נשמת אברהם / חושן משפט סימן יב

סימן יב  דיין שבאו לפניו רך וקשה וכל דיני פשרה

 

סעיף א  שנים שבאו לפניך לדין, אחד רך ואחד קשה, עד שלא תשמע דבריהם, או משתשמע דבריהם ואי אתה יודע להיכן הדין נוטה, אתה רשאי לומר להם איני נזקק לכם, שמא יתחייב הקשה ונמצא רודף אחר הדיין. אבל משתשמע דבריהם ותדע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר איני נזקק לכם. ואם היה ממונה לרבים, חייב להזקק להם. הגה וכן אם היו שניהם חזקים, צריך לזקק להם. ויש מי שכתב דמכל מקום נוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה, משום (א) שיש סכנה בדבר, שלא ימסרנו לאנסין.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) שיש סכנה בדבר. כותב הגר"א [1]: ספרי פ' דברים וכו' לא תגורו מפני איש או שמא תאמר מתירא אני מפני פלוני שמא יהרג את בני או שמא ידליק את גדישי או שמא מקצץ את נטיעותי, ת"ל לא תגורו וכו'. ויש לדחות דשמא מששמע דבריהם ויודע וכו' דוקא וכו' ע"ש. ובפ"ת [2] כותב: ע' בתומים וכו' ולאחר שיודע להיכן הדין נוטה נ"ל עיקר שא"א להסתלק בשום ענין אם לא בפקוח נפש וכו' ע"ש. ועיין ביו"ד [3] שכתב שם הרמ"א: אע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון, מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה, שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודנו, עכ"ל. ועיין גם במ"ב [4].

                                וראה במה שכתבתי בהמעין [5]. וכתב שם [6] הגרא"י וולדינברג שליט"א להביא ראיה מפורשת מהגמ' בכתובות יט ע"א: דרבא אמר בפשיטות שעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו ובאו לקמן לאמלוכי, דאמרינן להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דככה היא ההלכה הפסוקה וכדמבאר המהר"ם שיק על תרי"ג מצות סי' תטז. ומזה להקיש וללמוד דה"ה גם בהטיית דין, דמאי שנא לאו דעדות שקר להוציא ממון דמותר משום פקוח נפש, ומאי שנא לאו דהטיית דין. וכ"כ בשו"ת מהר"ם שיק חאו"ח סי' שג. בקטע האחרון מהתשובה. לגבי משפט, דבדרך כלל לענין דין ומשפט, בדין שבא לפני דיינים, חייבה אותם התורה לעשות משפט והזהיר בלאו דלא תגורו מפני איש, ואפילו וודאי ממון חייב לעשות משפט כי אלמלא כן יחרבו עריצי ארץ וכו', אבל במקום פקוח נפש מותר ע"ש, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א [7].

                                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: לא דמי, דשאני התם דכמו שמתירים לאכול נבלה משום פקו"נ כך גם מותר לומר לעדים לחתום על שקר ולהוציא ממון שלא כדין מחמת ההיתר של פקו"נ. ודבר זה הרי אמת שפקו"נ דוחה את כל זה, אבל איך אפשר להוכיח מזה שמותר לשנות חוקי התורה ולומר לבעל דין שהתורה מחייבתו, בו בזמן שזה שקר והיפך מדין תוה"ק. אך אם ב"ד רק עושים פשרה שלא כהלכה מפני הסכנה, פשוט הדבר דשפיר מותר מפני שאין תולין את הפסק שלהם בתוה"ק, עכ"ל.

                                גם כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א [8]: מותר לדיין לפסוק שלא כדין כשיש סכנת נפשות, אולם חובה עליו לפרסם אחר כך שהיטה בגלל סכנת נפשות. ואף שכתב הים של שלמה בפ"ד דב"ק סי' ט, דאסור לשנות דברי תורה אף כי (שיש) סכנה – "שמחויבים אנו למסור על קידוש השם ואם ח"ו ישנה הדין הוה ככופר בתורת משה", מ"מ נראה דאין זה שייך להטיית דין לומר על חייב שהוא זכאי או להיפך אם אינו משנה בכך חוקי התורה או להיפך ועדיין צ"ע קצת, עכ"ל.

                                עוד כתב לי הגאון שליט"א (שם): אגב אעיר, לכאורה יש קל וחומר, הרי הצלת אבר אינה דוחה שבת [9] ואילו פקוח נפש דוחה שבת, וא"כ כל שכן שצריך להניח שיקטעו לו אזנו לצורך פקוח נפש. אך כמו כן מילה דוחה שבת ואפילו הכי דוחין מפני חשש סכנת אבר, וע"כ דלא דמי, דבכה"ג שפקוח נפש דוחה שבת או מילה בזמנה דוחה שבת, אמרינן דלא נעשה שום עבירה, משא"כ אם מפסיד אבר או התינוק יהיה בעל מום, עכ"ל.

                                ויש לשאול, מה יהיה הדין לגבי רופא שנדרש ע"י חולה אלם לא לגלות לאחרים את מצבו ואם לא – יתנקם בו, האם מותר לרופא לא לגלות על אף שיכול לצאת מזה נזק לאחרים ? ולכאורה יוצא ממה שהבאנו לעיל דמכיון שאין הרופא עושה דבר בקום ועשה ולא מדובר על סכנת נפשות לאחרים (כגון להודיע או לא, על חולה הסובל מאפילפסיה, שאסור לו לנהוג וכו'), שיהיה מותר לו לציית לחולה משום חשש של נזק לעצמו. אך מאידך יהיה אסור לו להוציא מסמך כוזב משום מדבר שקר תרחק שהוא עובר עליו גם על כתיבה בלבד אם אין איום של רציחה [10] . ואמנם בשו"ת חכם צבי [11] כתב: וזה ברור ופשוט כביעתא בכותחא דבין נדר ובין שבועה צריך לבטא בשפתים ואם לא בוטא, אף שכתב בשטר באלה ובשבועה, אין בו ממש וכו', עכ"ל. וכן עיין בשו"ת הרדב"ז [12]: דכתיבה לאו כדיבור דמי וכו' דכתיב מוצא שפתיך תשמור. הילכך הדבר ברור אצלי שהכתיבה אינה כדבור וכו', עכ"ל, וכן עיין בספר גליוני הש"ס [13]. אך פשוט הדבר שאין כאן מחלוקת, כי הלא דייקו התוס' [14] לכתוב דעובר על מדבר שקר תרחק וממילא גם על כתיבת שקר יש קפידא משא"כ בנדר ושבועה .

                                ואם החולה או האדם מאיים על איבוד לדעת אם הרופא לא יתן לו תעודה כוזבת לפי בקשתו, עיין בשו"ת מלמד להועיל [15] בנער שאביו אמר לו שיכתוב בשבת והוא אינו רוצה, ואמו אמרה לו אם אינו שומע בקול אביו ויהיה ריב בבית, תאבד עצמה לדעת, מהו שישמע הנער אל אביו משום פקוח נפש דאמו. וכותב בתשובה: אין זה פקו"נ שמחללין עליו את השבת, אם אמו רוצה בזדון לאבד עצמה לדעת כדי להעביר את בנה על הדת, דא"כ כל המסיתים יגזמו שיפילו עצמם לים אם לא ישמעו להסתם. ועיין בשו"ת מהרי"א אסאד חאהע"ז סי' קמ, דאין להתיר חלוצה לכהן אף שיש לחוש שימירו דתם (וזה הוא יותר מאיבוד גוף דהוי איבוד נפש) אם לא יאבו להם. ומכש"כ דאין להתיר איסור שבת משום חשש שיאבדו את גופם. עיי"ש דברי הגאון יהודה יעלה שהוא מברר את הדין בראיות ברורות. ואף שרמ"א כתב באו"ח סי' שו סע' יא דכתב שלהם אינו אלא מדרבנן, מ"מ רבים חולקים עליו עיין ארחות חיים שם. ואף אם יכתוב בשמאל שהוא ודאי דרבנן, מ"מ אין להתיר כמו דלא התיר הרב יהודה יעלה איסור חלוצה דרבנן, ואף שהשואל הביא סניף להתיר מתשובת רשד"ם, עכ"ל של המלמד להועיל. וכן פסק החת"ס [16] שאין להתיר אפילו איסור דרבנן כדי שאדם לא יביא את עצמו לסכנה. ועיין במאמרו של הגר"י זילברשטיין שליט"א [17] שכותב: ולמה לא התירו חז"ל לכבות את הדליקה מחשש פקו"נ (דהיינו כשבעל הרכוש רואה שכל עמלו הופך למאכולת אש ועלול למות מרוב צער), על זה כתב הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שמאחר ואין גוף האש סכנה, כי אם מה שנותן אל לבו ומצטער ואינו מתחזק בבטחון בהשי"ת, דבר זה נחשב כאילו האדם מתאבד בידים, עכ"ל של הגר"י זילברשטיין שליט"א. ומסתבר שאין זה דומה למה שכתבו הפוסקים [18] שמחללין את השבת כדי להציל את אדם שניסה לאבד את עצמו לדעת, כי שם הוא עשה את זה. ברוב רובם של המקרים, מתוך מחלה דכאונית וכו' [19] , ולא מתוך זדון ואיום על יהודי אחר כדי להכריע אותו לעבור עבירה. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: גם בלא"ה חלוק מהתם שזה כבר לאחר מעשה העבירה ואע"פ שחטא בזדון. ישראל הוא ומצוה להצילו, משא"כ לעבור בשאט נפש על דיני התורה כדי להציל אותו מעבירה שרוצה לעשות בזדון לאבד את עצמו אין אנו מוזהרים על כך, עכ"ל.

                                ואם כן, יוצא לנו לפי כל האמור לעיל, שיהיה אסור לרופא לכתוב שקר אפילו כדי להציל את המאיים לאיבוד הדעת, וכן פסק הגר"י זילברשטיין שליט"א (שם). אך כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: תעודה כוזבת אין זה כל כך ברור שיוכל החולה להטעות בכך אחרים. וגם אפשר שלאחר מתן התעודה גם יוכל עדיין הרופא למצוא דרכים למנוע אותו מלהשתמש בתעודתו. גם המצב ישתנה אז ולא יפחיד באיבוד לדעת או ברציחת הרופא וצ"ע, עכ"ל.

                                וכותב השמירת שבת כהלכתה [20]: ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך שליט"א וכו' מה טעם לא חוששין עבור מי שכל רכושו נשרף שיהא מותר להציל ע"י כיבוי שהיא מלאכה שאצל"ג, הרי ודאי דיש לחשוש שמרוב צער שנהפך פתאום מעשיר לעני – יחלה ויסתכן וכו' וגם נראה דאף שבעה"ב עצמו חייב לבטוח בד' ולא לדאוג הרבה על איבוד דמיו, מ"מ לאחרים צריך להיות מותר וגם בעה"ב עצמו צריך לחשוש לאשתו ולבניו, שהרי בני עליה הם מועטים ולגבי רובא דעלמא החשש שיחלה מזה הוא יותר קרוב מסכנה של בא במחתרת לגנוב ממון, וכ"ש בכה"ג שיודעים על בעל הרכוש שהוא מאלה אשר ממונם חביב עליהם יותר מגופם או שהוא חולה או חלש. גם ידוע שע"פ רוב שבשעה שצריכים לבשר לאדם בשורה רעה כזו חוששין לחייו ומזמינים רופא שיהא נוכח בשעת מעשה. וכיון שכן, מ"ט אסור לכבות. וחזינן נמי דאפילו אם יש ממש סכנת אבר, אין מחללין שבת ואין חוששין שיצטער הרבה עד שיחלה וכו'. ולעומת זה לא מצינן דמתחשבין בחייבי מיתת בית דין עם הצער וספק סכנה של הקרובים, עכ"ד. ולפי מה שהבאתי לעיל בשם הגר"י זילברשטיין שליט"א בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א, ניחא.

 

 

[1] ס"ק ב.

[2] ס"ק א.

[3] סי' שלד סע' מח.

[4] ביה"ל סי' תרח סע' ב ד"ה אבל.

[5] טבת תש"מ עמ' 25.

[6] ניסן תש"מ עמ' 50.

[7] וכ"כ בשו"ת ציץ אליעזר חי"ד סי' צט.

[8] שם עמ' 49.

[9] אך עיין בש"ך יו"ד סי' קנז ס"ק ג. ועיין בנשמת אברהם חאו"ח סי' שכח ס"ק מו בשם כמה

ראשונים דמותר לחלל את השבת ואפילו באיסורי תורה כשקיימת סכנת אבר ואפילו

ללא סכנת נפשות.

[10] תוס' כ"ב צד ע"ב ד"ה הכי. וכן עיין בגמ' כתובות ריש דף יט ע"א . ועיין בש"ך חו"מ סי'

              לט ס"ק לח.

[11] הוספות בסוף הספר סי' א אות יב.

[12] ח"ג סי' אלף לא (תרה*).

[13] על מגילה יח ע"ב.

[14] ב"ב שם.

[15] ח"א סי' סא.

[16] שו"ת אהע"ז ח"ב סי' פג.

[17] תורה ומדע כרך ט תש"מ עמ' 69.

[18] ארחות חיים סי' שכח סע' יט: שו"ת חלקת יעקב ח"א סי' עב; שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי'

              קכז; שו"ת ציץ אליעזר ח"ח סי' טו פ"ד וח"ט סי' יז פ"ב אות ו.

[19] עיין בנשמת אברהם חאו"ח סי' שכח סוס"ק ו.

[20] פמ"א הערה ח.