נשמת אברהם / יורה דעה סימן שע

סימן שע  מי הוא החשוב כמת אף על פי שעודני חי

 

סעיף א  (א) מי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמה, וכן מי שנקרע מגבו כדג, אפילו עדיין הוא חי, חשיב כמת, ומטמא. אבל גוסס, ומי שנשחטו בו ב' סימנים או פצוע פצעים הרבה, אינם מטמאין, עד שתצא נפשם, ומ"מ אסור ליכנס לבית שיש בו גוסס (ויש מתירין (ב) וטוב להחמיר).

 

נשמת אברהם

 

                    (א) מי שנשברה. כותב האג"מ [1]: הנה בדבר אדם שניתז ראשו ועדיין הוא מפרכם, הרי הרמב"ם פ"א מטו"מ הט"ו מפורש שהותז ראשו ה"ז מטמא אע"פ שעדיין הא מרפרף באחד מאבריו, ע"ש וכו'. ולא קשה כלום מהא דבנשחטו בו שני הסימנים, כתב הרמב"ם שם דאינו מטמא עד שתצא נפשו וכו'. וניחא הכל כפשוטו, דבשחיטת הסימנים לבד הוא חי כל זמן שיש בו חיות כמפורש בגיטין באדם ובחולין דף ל בבהמה, אבל במליקת עולת העוף דהוא חתיכת שדרה ומפרקת אף בלא רוב בשר ושני הסימנים הוא כמת ומטמא האדם באהל כדין מת וכו', ולכן במי שהותז ראשו, אף שמפרכס הראש והגוף הוא בדין מת ממש. ואף אם נימא שאיכא מציאות לחבר הראש להגוף ויחיה, ליכא חיוב זה אף בחול, דאין חיוב להחיות מתים שלכן בשבת היה אסור וכו', דרק לרפא חולים חייבה תורה אף לחלל את השבת ולא להחיות מתים. ומש"כ התוס' בב"מ דף קיד דאליהו שהיה כהן דהקשה הר"י דאיך החיה את בן הצרפית וכו' והיה מותר לו משום פקוח נפש, צ"ל דאין כוונתם משום פקוח נפש דהמת אלא משום פקו"נ דהאם שהיתה מצטערת מאד על שבשביל מצותה הגדולה והאמונה בהשם יתברך ובנביאיו לפרנס את אליהו מת בנה כמפורש בקרא שטענה זה וכו'. וא"כ לא שייך כלל להקשות ממצאוהו מרוצץ וגוסס שאף שראוי לחיות רק זמן קצר הרי עכ"פ הוא חי ומחוייבין לעשות כל מה שאפשר כדי שיוכל לחיות מה שאפשר לפי משבו אף לחלל שבת עליו ולא מובן שום קושיא בזה, עכ"ל של האג"מ. ועיין גם בשו"ת מהרש"ם [2].

                    ומבחינה רפואית אינני מבין למה מי שנשברה מפרקתו נקרא מת יותר ממי שנשחטו בו ב' סימנים, רכן למה מי שנקרע מגבו כדג יש לו ייתר דין של מת ממי שנקרע מלפניו [3] ומעשים בכל יום, במלחמה ובתאונות דרכים וכו', שמי שנשברה מפרקתו נשאר הרבה שנים בחיים (אמנם משותק בכל ארבע גפיו) ובלבד שהוא מונשם באופן מלאכותי. ולכן צע"ג במה שכתב הגאון שליט"א שאין חיוב לטפל בו בחול, ובשבת יהיה אף אסור, ומה ההבדל בנולד בן שמונה [4] שכתבי הפוסקים שמטפלים בו בין בחול ובין בשבת. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: רק הקב"ה מחיה מתים, ולכן אם אפשר גם לדידן לחבר הראש להגוף ויחיה, מסתבר דחשיב ממש פקוח נפש שדוחה שבת. וכבר כתבתי לו פעם דלענ"ד נראה ובכה"ג שלא היו יודעים להציל ומת, דשפיר חשיב גם למפרע כמת, כמו מי שנפלה עליו מפולת, דבאותם הזמנים שלא ידעו כלל דרך של הצלה, שפיר נחשב כמת מהרגע שפסקה נשמת חיים באפיו, עכ"ל.

                    (ב) וטוב להחמיר. כותב הפ"ת [5] דלכ"ע מותר לרופא כהן ליכנס לביתו של גוסס לעשות לו איזה רפואה אף אם יש שם רופא אחר שאינו כהן. וע"ש בשם

החת"ס [6]: דפשוט יותר מביעא בכותחא, דאפילו להפוסקים דכהן אסור ליכנס לבית הגוסס מעיקר הדין מ"מ משום ספק פקוח נפש שרי וכו' וגדולה מזו, דאפילו אחר שהחלטנוהו מת, אם אירע שהרגישו בו שום נדנוד ורפרוף, ימהר הכהן ויחוש ויכנס משום ספק ספיקא דפקוח נפש. אמנם כענין אם יש רופא אחר שאינו כהן, מפקפק שם משום דלינא מאן דס"ל כל התורה הותרה אצל פקו"נ ורק דחויה היא, עיין ברא"ש פ' יוהכ"פ סי' יד. ולא ידענא מדוע לא הזכיר מהא דסי' רכא סע' ד דמבואר שם דזה לא תלי כלל אם הותרה ואם דהויה משום דלא מכל אדם וכו', עכ"ל של הפ"ת. וכ"כ השו"ת מחזה אברהם [7] והגשר החיים [8]. אך כותב השו"ת שבט הלוי [9]: שאין להתיר חילול קדושת כהונה וחשש טומאת כהנים באיכא רופא אחר שבקי כמו הכהן, חלילה להתיר משום סברא לא מכל אדם זוכה להתרפאות. אבל אם יש אפילו ספק שהכהן בקי קצת יותר והוא אומן יד במלאכת הצלה יותר משאר חביריו, פשיטא ופשיטא דיכול ליכנס לחולה מסוכן ומצוה נמי איכא, עכ"ל.

                    עוד כותב הפ"ת שם בשם החת"ס: בנידון עיר אחת שהרופא כהן ומנימוסי המדינה שאין המתים נקברים עד אחר שבדקו הרופא ומעיד עליו שנתייאש, אם מותר לכהן הזה להיכנס ולבדוק. ועלה ע"ד רב אחד (שמו פלאי) להתיר לו אפילו ליגע, והוא ז"ל שפך סוללה והאריך בביטול של דבר שחלילה וחלילה להרהר בזה ואין שום היתר כלל. ובסוף כתב שאח"כ התבונן דהרופא הזה לא ביקש ולא שאל והוא מהמון הפריצים ההשאלה הוא מכשירי יראי ד', אי מותר להם לקרוא לו או אסור משום לפני עור (ומשום מסייע ידי עוברי עבירה, ואם כך הוא, נ"ל אם אפשר להם להשתדל לסלקו מכל וכל מה טוב, ואם אי אפשר, א"כ הרי המתים מוטלים בבזיון בלי קבורה וה"ל מת מצוה וכו' ומותר וזה היתר ברור ע"ש באורך, עכ"ל של הפ"ת.

1. לימוד הרפואה לכהן. כיון שהכהן מוזהר שלא ליטמא למת ולא לאבר ממנו, הן ע"י מגע אפילו בעצם כשעורה, והן ע"י שהייה באהל המת (ואפילו כזית בשר

מהמת [10]), לכן אסון לכהן ללמוד רפואה, אם הוא יצטרך, כחלק מלימודיו, לנגוע בגופו של מת או חלק ממנו או להיות באוהל אתו [11]. ולגבי מת נכרי, אעפ"י שהטור והשו"ע [12] פסקו שמת נכרי אינו מטמא באהל, אמרו גם הם שנכון לכהן להזהר, אבל במגע ומשא והיסט מטמא גם מת נכרי, וי"א שהוא מן התורה [13]. ועיין בדברי הגרש"ז אויערבאך שליט"א [14]. וכותב האג"מ [15]: הנה באשר שהדבר הוא פשוט וברור כל כך שאסור לכהן ליטמא למת ומפורסם זה בכל העולם, אשר על כן פשוט וברור שאפילו אם יבואו גדולי עולם ויאמרו להקל אין שומעין להם, דהא מצינו ביבמות שאף להחמיר לא נשמע אף לגדולי גדולים ביבמות דף קב ע"א אמר רבה א"ר כהנא אמר רב אם יבוא אליהו ויאמר אין חולצין בסנדל אין שומעין שכבר נהגו העם בסנדל וכו', וכ"ש שלא שייך לסמוך על איזה אדם שמורה להקל בטומאת כהנים מחמת שהם כבר טמאי מת דאין יכולין ליטהר וכו', שאסור לכוהנים ללמוד חכמת הרפואה בבתי ספר שבהמדינות שצריכים ליטמא למתים, ולא יקילו ממה שמצינו מרבותינו הראשונים שהיו כהנים והיו רופאים, שהם בכוחותיהם הגדולים למדו כל חכמת הרפואה במסירת כל דבר בעל פה אף בלא שום ראיה והסתכלות במתים ולא נגעו במת מעולם ולא היו באהל אחד עם מתים, אבל בזמנינו שא"א זה לכן ודאי אסור וכו'. ואף אם לא היה שום רופא בעולם, ליכא חיוב מצד פקוח נפשות ללמוד חכמת הרפואה, דהחיוב דפקוח נפש איכא לכל אדם שיציל חברו במה שיכול שאם הוא רופא מחויב להציל חולה מחליו, אבל ליכא חיוב שילמוד חכמת הרפואה כדי להציל חולה מחליו וכו', ואף ישראל שמניח מללמוד בשביל פקוח נפש שיעשה כשילמוד חכמת הרפואה, שליכא בזה אף מקום לטעות אף לא התנצלות לבטול תורה, ואדרבא מצד אומנות לפרנסה הוא התנצלות לבטול התורה שמותר לסתם אינשי ללמוד איזה אומנות אף שאיכא בזה ביטול תורה כדאיתא במנחות דף צט, אבל בשביל פקוח נפש ליכא בזה ענין התנצלות לבטול תורה שלא חסר רופאים בעולם, ואדרבא יש לו לחוש אולי לא יתכוין אל האמת ואדרבא יקלקל להחולים וכו', עכ"ל של האג"מ.

                    ולגבי לימוד חכמת הרפואה למי שאינו בהן, עיין לעיל סי' שלו סע' א ובדברינו שם.

                    כהן שבכל זאת לומד רפואה, עיין באו"ח [16] דכהן שמטמא למתים, אסור לנהוג בו קדושת כהונה עד שיקבל עליו שלא ליטמא עוד, וכן פסקו המהר"י אסאד [17] והכתב סופר [18]. אך עיין שם במהר"י אסאד שכותב שמי שלומד חכמת הרפואה יש לחשבו לשוגג, דאולי סובר כיון דעוסק בלימוד ויכול עי"ז לרפאות אחרים שרי, או שסובר דבמת נכרי לא שייך אפילו טומאת מגע כדעת הספר יראים (אף שכל הפוסקים חולקים עליו). וכותב השו"ת מלמד להועיל [19]. שאם יודעים שעדיין עובר על הלאו דלא יטמא בכל יום ואנו קוראים אותו לתורה ככהן צדיק, הרי אנו מחזיקים ידיו ומסייעין לו בשיטתו הבדויה. וע"כ מצוה לומר להסגן שלא יקראנו ורק אם יודע שהסגן לא ישמע לדבריו, אזי מוטב לשתוק ויהיה שוגג ולא מזיד, עב"ל. ועיין שם בשו"ת מהר"י אסאד שכותב שמצוה וחובה לדבר עמו רכות ולהראות לו הדין מפורש בשו"ע שזהו כבודו שחלק לו המקום בקדושת כהונתו שיקבל עליו בפני בי"ד שלא יטמא עוד למתים. אך עיין במלמד להועיל שם שכותב בשם בעל ערוך לנר על יבמות סה ע"ב שכותב בשם השל"ה: דכשהעובר מכחיש שאין זה עבירה כלל, מצוה שלא לומר דבר שאינו שומע, וזה באמת דעת כל פושעי זמננו שממציאים להם היתר רעוע, עכ"ל. וראה גם בשו"ת שבות יעקב [20].

                    כהן כזה שלומד רפואה, גם לא ישא כפיו [21] כל זמן שהוא ממשיך להיטמא למתים.

                    אך, מותר לכהן ללמוד רפואה אם הוא יכול לעשות זאת בלי כל חילול של קדושתו בטומאת מת, אף שבזמן מן הזמנים יבא עי"כ (כשהוא כבר רופא) לידי דחיית קדושת כהונתו [22].

2. כהן שהוא רופא או אח. האם מותר לו לעבוד בביה"ח. כותב הגר"ש קלוגר ז"ל [23]. ולכן נראה היכא דהוי צורך החולים שאין בנמצא משרת כמותו או היכא שהמשרת צריך לפרנסה ודחיקא ליה שעתא, יש להתיר לו להיות נעשה משרת שם להחולים, ובעת שיזדמן שם מת אם יהיה איזה פיקוח נפש לאיזה חולה, מותר לשמש שם כדרכו וכו', ע"ש. אך האג"מ [24] כותב: הנה בדבר הכהן אשר מזדמן לו משרה לעבוד בבית חולים וכשיהיה מת לא יוכל לצאת כי יצטרך להיות אצל שאר החולים רק שיוכל להיות אצל חולים שבחדר אחר, אין (בזה שום מקום להתיר וכף, אך אם יתנה עמהם שבאם יהיה מת ישראל יצא משם, אם הוא בית חולים כזה שאין שם חולי ישראל הרבה כ"כ שבהרבה ימים איכא מת מהם, יש להעמיד על חזקתם דרוב חולים לחיים וכו', וכשיזדמן שימות אחד יצא משם, ואף רק כשידע שיש ישראל גוסס יצטרך לצוות, עכ"ל.

                    וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ואולי אם האח נמצא בחדר אחר, ולפי הש"ך אין בזה רק טומאה דרבנן, ומשום כבוד הבריות של החולים שצריכים לעזרתו, יש להקל, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: יתכן שאפשר לצרף זה שהכהנים בזמננו אינם מיוחסים וגם דעת הראב"ד שבזה"ז שבלא"ה הם טמאי מתים האיסור להיטמא רק מדרבנן ובצירוף דעת הש"ך שבחדר אחר האיסור רק מדרבנן, עכ"ל.

                    לענין כהן חולה, עיין בדברינו להלן סי' שעב.

 

 

[1] יו"ד ח"ב סי' קעד ענף א

[2] ח"ו סי' קכד.

[3] ש"ך ס"ק ב.

[4] עיין בנשמת אברהם או"ח סי' שכח ס"ק ו וסי' של ס"ק יט.

[5] ס"ק א.

[6] יו"ד סי' שלח.

[7] ח"ב יו"ד סי' יט.

[8] ח"א פ"ב ס"ק ב (ב).

[9] יו"ד ח"ב סי' קסד.

[10] אהלות פ"ב מ"א; רמב"ם טומאת מת פ"ג הלכה א.

[11] כל בו על אבלות עמ' 81; גשר החיים ח"א פ"ו סע' א ס"ק ד.

[12] סי' שעב סע' ב.

[13] גשר החיים פ"ו סע' ג.

[14] לב אברהם ח"ב עמ' כא.

[15] יו"ד ח"ג סי' קנה.

[16] סי' קכח סע' מא.

[17] סי' מז.

[18] סי' טז.

[19] ח"א סי' לא.

[20] ח"ב סי' ב.

[21] או"ח ס" קכח מע' מא ומ"ב ס"ק קן; שו"ת חת"ס יו"ד סי' שלח.

[22] שו"ת שבט הלוי יו"ד ח"ב סי' קסד.

[23] שו"ת טוב טעם ודעת מהדו"ג ח"ב סי' ריב.

[24] יו"ד ח"א סי' רמח.