נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכ (עדכון)

הלכות חובל בחבירו

 

סימן תכ  החובל בחביר חייב בחמשה דברים וכיצד משערין אותם והמבייש בדברים ת"ח וע"ה

 

סעיף לא (א) החובל בעצמו, אע"פ שאינו רשאי פטור, אחרים שחבלו בו, חייבים.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) החובל בעצמו. מה יהיה הדין לגבי אדם שמוכן, מתוך בריאות שלמה, לתרום כליה אחת לחולה הזקוק להשתלת כליה, אך דורש עבור הכליה סכום כסף. ישנה אפשרות שהוא מנהל משא ומתן ישירות עם החולה או עם סוכן שמטפל בענין. האם הדבר מותר או אסור כשיוצאים מהנחה שתרומת כליה לא מהוה אלא סכנה קטנה מאד לתורם גם עכשיו וגם במשך השנים. ואדרבה אדם שעושה את זה כדי להציל נפש קרובו ולשם שמים חסיד יקרא, אך כמובן אין לחייב אותו מן הדין לעשות את זאת.

                ואמנם עיין בנשמת אברהם [1] מה שכתבנו בשם הרדב"ז והבאר הגולה, שאם החולה מסוכן וחברו מבקש תשלום גבוה ממה שקבוע בשוק עבור תרופה הדרושה לחולה כדי להצילו, אין לו אלא דמי התרופה, אפילו הכי אם מרפא אותו בחכמתו בתור רופא, בכה"ג נותן לו רפואתו כפי מה שהתנה עמו כי חכמתו אין לה דמים ידועים, ע"ש. וכל שכן בשאלתנו שהתורם מכניס את עצמו לסכנה (אמנם קטנה) ותורם לחולה חלק מגופו שיכול מעיקר הדין לדרוש ממנו כל סכום שהוא רוצה. ול"ש אם הוא עושה את זה באופן ישיר עם החולה או דרך "סוכן". וחולה שיכול להרשות לעצמו, ודאי חייב לשלם לו את הכסף שהוא דורש (אם אין דרך אחרת) כדי להציל את עצמו.

                ואין לומר שהתורם הזה, במקום לעשות מצוה גדולה עד מאד של הצלת נפש מישראל, עושה אדרבה דבר מגונה, כי אמנם אין עליו שום חיוב לתרום כליתו להציל את הזולת, אם בכל זאת הוא עושה את זה, מצוה גדולה יחשב לו. ויש לעיין, אם עושה את זה רק משום בצע כסף, האם יש כאן שום מעשה מצוה או ואדרבה, מכיון שאינו מכוין למצוה, יש לדון אם אין כאן איסור משום חבלה. ועיין בנשמת אברהם [2]. אך יתכן שזה תלוי במחלוקת בין הגר"מ פיינשטיין ז"ל ובין, ליבדיל בחל"ח, הגרש"ז אויערבאך שליט"א [3], כי לפי האג"מ אף שאין מתכוין למצוה, אם מחלל את השבת עבור חולה שיש בו סכנה, זה יותר טוב מלחלל את השבת ללא שום מצוה, בו בזמן שלפי הגרש"ז אויערבאך שליט"א עדיף ששומר מצות יחלל את השבת כיון שכוונתו להצלה ולא עבור תשלום, ואולי ה"ה כאן, וצ"ע.

                אך אם הוא עצמו זקוק לכסף כדי להציל את קרובו הנמצא במצב של פקוח נפש (וזקוק לטיפול מסויים הכרוך בהוצאות כספיות), יתכן שעושה מצוה כפולה ומותר לו לתרום את כליתו עבור תשלום, כי מאי נפקא מינה אם הוא תורם את כליתו ורק מציל חולה באופן ישיר, או גם מציל חולה עם הכסף שהוא מקבל כתשלום עבור כליתו.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: בנדון זה שלפנינו נראה שגם אם התורם הוא עני או שרוצה בכך לפרוע חובותיו, אך הואיל ויודע שמציל בכך נפש מישראל ודאי קעביד מצוה אע"ג שבשביל הצלה בלבד לא היה תורם, עכ"ל. ואמר לי הגאון שליט"א שבמקרה המובא לעיל (במחלוקת בינו לבין האג"מ בנוגע לרופא מומר), מדובר שם על רופא שמחלל את השבת לא לשם המצוה של הצלת נפש מישראל, אלא רק מכח תפקידו כרופא מחלל את השבת לטפל בכל מי שזקוק לעזרתו ולא בגלל שיש מצוה בתורה להציל נפש מישראל.

                ולגבי הסרסור שמתווך, תמורת אחוזים, בין החולה הזקוק להשתלה ובין התורם, אמר לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם מותר לכתחלה ואין בזה שום מעשה מגונה או עבירה, כי את כספו הוא מקבל עבור המאמץ והטרחה למצוא ולתאם בין התורם ובין המקבל האבר, עכ"ד. ולכאורה אין הבדל בין זה לבין מרכז או משרד ששולח רופא תורן, בכל שעות היממה, לבית החולה כדי להצילו ומקבל תשלום עבור השרות.

                אך יש לעיין לגבי הקהילה, שמאפשרת לאדם להגיע למצב כה ירוד מבחינת חובות וכל שכן מבחינת אי יכולת לשלם עבור טיפול נחוץ, אך יקר, שלא מצא שום אפשרות אחרת אלא למכור אחד מאיבריו כדי להרוויח כסף למחיה או לרפואה.

                מכירת אבר מהמת. מה הדין באדם שנפטר וקרובו מוכן שיקחו מהמת הכליות לשם השתלה ביהודי אך רק בתנאי שיקבל תשלום עבור הכליות. כבר מובא בנשמת אברהם [4] שניוול המת אסור מן התורה אלא במקום פקוח נפש. ולכן כאן יהיה מותר ומצוה לקחת מהמת הכליות או העור כדי להציל נפש מישראל [5]. אך הנאה מהמת גם אסורה, ולפי רוב הראשונים ואחרונים האיסור מן התורה [6]. ונכון שהמשנה למלך [7] כתב דאפשר דלדעת הרמב"ם האיסור הוא רק מדרבנן, ראה בשדי חמד [8] שאמנם מביא את הרז"ה וכן השו"ת רשד"ם יו"ד סי' רב דס"ל שהאיסור מדרבנן, אך כותב דבספרו דברי חכמים סי' נא הביא שרים רבים המה ראו כן תמהו על המשנה למלך הנ"ל, דזה לא יתכן, והכריחו מדברי הרמב"ם שסובר כדעת כל הראשונים שהוא מן מתורה, עכ"ל. וראה בתוס' [9], שער

המלך [10], חתם סופר [11] ושו"ת מהר"ם שיק [12]. וא"כ יהיה אסור מן התורה לקבל תשלום עבור אברי המת.

                ויש לשאול: איך נוהגים הכתפים, הרוחצים, השומרים וכו' לקחת שכר, הא נהנים מאיסור הנאה. וגם על זה דן השדי חמד [13] וכותב בשם ספר עבודת השם: והדבר תמוה דהא הוי משתכר באיסורי הנאה. ואין להביא ראיה מהגמ' בסנהדרין כו ע"ב הנהו קבוראי דקברו ביום טוב ראשון וכו' דיש לומר דמה שהיו לוקחין שכר היה רק על חציבת הקבר דכל שלא נקבר המת בתוכו אינו אסור בהנאה, אבל שכר כתף ורחיצה אין ללמוד משם דמותר, עכ"ל. ועוד ממשיך השדי חמר: דעל פי זה נראה ליישב מה שקשה לכאורה על הרשב"ץ (ח"ג סי' יג) שעמד לבאר שמה שתקנו חברה לקבורת מתים ומקבלים שכר וכו' אין שום חשש משום שכר מצוה וכו' ועוד שאינו אלא הכשר מצוה וכו'. אבל לדברי הרב (עבודת השם) ניחא שהרי מתבאר להמעיין בגוף דברי קודשו דהשכר שהיו נוטלים היה רק על חפירת הקבר שזה אינו אלא הכשר מצוה ובזה אין שייך לאסור משום משתכר באיסורי הנאה וכו', ועל כל פנים לחקירת הרב על הנוטלים שכר לרחיצה ולכתף לא מצאנו פשר, עכ"ל של השדי חמד [14]. וראה גם שם [15] ובשו"ת שואל ומשיב [16]. וכן כתב העקרי הד"ט [17]. וראה גם בשו"ת חתם סופר [18] שכן הקשה הגרעק"א.

                וכותב המהר"ם שיק [19]: הנה מעשים בכל יום מימי קדם דמושיבין שומר או שומרים הרבה לשמור המת ויש לו שכר עבור זה בכל מקום ומקום כפי מנהגו, ומשתכר באיסורי הנאה קי"ל דאסור בכל איסורי הנאה וכו', ולפי ענ"ד לישב גם לט"ז (יו"ד סי' קלג ס"ק ט) ומנהגן של ישראל תורה הוא, דזה הוא בכלל מצות קבורת מתים וגמילות חסדים והחיוב על כל ישראל, אבל על הקרובים מוטל ביותר קבורת מתיהם וכו' ומקרא מלא נאמר: קרבו שאו את אחיכם, והנה כיון שמוטל החיוב על הקרובים לקבור המת ובכלל זה לשמור אותו מן העכברים וכו', וכיון שזה מוטל על הקרובים והם רוצים להעמיד איש בחירתם, אין השומר נהנה מן המת אלא מן האיש הרוצה לפטור עצמו מן החיוב ההוא, ונהי שהאיסור הנאה גרם זה החיוב על האיש ועל ידו נתחייב, ושוב כשרוצה לפטור ממנו הוא משלם לו שכרו, זה מקרי גרם דגרם ומותר באיסורי הנאה וכו'. וראיה לזה מש"ס דב"מ נח ע"א דשוכר הפועל לשמור לו פרה דנוטל שכרו מתרומת הלשכה, מוכח דכל כה"ג מותר וכו'. ועוד נראה מטעם אחר, וראיה מכתובות קו ע"א מבקרי מומין נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, אע"ג דקדשים אסורין בהנאה כיון דהיו צריכין לישב ולבטל ממלאכתן לראות ולבקר את המומין, אינם משלמין לו עבור הביקור אלא עבור החיוב שהתחייב עצמו להיות מוכן לזה, וה"נ מצד שהוא מחויב לילך ולהיות מוכן לזה בכל עת צריכין ליתן לו שכרו, ולא הוי אלא גרם דגרם ומותר כמו במבקרי מומין, כן נראה לפי ענ"ד נכון, עכ"ל של המהר"ם שיק.

                וכן כותב מדעת עצמו הגשר החיים [20] וז"ל: תו אמרתי סברא גדולה אחרת, מסתברא יותר, דבאמת כל הטפול של המת חל על יורשיו והמה חייבים לעשות כל צרכיו וצרכי קבורתו, ואם הם אינם יכולים לעשות זאת ואינם משיגים אנשים שיעשו זאת בחנם, הלא הם מחויבים לשכור בשכר, ונמצא שהאנשים האחרים המטפלים בזה מקבלים השכר בשביל החיים שסלקו מעליהם העבודה שהם חייבים בה, עכ"ל. וראה גם בכל בו על אבלות [21]. ונראה שכל ההיתר הנ"ל לא שייך לגבי שאלתנו, כי כאן אין הקרוב בעלים על המת ואמנם צריכים את הסכמתו כדי לקחת אברים מהמת לשם הצלת נפשות, אך אם הוא מקבל שכר עבור זה הרי הוא נהנה מהמת ואפשר שהוא עובר על איסור תורה וכדלעיל. אך אם הכסף נדרש כדי לשלם עבור טיפול יקר שקרוב אחר זקוק לו כדי להציל את חייו, שוב יהיה מותר. והסכים עם כל זה הגרש"ז אויערבאך שליט"א. ועיין בהערותיו של הגרא"י וולדינברג שליט"א, עמ' רכב.

 

                               

[1] כרך ג חחו"מ סי' רסד ס"ק א.

[2] שם סי' תכ ס"ק א ו-ד.

[3] עיין בנשמת אברהם כרך א או"ח סי' רמה ס"ק א ד"ה אשר.

[4] כרך ב יו"ד סי' שמט עמ' רנה.

[5] שם עמ' רנז.

[6] ע"ז כט ע"ב; סנהדרין מח ע"ב.

[7] סוף פי"ד מהל' אבל.

[8] מערכת מ' כלל קב.

[9] ערכין ד ע"א ד"ה נפשות.

[10] הל' אישות פ"ה ה"א.

[11] על ע"ז כט ע"ב ד"ה שם.

[12] יו"ד סי' שמט.

[13] שם ד"ה ושם עמד.

[14] ומתורץ בזה גם מה שמובא באו"ח סי' תקכו סע' ה.

[15] מערכת שין כלל כג.

[16] מהדורא קמא ח"ב סי' קנא.

[17] יו"ד סי' לה ס"ק ח.

[18] סי' קכח.

[19] שו"ת, יו"ד סי' שמג.

[20] ח"ב פ"ה אות ג.

[21] פ"א סי' ג סע' כב.