נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / חושן משפט סימן רנ

, "נשמת אברהם / חושן משפט סימן רנ" נשמת אברהם – חושן משפט, עמ' רנ.

נשמת אברהם / חושן משפט סימן רנ

הלכות מתנת שכיב מרע

 

סימן רנ  דין מתנת שכיב מרע במקצת או בכולה בלא קנין ובקנין

 

סעיף א  (א) מתנת (ב) שכיב מרע אין צריך להקנותה בשום אחד מדרכי ההקנאה, שדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. הגה ואין חילוק בין צוה לתת מיד לאחר מותו, או שצוה ליורשיו ליתן לאחר זמן. ואם לא צוה לתת דבר, רק מינה אפוטרופוס ונתן להם רשות לחלוק נכסיו כפי מה שירצו ועשייתם יהיה כעשייתו, י"א דאין בדבריו כלום, דמיד שמת נפלו נכסיו קמי יורשיו ונתבטלה מתנתו, וי"א דדבריו קיימין.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) מתנת שכיב מרע. כותב הסמ"ע [1]: ותקנת חז"ל הוא מפני היראה שיטרוף דעתו של השכיב מרע שיצטער שימות ולא יקיימו דבריו אחריו במה שמצוה כי אין בכל שכיב מרע עת וזמן להקנות בקנין לכל אחד מהענינים כפי הדין וכו', עכ"ל. ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א דלפעמים מותר אפילו לחלל שבת באיסורי תורה אם צריכים לכך, למשל כדי להביא את הבן לפני האבא, אם יש באמת ספק שיטרף דעתו ויסתכן, עכ"ד. ועיין בדברינו בנשמת אברהם [2]. ועיין פרטי דינים של שכיב מרע בסימן זה ובהבאים אחריו. ולגבי הגדרתו, עיין לקמן סע' ה וס"ק ג.

                                (ב) שכיב מרע. תרגום והנה אביך חולה [3] הא אבוך שכיב מרע.

 

 

 

סעיף ה  הסומא או הפסח או הגדם או החושש בראשו או בעינו או בידו או ברגלו וכיוצא בהם, הרי הוא כבריא לכל דבריו במקחו וממכרו ומתנותיו. אבל החולה שתשש כח כל הגוף, וכשל כחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגליו בשוק, והרי הוא נופל על המטה, (ג) הוא הנקרא שכיב מרע. אע"פ שלא אמר שמצוה מחמת החולי. וי"א דוקא ג' ימים הראשונים דינו כשכיב מרע, אבל לאחר ג' ימים, או שקפץ עליו החולי אפילו תוך ג', דינו (ד) כמצוה מחמת מיתה שיתבאר לקמן סעיף ז' וסעיף י"ז.

 

נשמת אברהם

 

                                (ג) הוא הנקרא שכיב מרע. ומסתבר ששכיב מרע יכול להיות גם חולה שאין בו סכנה אך לב יודע מרת נפשו והוא חושש שהולך למות (כשהוא צלול בדעתו ואין חשש להפרעה פסיכיאטרית). וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שיכול להיות גם אדם שלכאורה בריא אך אמר בפירוש שהוא מרגיש שהגיע קיצו. ועיין בב"י [4] שכותב: וכל שהוא חולה מושכב על מטתו מיקרי שכיב מרע. וכן אם הוא מסוכן אע"פ שהולך על רגליו. עכ"ל.

                                (ד) כמצוה מחמת מיתה. למשל אדם המצוה לפני שהולך לניתוח בהרדמה כללית.

 

 

סעיף ו  אם נשתתק ואינו יכול לדבר ורמז ליתן מתנה, בודקין אותו כדרך שבודקין אותו לגיטין, שנתבאר בטור אבן העזר סימן קכ"א, ואם השיב על לאו לאו ועל הן הן, מתנתו מתנה, ואם לאו, אין מתנתו מתנה. הגה צוואת ש"מ שלא נכתב בה שהיה מיושב בדעתו, אפילו הכי אין חוששין לה; ומה שנוהגין לכתבו אינו אלא לשופרא דשטרי. (ה) גוסס, מתנתו מתנה.

 

נשמת אברהם

 

                                (ה) גוסס מתנתו מתנה. עיין בהגר"א [5] שכותב מקור לדין מריש מס' שמחות הגוסס ה"ה כחי לכל דבר לעולם וכו', נוחל ומנחיל וכו' ע"ש. ועיין גם במשנה [6]. ועיין בספר דיני ממונות [7] שכותב שאם אינו יכול לדבר צריך בדיקה כנזכר (לגבי נשתתק) ומתנתו מתנה ברמז וכו'. ובהערה [8] כותב: ודע שהרמ"א באהע"ז סי' קכא סע' ז כתב שיש אומרים שדוקא גוסס שמדבר אבל אינו מדבר לא ויש להחמיר, ופירשו האחרונים שכשאינו מדבר אפילו בדיקה אינה מועילה, נמצא דפליג על דעת מרן. ועכ"ז לא כתבנו דעה זו מכיון שבחו"מ לא הגיה הרמ"א דבר זה ומלשונו באהע"ז ג"כ אין נראה שפוסק כדעה זו כיון שכתב לשון "ויש להחמיר", נראה שלחומרא בדבר שבערוה דוקא כתב כן, אולם עיקר דעתו כדעה ראשונה. ובערוה"ש סע' כח כתב כדעה זו לחלק בגוסס בין מדבר לאינו מדבר ותמהו עליו בחוקת משפט דקס"ד באורים נב, מדוע לא כתב שהדבר שנוי במחלוקת. ולפי דברינו תגדל התמיהה יותר מאחר שנראה שדעת הרמ"א להחמיר כן רק בגיטין ולא בממון. ועיין בב"י באהע"ז שם מה שפירש דעת הראשונים שכתבו דוקא במדבר, ועיין בפר"ח וגט פשוט והגר"א טו באהע"ז שם וקצוה"ח ח. ועיין בחוקת משפט דקס"ד באורים נב שגוסס בידי אדם(מה שכתב שם שמים טעות סופר) אפילו לא מדבר לכו"ע דינו כנשתתק עיין באהע"ז סי' קכא סע' י, עכ"ל של הדיני ממונות.

 

 

[1] ס"ק א.

[2] חאו"ח סי' שו ס"ק ד.

[3] בראשית מח א.

[4] חו"מ סי' לב ד"ה והא.

[5] ס"ק כג.

[6] אהלות פ"א מ"ו.

[7] ח"ג עמ' קכו סע' ה

[8] שם ס"ק 5.

 

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.