נשמת אברהם / יורה דעה סימן שצו
סימן שצו דין אבל שלא נהג אבלותו כל שבעה
סעיף א אבל שלא נהג אבלותו תוך שבעה, בין בשוגג בין במזיד, משלים אותו כל שלשים, (א) חוץ מהקריעה, שאם לא קרע בשעת חימום אינו קורע אלא תוך שבעה, חוץ מאביו ואמו שקורע אפילו לאחר שבעה.
נשמת אברהם
(א) חוץ מהקריעה. כותב הש"ך [1] בשם הב"ח: דהיכא שהיה אנוס כגון שהיה חולה ומסוכן שאי אפשר לקרוע או כגון שאין דעתו צלולה ומיישבת עליו וחזר לבוריו ולדעתו אחר שבעה שחשוב עכשיו כשעת חימום, דל"ד לשוגג או מזיד דעבר שעת חימום כיון שהיה בריא בשעה ששמע שמת לו מת וחייב באותה שעה, אבל זה לא נתחמם אלא בשעה שחזר לבוריו ודעתו צלולה ומיושבת ובאותה שעה חל עליו חובת קריעה, עכ"ל. אך הט"ז כותב [2] דפטור מלקרוע אח"כ וז"ל: לא אזלינן בזה בתר שעת חימום דהא אין יודע להתחמם אלא כשתבוא לו דעה צלולה כשאר כל אדם אז הוה חימום שלו, אבל לא אכפת לן במה שהוא מסוכן בחליו, דסוף סוף בחימום בעת ההיא ועל כן פטור אח"כ מלקרוע כנ"ל, עכ"ל. ומתמה הבאר היטב [3]: חדא שאין מזכיר דברי חמיו כדרכו ועוד תחלת דבריו מסכימים עם הב"ח ואח"כ מסיים וע"ב פטור אח"כ מלקרוע, ע"כ נ"ל שטעות נפל בדבריו או איזה חסרון יש כאן, עכ"ל. אך מתרץ הנחלת צבי (כאן): במחילת כבודו לא ירד לכוונת הט"ז, דמ"ש הט"ז אבל לא איכפת לן וכו' הוא בבא אחריתי באם היה דעתו צלולה רק שהיה חולה, דהט"ז מסכים עם הב"ח בחדא ופליג בחדא, שהרי דעת הב"ח בין שהיה חולה ודעתו צלולה ובין שלא היה דעתו צלילה חייב לקרוע אח"כ, והט"ז מחלק, דאם לא, היה דעתו צלולה חייב לקרוע אח"כ, אבל אם היה חולה סתם ודעתו צלולה פטור מלקרוע אחר כך, ע"ש וזה ברור, עכ"ל של הנחלת צבי.
ועיין לעיל סי' שלז ס"ק ג, לגבי אבלות. וכן עיין שם ס"ק ב לגבי ביקור אבל אצל חולה.
[1] ס"ק א.
[2] ס"ק א.
[3] ס"ק א.