדירה את ייסוריו הקשים של העותר, ובהיות שההלכה אינה מחייבת – ולעתים, אף אוסרת – לבצע טיפול חריג שמאריך את משך הייסורים ואין בו כל סיכוי לרפואה, ומה עוד שהשתכנעתי באופן חד-משמעי כי גם ביצוע החיבור במצב של ניוון שרירי החזה לא ירפא את המחלה ואף לא יאריך את תוחלת חיי החולה באופן משמעותי, ואדרבא – יש מן הסיכון הנוסף ותוספת מכאוב בדרך המוצעת, וכבר קבעו חז"ל כי "אנחה שוברת" מחצית או כל גופו של אדם – הרי המסקנה הבלתי נמנעת, הכאובה והדוויה היא: כאשר תגיע ח"ו השעה, תהיו רשאים להיענות לבקשת מר פלוני ורעיתו ולא לנקוט בטיפול החריג של חיבורו למכשירי החייאה מלאכותיים. מובן מאליו, כי יש להמשיך בכל הטיפול הרפואי הרגיל, לא לנתקו מהחיבור הקיים עתה, להזינו בכל אמצעי ההזנה הדרושים ולעשות כל הניתן לשיכוך מכאוביו. כל מה שמעבר לכך – בידי רופא כל בשר המפליא לעשות, עכ"ל התשובה.
חולה ששוכב לגמרי ללא הכרה, במצב המכונה בפי הרופאים "צמח", וכן חולה עם מחלה מתקדמת של ניוון מוחי (מחלת אלצהיימר), האם חייבים לטפל בהם ככל חולה אחר, כולל החייאה במידה שיש דום-לב או לחברו למכשיר להנשמה מלאכותית במידה של הפסקת נשימה. ולפי כל האמור נראה, שצריכים לחלק בין דום לב או הפסקת נשימה כתוצאה צפויה וטבעית של תהליך מחלתו ובין אותו מצב שנגרם על ידי דבר אחר שאינו צפוי ושאינו דוקא סיבוך של המחלה היסודית. במקרה הראשון, אם החולה נמצא במצב סופי של מחלתו ובאופן טבעי וצפוי מפסיק לנשום או שלבו מפסיק לפעום, אין חיוב לחבר אותו למכשיר כדי להנשים אותו באופן מלאכותי או לבצע כל פעולה אחרת להחייאה, אך צריכים לטפל בסיבוכים אחרים, כגון דלקת ריאות על ידי אנטיביוטיקה וכו' כמו שצריכים ליתן לו ולעשות לו כל טיפול שגרתי אחר שאינו כרוך בכאבים גדולים או בסיבוכים גדולים כשלעצמם, וכפי שהבאתי בנשמת אברהם [40] בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ובמקרה השני שהפסקת הנשימה או הדום לב אינו צפוי או שנגרם על ידי מחלה אחרת, כגון התקף לב שאינו קשור למחלתו היסודית, אז, אם אין הטיפול מוסיף ליסוריו מעצם הטיפול, צריכים לטפל בו ולעשות הכל כדי להצילו, גם בשבת, וכפי שנעשה לכל אדם אחר. אך אם עצם הטיפול יוסיף ליסוריו ואין זה כפי רצונו של החולה, יתכן שאין צריכים לטפל בו בטיפול כזה. והסכים עם כל זה הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ובכל פעם צריכים שאילת חכם.
ולפי כל המובא לעיל יוצאים לנו – בשאלה אם לעשות החייאה בחולה אנוש – הכללים הבאים (אלה הם רק כללים ובכל מקרה ומקרה חייבים להתייעץ עם מורה הוראה מובהק): אין שום היתר להרוג חולה בקום ועשה בכל שלב ומכל סיבה. אך לגבי הימנעות טיפול, דהיינו שב ואל תעשה, הכלל הוא שצריכים וחייבים לעשות הכל להאריך את החיים, אך אין חיוב, ויתכן שאפילו יש איסור לדחות את המות. ולכן:
א. לכל חולה חייבים ליתן אוכל, שתיה, חמצן, וכל דבר אחר, כגון אינסולין או דם, שבאופן טבעי ורגיל חיוני לכל אדם, על אף שצריכים ליתן לו את הדברים האלה בדרך לא טבעית.
ב. חולה במחלה קשה, אך לא בשלב סופי של מחלתו (דהיינו לא ימות בקרוב לפי הצפוי), צריכים לטפל בו כבכל חולה אחר, כולל החייאה מלאה לפי הצורך ואפילו רק לחיי שעה.
ג. חולה במחלה קשה בשלב סופי של מחלתו (דהיינו צפוי שימות בקרוב), גם חייבים לטפל בו באוכל וכו' כפי שצויין לעיל, וכן חייבים לטפל בו לעת הצורך בכל טיפול רגיל ומקובל, כגון אנטיביוטיקה וכו'. אך אם מחלתו מסתבכת ועקב זה הוא זקוק לטיפול מסובך וקשה, או אם יהיה זקוק להחייאה וכל אלה יוסיפו לו כאב על מכאוביו ויסורין על יסוריו, תמורת חיי שעה, יש להימנע מהם. ועיין גם בשו"ת ציץ אליעזר [41]. וכן עיין בנשמת אברהם [42] וכן בדברינו לעיל או"ח סי' של ס"ק ג. ואין לומדים מן הכללות ובכל מקרה ומקרה צריכים לשאול שאילת חכם מפוסק מובהק כי בשינוי קל מחולה לחולה עלול הדין להשתנות.
(ג) דאין בזה מעשה כלל. ועיין גם לעיל או"ח סי' של ס"ק ג וס"ק ה.
סעיף ד כיון שנטה אדם למות, (ד) אין רשאין ליפרד ממנו, כדי שלא תצא נפשו והוא יחידי. ומצוה לעמוד על האדם בשעת (ה) יציאת נשמה, שנאמר ויחי עוד לנצח לא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו וגו'.
נשמת אברהם
(ד) אין רשאין ליפרד ממנו. כהן שנמצא לבד עם אדם גוסס, כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שצריך לצאת מהמקום. אך א"ל מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א דלכאורה צ"ע, דהא בשו"ע יו"ד סי' שע סע' א יש מחלוקת אם אסור או מותר לכהן ליכנס לבית שיש בו גוסס ופוסק הרמ"א ש"טוב להחמיר", ובש"ך ס"ק ד מובא שלדעת הב"ח מדינא צריך ליזהר ואין כאן מקום לפסוק לקולא, אך הש"ך עצמו כותב שאם יש גוסס, אין צריך להקיצו ולהגיד לו כמו שצריכין להקיצו כשיש מת וכן אם הגידו לו והוא ערום מותר להמתין עד שילבש עצמו ואח"כ יצא, וקרוב הדבר לומר שאינו צריך לצאת כלל מבית שיש בו גוסס, דהכי משמע לישנא דאסור ליכנס לבית וכו' משמע דוקא ליכנס אסור, אלא נכון להחמיר ולצאת, כי מדברי המרדכי ושאר פוסקים משמע דאין חילוק, עכ"ל הש"ך. ושוב כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: הרי יש פוסקים כמ"ד במס' נזיר דכהן מוזהר מן התורה על גוסס ואף דנקטינן שאין איסור תורה, מ"מ יש גם לחוש שיבוא לידי איסור תורה ולכן כתב הש"ך שנכון להחמיר ולצאת, עכ"ל.
אך אם הגוסס עוד בהכרה ומפחד להישאר לבדו ויש חשש שאם ישאיר אותו לבדו יקרב את מיתתו בגלל הפחד, א"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שאסור לכהן לצאת מהחדר. ועיין בפ"ת [43] דמותר לרופא כהן ליכנס לביתו של גוסס לעשות לו איזה רפואה אף אם יש רופא אחר שאינו כהן (עיין שם בנחלת צבי), וכ"כ בשו"ת חת"ס יו"ד סי' שלח דפשוט מביעא בכותחא דאפילו להפוסקים דכהן אסור ליכנס לבית הגוסס מעיקר הדין, מ"מ משום ספק פקוח נפש שרי. ויכנס ויעסוק ברפואתו אם אנו רואים שצריך לרופא, וגדולה מזו, דאפילו אחר שהחלטנוהו מת, אם אירע שהרגישו בו שום נדנוד ורפרוף, ימהר הכהן ויחוש ויכנס משום ספק ספיקא דפקוח נפש. אמנם בענין אם יש רופא אחר שאינו כהן מפקפק שם משום דליכא מאן דס"ל כל התורה הותרה אצל פקוה נפש ורק דחויה היא עי' ברא"ש פרק יה"כ סי' יד. ולא ידענא מדוע לא הזכיר מהא דסימן רכא ס"ד דמבואר שם דזה לא תלי כלל אם הותרה ואם דחויה, משום דלא מכל אדם זוכה להתרפאות, עכ"ל הפ"ת.
אגב, אמר לי הנרש"ז אויערבאך שליט"א שמה שמובא בחז"ל [44] דרבי ישמעאל בן אלישע כהן הגדול נטל את ראשו הקטוע של רבן שמעון בן גמליאל והניחו בחיקו והיה בוכה וצועק וכו', לכאורה איך עשה את זאת, הלא היה כהן ואסור להטמא למתים. אך נראה פשום שביקש לעשות זאת והרשו לו, ועל ידי זה נדחה רגע הריגתו (של ר' ישמעאל בן אלישע) בעוד כמה דקות, ועל זה מותר לעבור על כל איסורי תורה (פרט לשלושה החמורים), עכ"ד. ועיין בשו"ת אג"מ או"ח ח"ד סי' סט סע' ח.
(ה) יציאת נשמה.
הנשמה מלאכותית
הנשמה מלאכותית בצורה שנעשית היום כשיש צורך דחוף להנשים אדם שהפסיק לנשום ואין שום מיכשור בהישג יד, היא הנשמה מפה לפה (או מפה לאף). שיטה זו יעילה מאד, אך ידוע ברפואה רק מזה כ30- שנה. השיטות שקדמו לשיטה זו היו מאד לא יעילות ויצאו מכלל שימוש. ומענין לראות אם יש מקור בחז"ל לביצוע הנשמה מפה לפה או מפה לאף.
ושגורה בפי הרבה אנשים שהמקור הוא בשני המעשים המובאים בנ"ך. הראשון במלכים א פי"ז פסוקים יז-כד, שם מסופר על אליהו הנביא שהחיה את בן הצרפית, והשני במלכים ב פ"ד פסוקים יח-לז, שם מסופר על אלישע הנביא שהחיה את בן השונמית. והבה נעיין בדברי רבותינו ז"ל. ונתחיל מהאחרון ראשון, באלישע הנביא, שם כתוב מפורש בפסוק ב: וישב על ברכיה עד הצהרים וימת וגו', ושוב בפסוק לב: והנה הנער מת. וא"כ מדובר במעשה של תחיית המתים ממש ולא על הנשמה מלאכותית.
אך במעשה של אליהו הנביא, נחלקו הראשונים אם אמנם הילד היה מת או לא. כי הנה בפסוק יז שם כתוב: עד אשר לא נותרה בו נשמה. ועיין בדניאל פ"י פסוק יז. ועיין בתוס' [45] שכותב: תימה לר"י היאך החיה (אליהו) בנה של האלמנה כיון שכהן היה דכתיב ויתמודד על הילר וגו' [46] ויש לומר שהיה ברור לו שיחייהו, לכך היה מותר משום פקוח נפש, עכ"ל, משמע שלדעת הר"י הילד באמת היה מת. ולא הבנתי את דברי קודשם, וכי יש מצוה של פקוח נפש במתים או מצוה להחיות את המת? אך עיין להלן מה שכתבתי בשם העמק שאלה ובשם הקובץ הערות. לעומת מה שכתבו התוס', עיין בתרגום שם [47] שכותב: לא יתבאש לה ולא ימות ברה. וכן כותב השיטה מקובצת [48] בשם תלמיד הר"ף: וי"ל דלא מת ממש אלא נתעלף והיינו דכתיב עד אשר לא נותר בו נשמה, ולמ"ד כהן אסור בגוסס, צ"ל כיון שהיה סופו לחיות כחי דמי וכו', ע"ש.
וכותב הרמב"ם [49]: וכן המות שם מיתה ושם החולי החזק וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן, כלומר חזק חליו ולזה באר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה שאלו אמר וימת היה סובל שיהיה חולי חזק קרוב למות כנבל בשמעו את הדברים. ואמרו קצת האנדלוסין כי נתבטלה נשימתו עד שלא הושגה לו נשימה כלל, כמו שיקרה לקצת חולי חלי השתוק ובהחנק הרחם עד שלא יודע אם הוא מת או חי ויתמיד זה הספק יום או יומיים וכו', עכ"ל. וכותב שם הפי' שם טוב: ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד וכו' להורות לנו שמת ויצאה נפשו ממנו. ואמרו קצת האנדלוסין, אמרו כי אף שנאמר בו לא נותרה בו נשמה כי לא מת אבל התבטלה נשימתו עד שלא נשארה לו נשימה כלל שהרי כתיב בדניאל ונשמה לא נשארה בי והוא ודאי לא מת. ודעת הרב כדעת האנדלוסין אלא שייחסו להם להעלים הענין, עכ"ל. אך כותב שם האברבנאל: המפרשים כולם נכשלו ואין עוזר וכולם הסכימו שהיה דעת הרב שבן השונמית לא מת וכו' ואמרו גם כן שדעתו היה שבן הצרפית גם כן לא מת וכו' ולזה ביאר בבן הצרפית ויהי חליו חזק מאד עד אשר לא נותרה בו נשמה, יורה שקדם לו חולי חזק ומת בסוף וכו'. והנה הפסוקים מורים על אמתת זה, שבבן הצרפית אמר ד' אלקי תשב נא נפש הילד הזה על קרבו, ומלת תשב תורה שהיה מת בהחלט כ"ש באמרו על קרבו וכו'. והביא מאמר האנדלוסין שאמרו על נבל שנתבטלו נשימתו כרי להודיע שהאנדלוסין לא יפרשו מיתה על כל חולי השתוק והחנק הרחם להיות בהם בטול נשימה וידמו למות המוחלט, הנה א"כ בבן הצרפית לא ספק הרב ולא ג"כ האנדלוסין למה שמצאו בהם זכרון חולי ולכן לא יפורש בהחלט ולמה יכחיש הרב פשוטי הכתובים האלה בעניני נס התחייה הזאת מיתר הנסים שבאו בתורה וכו', עכ"ל של האברבנאל. ובעל השו"ת שואל ומשיב [50] מביא את השיטה מקובצת וכותב: ואני תמה מ"ש דלא מת ממש אלא נתעלף, הנה הרמב"ם במורה הביא כעין זה בשם האנדלוסין וכמה וכמה תלונות עוררו ע"ז רבני צרפת בעצמם, וגם בדברי התוס' לפנינו מוכרח כן שהרי כתבו דידוע שעתיד להחיות, והוא תימה דמ"מ כעת מת הוא ומטמא וא"כ הכי בשביל שיחיה אח"כ לא מקרי תחיית המתים טומאה כלל וכו', וא"כ עכ"פ דברי הרמב"ם מבוארים כרבני צרפת אשר התמרמרו עליו על פירושים כאלו וכו', עכ"ל. ובמקום אחר [51] הוא כותב: אבל באמת מכאן ראיה למ"ש המורה וכו', ואפודי ושם טוב כתבו שכן דעתו ובאמת שברף סט נמצא החששא הלז גזירה שמא נתעלפה ע"ש ברש"י שנדמה למת וזהו חולי השיתוק וכו', עכ"ל.
ובשו"ת רדב"ז [52] נשאל: למ"ד פנחס זה אליהו היאך נטמא להחיות בן הצרפית. תשובה: כמה דברים נאמרו בדבר זה, י"א שלא מת ממש והכי משמע מדכתיב עד שלא נותרה בו נשמה וכן נראה ממה שתרגם יונתן בן עוזיאל לא יתבאש לה ולא ימות ברה, משמע שעדיין לא מת והכי משמע נמי בסוף נדה [53] דאיבעיא להו בן השונמית מהו שיטמא, ומדלא איבעיא להו בבן הצרפית דקדים, משמע דס"ל דלא מת. ואין דרך זה נכון כלל דכתיב להמית את בני וכתיב ויאמר אליהו ראה חי בנך והכי הול"ל ראי לא מת בנך. וגם דברי המתרגם אינם מכריחים דהכי קאמר ולא ימות ברה ולא ישאר ברה מת. והא דלא איבעיא להו בבן הצרפית, דילמא בעל הבעיא לא פסיקא ליה ונתברר בכמה מקומות בתלמוד ובמדרשות שאליהו החיה את המתים וכו'. והתוספות תירצו בפרק המקבל שהיה ברור לו שיחייהו לכך היה מותר מפני פקוח נפש, ע"כ. וקשה, חדא דאין סומכין על הנס, ותו דאם ברור לו שיחייהו אם כן לא היה שם פקוח נפש, ואם היה שם פקוח נפש אם כן לא היה ברור אצלו שיחייהו. עוד יש לפרש דלעולם לא נטמא אליהו, והא דכתיב ויתמודד על הילד לא על הילד ממש אלא סמוך לו כמו ועליו מטה מנשה, כדי שתהיה תפלתו בכוונה יתירה על הילד כמו ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו. וגם לזה קשה דכתיב ויתמודד על הילר, היה ראוי שישים פניו על הילד ויכוין מחשבתו בתפלתו על הילד, מה צורך להתמודד שפירושו שם מדתו למדת הילד. ותו דכתיב ויעלהו אל העלייה וסתם עליה בית מקורה הוא והרי נטמא באוהל וכו'. ותו שהרי נטמא במשא דפשטיה דקרא משמע שהוא בעצמו העלהו. עוד יש לפרש דהוראת שעה היתה כדי שיתקדש שם שמים על ידו וכו'. עוד יש לפרש דמת מצוה שאין לו קוברים היה והטומאה דחויה היא אצלו [54]. ולשני הפירושים האלו התמודד עליו ונגע בו ושניהם חדשתי אני, ועל הראשון אני סומך דהוראת שעה היתה, עכ"ל של הרדב"ז.
והחיד"א בשו"ת חיים שאל [55] מביא את הרדב"ז הנ"ל וכותב עליו: ומה שהקשה על התוס' לק"מ דהא דאין סומכין על הנס לא נאמר כלפי אליהו זכור לטוב דפשיטא טובא דעושין לו נס. ותו דמקמי שיגע בו ידע בדבר ד' שיחייהו. ומה שהקשה דאם ברור לו שיחייהו וכו', ל"ק דהיה ברור לו שיחייהו אם יתמורד עליו ממש ויכוין בכונותיו ויחודיו, ולא היה אפשר להחיותו מבלי שיטמא לו ואם יטמא לו ויתמודד עליו ברור לו שיחייהו, וא"כ אם לא היה נטמא היה פקוח נפש. אלא עדיין יש להעיר, דאף אם לא היה ברור לו שיחייהו רק היה ספק, היה יכול ליטמא דספק נפשות דוחה אפילו שבת החמורה, וי"ל דקושטא דמילתא קאמר וכו', עכ"ל החיד"א. ובספרו חומת אנך [56] כותב החיד"א: ראה חי בנך, אפשר דכוונתו דמעיקרא לא מת אלא שנתעלף והוא חי ולא שהחייתי אותו, וזה שלא להחזיק גדולה וטובה לעצמו. עתה זה ידעתי וכו', אפשר דכונתה זה ידעתי שהיה מת ואתה החיית אותו כי איש אלוקים אתה ודבר ד' בפיך אמת שאפילו בענוה שעשית הדברים שאמרת אינם שקר אלא אמת שהוא חי, וזה בכלל השלמות להראות ענוה ושלא להחזיק טובה ולומר דברי אמת וזה הפרט הכרתי עתה נוסף על מה שכבר ידעתי זאת לפנים, עכ"ל. ועיין גם בבאר היטב על אהע"ז [57]. וכותב העמק שאלה [58]: תימה לר"י היאך החיה אליהו בנה של הצרפית וכו', ולכאורה קשה למאי דייקי שהיה ברור הא אפילו משום ספק מותר, ולמש"כ ניחא דכיון שמת אינו בכלל אדם ואין מחללין את השבת אלא משום ושמרו בני ישראל את השבת, מוטב שיחללו שבת אחת וכו', וא"כ אינו אלא בודאי ולא בספק, ואע"ג שכתבנו דהותרה ס"ל דלא קיי"ל כרשב"א כלל, מ"מ יישבו שפיר דמאן דס"ל דאליהו כהן הוי ס"ל כרשב"א [ובאמת היה אפשר ליישב בפשיטות ולומר דבן הצרפית לא מת ממש ולא כתיב ביה מיתה אלא לא נותרה בו נשמה ואינו אלא מעין גוסס, והכי משמע בנדה פרק תינוקת בשאלת אנשי אלכסנדריא לריב"ח בן השונמית מהו שיטמא, ולא שאלו על בן הצרפית דקדמא [59], והכי משמע ברבה פ' האזינו דחשיב אלישע החייה את המת ולא חשיב את אליהו, אלא דבב"ר פע"ז חשיב את אליהו למחיה את המת וכ"ה בגמ' פסחים סח ע"א. והנראה דמדרשים חלוקין הן ואין הדבר ברור], עכ"ל.
וכן ראיתי בקובץ הערות להגרא"ב ווסרמאן הי"ד [60] שכותב: וכ"כ תוס' פ' המקבל דהא דנטמא אליהו להתינוק להחיותו הוא משום פקוח נפש אף שלא מצינו מצוה להחיות מתים וכו', עכ"ל.
ולולא דמסתפינא הייתי מביא ראיה מהגמ' בחולין [61], שפשוט להש"ס לדמות את שלושת המקרים אחד לשני – המקרה של אליהו, המקרה של אלישע והמקרה של מלכים ב יג, שם מסופר על מת ממש שהשליכו בקבר אלישע, שחי וקם על רגליו. ורוצה הגמ' להביא מזה ראיה שהתקיימה ברכתו של אליהו לאלישע, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי [62]. ואם לא שגם בן הצרפית היה ממש מת והיה שם נס של תחיית המתים, מה ראיית הגמ'. ועיין ברש"י שם שכותב: פי שנים, אליהו החיה בן הצרפית ואלישע בן השונמית וכו'. ושוב, היינו דתניא, בתמיה, ואי משום ברכתא דאליהו היה צריך להחיות ממש כמו שעשה אותו שהחיה אליהו וכו', עכ"ל. וראה גם בגמ' סנהדרין [63]: שלש מפתחות לא נמסרו לשליח וכו'.
וכל זה לא כתבתי אלא כדי להגדיל תורה ולהאדירה, כי למעשה אין שום ראיה מפורשת מכל זה להנשמה מלאכותית. כי הלא במקרה של אליהו, אפילו למאן דאמר שלא היה מת ממש אלא היה כעין גוסם וכמעט ולא נשם (ועיין ברד"ק שם שלא הרגישו בו לא נשימה ולא דופק), מצב כזה אינו יכול להימשך יותר מכמה דקות, בו בזמן שבנ"ך משמע שעבר יותר מכמה דקות – קודם כל הדו-שיח בין אליהו הנביא ובין האם ואח"כ ויעלהו וישכבהו, ויקרא אל ד', ובסוף ויתמדד על הילר, וכותב רש"י נשתטח עליו. ודומני שאדם מבוגר שמשתטח על ילד שבקושי נושם (למ"ד שלא מת ממש), היה עוד יותר מפריע לפעולת שרירי החזה והבטן. וע"כ שאנן במעשה נסים עסקינן ולא בהנשמה מלאכותית. ויתרה מזו, הלא לא מצאנו בכל המעשה שאליהו הנשים אותו או אפילו ששם פה לפיו. ואמנם במעשה של אלישע כתוב וישם פיו על פיו, אך לא כתוב שהנשימו (בנוסף לזה שלא ידוע לי על מי שאומר שלא היה שם ממש נס של תחיית המתים).
ומצאתי ראיה ומקור מפורש להנשמה מלאכותית בילקוט שמעוני [64]: הגיעו (המרגלים) לחברון וכו' צווח בהם תלמי צוחה אחת ונפלו על פניהם ארצה, התחילו מנפחים בפיהם ומנשבים באפם עד שנתישבה דעתם עליהם, ע"כ. וכותב שם הזית רענן (הלא הוא המגן אברהם): מנפחים בפיהם, אנשי כנען היו מנפחים בפיהם כדי להחיותן.
ואגב אציין גם זאת שפעולת האנטובציה (דהיינו הכנסת שפופרת לתוך הקנה דרך הפה או האף כדי להנשים את מי שאינו נושם) היא גם דבר חדש יחסית שבשימוש בכ100- שנים אחרונות. והנה כותב בעל הטורים [65]: שפרה ב' במסורה מתרי לישני, דין ואידך ברוחו שמים שפרה, כי דרך המילדות שלפעמים שהולד נולד מת, לוקחת המילדת שפופרת של קנה ומשימה תוך מעיו של הילד ומנפחת בו ומשיבת רוח לילד וזהו שפרה לשון שפופרת, עכ"ל.
[1] כרך ב יו"ד סי' שלט ס"ק ב.
[2] ניסן תשמ"ז כרך מב עמ' 82.
[3] ולא כפי שהובא בשמו בהפרדס תשרי תשמ"ח חוברת א עמ' 14 וצוטט באור המזרח
תשמ"ח עמ' 92 – כך אמר לי הגר"ד פיינשטיין שליט"א.
[4] אסיא שם עמ' 71 והערה 12 ועיין שם גם בהערה 13.
[5] ועיין בשו"ת ציץ אליעזר חי"ז סי' סו בהתחלת התשובה מה שכתב על תורם גוי. ועיין
מה שכתבתי בנשמת אברהם ח"ב יו"ד סי' קנח ס"ק א. וכן אמרו לי הגרי"ש אלישיב
שליט"א והגרא"י וולדינברג שליט"א וכן כתב הגר"ע יוסף שליט"א בשו"ת יחוה
דעת ח"ב סי' יד. וראה במג"א סי' רכה ס"ק כ. ועיין היטב ברש"י פסחים כה ע"ב
וביומא פב ע"ב ד"ה מאי חזית.
[6] ראה בנשמת אברהם כרך ב יו"ד סי' קנז ס"ק 1.
[7] שם עמ' 84.
[8] 1982 ,1362 & 1361: 306 NEJM 306:14 ,1982 ; NEJM
[9] , 1987157:1097 Am J Obs Gyn
[10]J Nucl Med 30:1621, 1989 and 1627, 1989
[11] שו"ת אג"מ יו"ד ח"ג סי' קלב. וראה מה שכתבתי באסיא, ניסן תשמ"ז כרך יא
עמ' 82.
[12] Am J Obs Gyn 157:1097,1987; JAMA 248:1089,1982 and 260:816,1988;
BMJ 290:1237,1985
[13] Obs Gyn 74:434,1989
[14] JAMA 248:1101,1982
[15] עמ' 70. ועיין שם עמ' 95 מאמרו של הגר"ש ישראלי שליט"א.
[16] הגר"ש הלוי וואזנר שליט"א בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' רלה. שו"ת ציץ אליעזר חי"ז
סי' סו, הגרי"י ווייס ז"ל מובא בציץ אליעזר שם. וכן כותב הרב יהודה דוד בלייך
שליט"א (אור המזרח תשרי תשכ"ח) בשם הגר"א ש"ך שליט"א והגר"י קוליץ
שליט"א. וכן כותב הגר"א סולוביציק שליט"א ,אור המזרח ניסן תשמ"ח). וכן אמר
לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שקשה להגדיר חולה כזה כמת.
[17] המכתב מודפס באישורם (בכתב) של הגרש"ז אויערבאך שליט"א והגרי"ש אלישיב
שליט"א.
[18] עיין ברמ"א בסוף הסעיף כאן.
[19] כרך ב יו"ד סי' שלט ס"ק ד.
[20] סוטה מו ע"ב.
[21] פ' ויצא סו"פ סט.
[22] נשמת אברהם שם עמ' רמה.
[23] כ ע"א.
[24] הל' סוטה פ"ג ה"כ.
[25] עה ע"ב.
[26] לט ע"א.
[27] יו"ד ח"ב סי' קעד ענף ג.
[28] חו"מ ח"ב סי' עד אות א.
[29] שם אות ב.
[30] חו"מ ח"ב סי' עה אות א.
[31] שם אות ד.
[32] שו"ת מנחת שלמה סי' צא אות כד.
[33] עיין בערוה"ש יו"ד סי' שלה סע' ג, שו"ת אג"מ חו"מ ח"ב סי' עג ס"ק א. וע"ע בשו"ת
ציץ אליעזר ח"ה רמת רחל סי' ה וח"ט סי' מז. וראה בנשמת אברהם יו"ד סי' שלה
ס"ק טז.
[34] שו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' פ וראה שם גם סי' פא.
[35] סי' שכט סע' ד בביה"ל ד"ה אלא.
[36] וראה בנשמת אברהם כרך ב יו"ד סי' שלט ס"ק ב (עמ' רמב) ד"ה ועיין, מה שכתבתי
בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א ומו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.
[37] שו"ת מנחת שלמה סי' צא אות כד.
[38] כרך ב, יו"ד סי' שלט ס"ק ד.
[39] נכתב בהסכמת הרב הכותב.
[40] כרך ב יו"ד סי' שלט ס"ק ד (עמ' רמה).
[41] חי"ג סי' פט אות יא.
[42] כרך ב יו"ד סי' קנה ס"ק ב ד"ה חולה וסי' שלט ס"ק ד בשם הגרש"ז אויערבאך
שליט"א.
[43] סי' שע ס"ק א.
[44] אבות דרבי נתן פל"ח ה"ג.
[45] ב"מ קיד ע"ב ד"ה אמר.
[46] וצ"ע למה לא שאל מהפסוק הקודם ויקחהו מחיקה ויעלהו, ועיין להלן בדברי
הרדב"ז. וברוך שכיוונתי.
[47] פסוק י.
[48] על ב"מ שם.
[49] מורה נבוכים ח"א פמ"ב.
[50] בספרו דברי שאול על ב"מ שם.
[51] על נדה ע ע"ב.
[52] ב' אלפים רג.
[53] ע ע"ב.
[54] ולא הבינותי הלא מת מצוה הוא רק לענין קבורה ולא לענין פקוח נפש.
[55] ח"ב סי' מג או"ק ב.
[56] על מלכים א סוף פרק יז.
[57] סי' יז ס"ק א.
[58] שאילתא קסז ס"ק יז.
[59] ראה לעיל בדברי הרדב"ז שמביא את הגמ' הנ"ל ומתרצה.
[60] סי' ט אות ח.
[61] ז ע"ב וכן בסנהדרין מז ע"א.
[62] מלכים ב ב, ט.
[63] קיג ע"א.
[64] פ' שלח לך יג פסוק וישלח אותם משה.
[65] שמות א, טו.