נשמת אברהם / חושן משפט סימן שנט (עדכון)

הלכות גזילה

 

סימן שנט  איסור גזילה אפילו ע"מ להחזיר ומה נקרא גזילה ואיסור לא תחמוד ולא תתאוה

 

סעיף א  אסור לגזול או לעשוק אפילו כל שהוא, בין מישראל (א) בין מעכו"ם. ואם הוא דבר (ב) דליכא מאן דקפיד ביה, שרי, כגון ליטול מהחבילה או מהגדר לחצוץ בו שיניו, ואף זה אוסר בירושלמי ממידת חסידות.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) בין מעכו"ם. אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שבכל המקומות שבהם חוקי המדינה אינם מפלים בין יהודים לגויים ובין עדה לעדה, יש ממש דין של דינא דמלכותא דינא ואסור, משום גזל דאורייתא, לשקר במילוי כל טופם השייך לחברת ביטוח או כל משרד ממשלתי אחר כדי לא לשלם מה שמגיע להם לפי החוק או כדי להוציא מהם כספים במרמה. ולכן גם אסור לרופא לערוך ביקורים נוספים או בדיקות ללא צורך, על מנת שיקבל יותר כסף מחברת הביטוח. כך למשל: אם לפי החוק יקבל, עבור ארבעה ביקורים, תשלום נמוך יותר ממה שיקבל עבור שלושה (לפי התעריף של חברת הביטוח), והרופא אכן ערך ארבעה ביקורים לצורך החולה, אסור לו לערוך שני ביקורים נוספים (דהיינו ללא צורך החולה) כדי שבסך הכל יקבל, בסופו של דבר, את מה שהיה מקבל אם היה עורך רק שלושה ביקורים לפי הנחיית חברת הביטוה. וכן אמר לי הגאון שליט"א שאסור לומר לרופא גוי שימלא טופס שלא כהוגן כדי שיקבל הוצאותיו מחברת הביטוח (במקום שיצטרך לשלם מכיסו) כי אמירה לנכרי אסור בכל האיסורים [1]. וכן אמר לי הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין כל היתר לכתוב או לבקש לכתוב, אפילו מגוי, ואפילו בחוץ לארץ, דברים לא נכונים כדי לקבל כספים או הטבות מחברת ביטוח רפואי וכו'.

                (ב) דליכא מאן דקפיד. האם מותר לצלם מאמרים (רפואיים או תורניים) מספר או כתב עת לשם לימוד ושימוש עצמי, כשבשער הספר או כתב העת מופיעה אזהרה שאין להעתיק או לצלם שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המו"ל ("קופירייט"). האם יש בזה משום איסור גזל, על אף שאין זה לשם מסחר או ריוח כספי או האם מותר לעשות כן משום שלכתחלה המו"ל או המחבר יודע שכך מנהגו של עולם וממילא מתייאש ומוותר מראש על העתקה או צילום של חלק מהספר או כתב עת ע"י אחדים ואעפ"י שהמדובר סוף סוף על הרבה אנשים.

                וכתב לי הגרא"י וולדינברג שליט"א [2]: הנה לדעתי נראה שצילום מאמרים מספר או כתב עת לשימוש עצמי מותר הוא למרות שבשער הספר או כתב העת כתובה אזהרה שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המו"ל, מכיון שהמכוון אך ורק לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר, ואיבעית אימא סברא ואיבעית אימא קרא. איבעית אימא סברא כפי שמרגיש בעצם כבו', והוא, דמכיון שכך מנהגו של עולם להעתיק כנ"ז לשם שימוש עצמי והמו"ל יודע מזה, א"כ ממילא מתייאש ומוותר מראש על העתקה וצילום כזה, זאת אומרת, דאמדינן לדעתיה של המו"ל, שהגם שהתבטא להזהיר בסתמא שלא להעתיק שום חלק מהספר או הכתב עת ללא רשותו, אבל בלבו לא היה לאסור גם על כגון דא. וכשם שבתנאים חיוביים מצינו להתום' בקדושין מט ע"ב ר"ה דברים שבלב וכו' ע"ש וכן בכתובות צז ע"א ד"ה זבין ע"ש, כך גם בתנאים שליליים אמרינן ואמדינן בכזאת דעת המתנה ואחד מהם הוא האזהרה שלפנינו וכו'. הא עיקר מטרת אזהרתו היא כדי שלא ישתמשו בהעתקה לשם מטרה זדונית של השגת גבול או העלמת שם מחברו, וזה לא שייך כשמטרת ההעתקה היא לשם לימוד ושימוש עצמי. ויעוין בשו"ת עטרת חכמים להגר"ב תאומים פרענקיל ז"ל חיו"ד סי' כה. ואיבעית אימא קרא. ראשית יעוין בחו"מ סי' רצב סע' כ וכו' והיכא שהמפקיד לא גילה דעתו על הלימוד, אבל גילה דעתו במפורש שמקפיר על כך שהת"ח לא יעתיק ממנו, אם מותר לו בכל זאת גם להעתיק, נחלקו בזה הסמ"ע ס"ק מה והש"ך ס"ק לה וכו'. ולפי הש"ך אפילו קפיד בודאי שלא להעתיקן אפ"ה מותר לו להעתיקן, כי איתא בתוספתא ובמדרש דמותר לגנוב ד"ת וע"ז כתיב לא יבוזו לגנב כי יגנוב. ויעו"ש גם בביאור הגר"א ס"ק מו דאתי עלה מכח ביטול תורה ע"ש וכו'. וההיתר הזה נראה דחל לא רק בנוגע למאמרים או כתבי עת תורניים, כי אם גם על רפואיים מכיון דעי"כ יתקדם יותר מהר בשטח הרפואי באיזה צד שהוא והדבר יביא במישרין או בעקיפין להחשת קיום המצוה של ורפא ירפא, והשבות לו, ולא תעמוד על דם ריעך. ואפילו אליבא דהסמ"ע נ"ל דבכגון דא יודה גם הסמ"ע דמכח טעמא דלא יבוזו, והוא, דיש לומר דדוקא התם שעצם הספר לא שייך לנפקד כלל והוא יש לו רק היתר לקרוא בו וחוץ מהקריאה הרי יש כאן איסור של שליחת יד בפקדון ולכן ס"ל להסמ"ע דהלא יבוזו וגו' אין ביכלתו לתת היתר לשלוח יד ולעבור על איסור גזילה וכו', אבל בכגון נידוננו שלא רק יש לו היתר קריאה בלבד אלא שקורא בו מפני שהספר הוא רכושו שקנאו בדמים וכו' בכל כגון זה שפיר י"ל שגם הסמ"ע יודה וכו'. שנית, נראה לי דיש לצדד היתר בזה באופן שיצא שקפידא ואזהרה כזאת לא חלה על ספר וכתב עת שהוא, ולא רק על תורניים ורפואיים. והוא דיעוין בחו"מ סי' שסג סע' ו דנפסק ברמ"א בדינא דזה נהנה וזה לא חסר, דאם הוא דבר דאי בעי הבעלים ליהנות לא יוכלו אזי כופין אותו על מדת סדום שיתן לזה ליהנות, ע"ש. ומכח זה רוצה בשו"ת בית יצחק יו"ד ח"ב סי' עה להסביר דין השו"ע הנ"ז בסי' רצב סע' כ, דהטעם הוא דלא מהני קפידתו מפני דבזה נהנה וזה לא חסר כופין אותו על מדת סדום ע"ש. וא"כ דון מינה גם לכגון נידוננו. מכיון שהמו"ל אחרי מוכרו את הספרים או הכתב עת אין ביכלתו ליהנות מהם בהעתקתן, א"כ אזהרתו וקפידתו בזה על הקונים לא חלה ולא מתחשבים בה מכיוון שהוא לא יוכל ליהנות מזה והו"ל זה נהנה וזה לא חסר במקום שהבעלים לא יוכלו ליהנות מזה, דכופין אותו בכה"ג על מדת סדום. והגם שיש חולקים על הדין האמור ברמ"א הנ"ז, יעו"ש בפ"ת ס"ק ג ושו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' קנז ע"ש, נראה לי אבל לומר גם בזה שאימתי חולקים דוקא היכא שגוף הדבר שרוצה ליהנות ממנו שייך לבעליה ולא לו, אבל בכגון דא שגוף הרבר שרוצה ליהנות ממנו שייך בעצם לו, והוא קנינו שקנהו בדמים ורק הבעלים הקודמים בעת המכירה הטיל אזהרה וקפידא שלא להעתיק ממנו, בכל כגון דא יש לומר שפיר דכו"ע יודו בזה דכופין אותו על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה לא חסר באשר שמעתיק אותו רק לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר, ולא זו בלבר אלא דגם לא משתרשי ליה, זאת אומרת, דבזה שעושה העתקה איננו חוסך לו עי"כ הוצאה כספית, דעבור כן לא היה הולך לקנות עוד ספר או כתב עת אלא היה דוחק את עצמו ומסתדר גם בלי זה, ומקבל מזה תועלת ונחת רוח, ומשא"כ בההיא דחו"מ סי' שסג שהמדובר שם ש"הזה נהנה" חוסך עי"כ הוצאה כספית שאלמלא כן היה צריך להוציא כסף ולשכור לו דירה אחרת וכו', ולכן שפיר ניתן לחלק ולומר שרק בגוונא ההוא שהנהנה מרויח ריוח כספי בזה שחוסך עי"כ להוציא כסף לשכירת דירה הוא שישנם שחולקים על דינא דהרמ"א שם וסבירא להו שאין לכופו על זה אע"ג דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות מפני שהריוח הזה עובר מאליו לבעליו של המקום, אבל כגוונא דא כבנידוננו שאין כאן ריוח וחסכון כספי אזי י"ל דכו"ע יודו דכופין אותו על מדת סדום, יעוין בקצוה"ח סי' רמו ס"ק ח וכו'. מכל הלין שנתברר נראה לי להלכה בנידון שאלתו דמר, שמותר לצלם מאמרים רפואיים או תורניים וכדומה, מספר או כתב עת הנמכר ורוכשים אותו, למרות אזהרה שמופיעה בשער הספר או כתב העת שאין להעתיק שום חלק מהתוכן ללא רשות המחבר או המו"ל, כל עוד שהמטרה הוא לשם לימוד ושימוש עצמי ולא לשם מסחר וגם לא כדי להתלבש בטלית שאינו שלו ולהעלים מקור מוצאו. ואפילו כשידעינן שמטרת הקפידא והאזהרה הוא גם על כגון דא, בכל זאת לא חלה וכו', עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א.

                ועיין באג"מ [3] שכותב: בדבר אחד שעשה טייפ מדברי תורה וכותב שאסור לעשות מטייפ שלו עוד טייפס, ודאי אסור כי הוא ענין שוה כסף ועשה הטייפ להרויח מזה שאחרים שירצו יצטרכו לשלם לו שא"כ ליכא משום מדת חסידות וממילא כיון שהוא חפצו אין רשאין ליקח אותו להשתמש בו שלא ברשות ואף כשלא שמעו ממנו שאינו נותן רשות, אסור להעתיק ממנו בסתמא כל זמן שלא הרשה בפירוש וכו', אבל לעשות טייפ אחר מטייפ אחד שלא ברשות הוא איסור גזל, עכ"ל.

                ואמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שמותר להעתיק או לצלם מספר או מכתב עת מה שהוא צריך לשם לימוד ושימוש אישי כל שאינו עושה כן לשם מסחר, ועל אף שבשער הספר או הכתב עת יש אזהרה מהמחבר או המו"ל שאסור לעשות כן.

 

 

 

סעיף ד  אפילו הוא בסכנת מות וצריך (ג) לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם (וע"ל סי' שפ סע' ג).

 

נשמת אברהם

                               

                (ג) לגזול את חבירו. כותב הבעל שואל ומשיב במשנה ארבעה דברים פטרו

במחנה [4]: עיין קרבן עדה שהקשה דאם נימא דקדלי דחזירי הותר אף שאין צורך כ"כ למה תני דמאי דאסור מדרבנן תיפוק ליה דאפילו איסורי דאורייתא מותרים, וכן הקשה בספר ארבעה טורי אבן להגאון מהר"א מא"ד. ולפענ"ד נראה דאף דהותר כל הדברים, היינו כשאין בהם פסידא לאחרים אבל כשיש בהם פסידא לאחרים לא הותר, וה"נ גבי טבל דיש בהם גזל שבט הו"א דלא הותר, וגדולה מזו כתב השיטה מקובצת ב"ק דף פ גבי מעשה דחסיד דאף דהותר להתרפאות בפקוח נפש בכל איסורים אבל בדבר שיש בו חשש פסידת אחרים לא הותר ע"ש, ואני הארכתי הרבה בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל גבי טבל ותרומה שהקשה הפר"ד שם והארכתי בזה ועיין ב"ק דף ס ועי' עירובין דף מד ומכ"ש בזה. ולכך קמ"ל דמאי לאשמועינן דדמאי גם כן הותר כיון דאינו רק ספק גזל ודו"ק, עכ"ל. ועיין בשו"ת שואל ומשיב [5] שכותב: דל"ש לומר דיערב התרומה ויבטלנה ברוב ולהפסיד ממונו של הכהן ואיכא גזלה ובכה"ג אין לנו להתיר בשביל פקוח נפש של זה, עי"ש. וראה בנשמת אברהם [6] שלרוב הפוסקים מותר לגזול כדי להציל נפש ובתנאי על דעת לשלם אחרי כן, וכפסק השו"ע כאן.

 

 

[1] אהע"ז סי' ה סעיף יד וב"ש ס"ק טז, פמ"ג מ"ז או"ח סי' שז ס"ק ד.

[2] שו"ת ציץ אליעזר חי"ח סי' פ.

[3] או"ח ח"ד סי' מ אות יט.

[4] בפירוש ציון ירושלים על הירושלמי, עירובין פ"א ה"י.

[5] מהד"ק ח"ב סי' קעד.

[6] כרך ב יו"ד סי' קנז ס"ק ד 1 (עמ' סא).