נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכו

, "נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכו" נשמת אברהם – חושן משפט, עמ' תכו.

נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכו

  • חושן משפט סימן תכ"ו (עידכון)

  • סימן תכו  חייב אדם להציל את חברו בין בגופו בין בממונו

     

    סעיף א  הרואה את חבירו טובע בים, או לסטים באין עליו, או חיה רעה באה עליו, ויכול להצילו הוא בעצמו או (א) שישכור אחרים להציל, ולא הציל, או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו, ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו, וכיוצא בדברים אלו, (ב) עובר על לא תעמוד על דם רעך.

     

    נשמת אברהם

     

                                    (א) שישכור אחרים. נשאל הגר"ש הלוי ואזנר שליט"א [1] אמאי אין חיוב על כל אחד ואחד מישראל להוציא כל ממונו עבור חולה מסוכן הזקוק להוצאות מרובות להצלת חייו, כגון לעבור ניתוחים וכו', דהא כל אחד ואחד מוזהר בלאו דלא תעמוד על דם רעך ומבואר באו"ח סי' תרנו שצריך להוציא אפילו כל ממונו שלא לעבור על לאו והוא מדברי הר"ן פ"ג דסוכה. וכותב בתשובה: והא הספק רק למש"כ הריב"ש סי' שפז דהא לעבור על לא תעשה צריך להוציא גם כל ממונו, אין הבדל בין לאו שיש בו מעשה ללאו שאין בו מעשה, וא"כ גם הלאו דלא תעמוד בכלל זה אע"ג דהעבירה נעשית בשב ואל תעשה. אבל למש"כ החוות יאיר סי' קלט ועמו כמה מגדולי האחרונים דדוקא בלאו דקעביד מעשה, אבל לאו כעין לא תעמוד וגו' דהעבירה היא המניעה, אין חיוב להוציא כל ממונו, א"כ אין מקום להסתפק בזה, ועיין היטב בחי' הגרעק"א יו"ד סי' קנז ובפ"ת שם. עכ"ל. וראה שם מה שהביא משו"ת החת"ס חו"מ סוסי' קעז ומה שדן בהבנת הגמ' סנה' עג ע"א לגבי הרואה את חברו שטובע בנהר וכו'. ובסוף כותב: יש ב' גדרים בזה דאם יארע כזה ליחיד במקום שאין מצילין אלא הוא. כגון טובע בנהר וחיה גוררתו, לדעת החת"ס זה תולה במחלוקת הפוסקים לענין לאו דעובר בשב ואל תעשה, אם חייב בכל ממונו ומכ"ש למש"כ בעניי בלאו דלא תעמוד על דם רעך שחייב גם בממונו במקום שהמצוה דוקא עליו ובלא"ה הרי דעת הריב"ש כנ"ל דבכל לאו חייב, וכתבו הפוסקים דהעיקר בזה כהריב"ש, עיין שד"ח מערכת הל' סי' קז בזה, ובזה נדחה ג"כ מש"כ הפ"ת יו"ד סי' רנב ס"ק ד לדחות דברי בה"י והצדק עם .הבית הלל והגאון מהרש"ק דבמקום סכנת נפשות חייב בכל ממונו ועיין מש"כ בעניי בחי' לשם. איברא כשאין הדבר מוטל על היחיד דוקא, וכל הציבור בכלל הקריאה כעין המציאות שבשאלה, פשיטא לי שאין יחיד בפני עצמו מחויב להוציא כל ממונו, וצורת המצוה בענין זה (גם אם נגדיר דשייך על כולם הלאו דלא תעמוד וגו') שהבית דין או העומדים בראש יעשו את הרבים אבל את היחיד עכ"פ אין לחייב בכנ"ל, עכ"ל.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: עדיין לא ברור, מ"מ אם יודע שלמעשה אחרים נמנעים ואין עוזרים אותו, איך מותר לו לעבור על ל"ת על דם רעך, דלכאורה הוא צריך מיד להצילו ולפרסם אח"כ פסק דין מבית דין שבני העיר צריכים לשלם לו את חלקם, אבל לא להמנע מהצלה בגלל הפסד ממון, עכ"ל. [2]

                                    ועל עצם הוצאה הכספית שלמדנו מהגמ' [3] שחייב אדם למיטרח ומיגר אגורי כדי להציל את חברו מסכנה, כותב רש"י על הרי"ף: אם אין יכול להציל לבד יטרח להשכיר שכירים לסייע לו, ע"כ. ועיין כיד רמה שם שכותב דעד כאן לא חייביה רחמנא אלא למטרח בלהדורי בתר אגורי, אבל לאצוליה בממוניה לא. ולגבי מה שכתב השבט הלוי לעיל דבמקום סכנת נפשות חייב בכל ממונו, מפורש כותב כך החפץ חיים זצ"ל [4]וז"ל: הא דאמרינן אל יבזבז יותר מחומש, ונראה מיירי באופן שאין נוגע לפקוח נפש ממש, אבל אם נוגע לפקוח נפש ממש, כגון שהשבוי עומד למות או הרעב יכול לבוא לידי סכנה ע"י רעבונו, אין שייך בזה שיעור חומש, ולא אמרו בב"ק סב ע"א רק דחייו קודם לחיי חברו. אבל דעושרו קודם לחיי חברו לא מצינו, עכ"ל. ועיין גם במרחשת [5].

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: מהחפץ חיים רואים רק שמותר ואינו עובר על אזהרת חז"ל לבל יבזבז יותר מחומש, אבל לא שהוא חייב בכך, עכ"ל.

                                    והניצול חייב לפרוע למציל מה שהוציא להצלתו דאין אדם מחוייב להציל נפש חברו בממונו היכא דאית ליה ממונא לניצול [6], אבל אם אין לו במה לפרעו לא ימנע בשביל זה, ואם נמנע עובר על לא תעמוד על דם רעך [7]. וכך מסביר רש"י על "טוב שברופאים". ועיין בטור כאן שכותב: מיהו אם יש לו ממון להציל עצמו, חייב לשלם לזה, ע"כ. ועיין גם בשו"ת מהרש"ם [8] ואג"מ [9]. ויש לעיין אי בעינן דוקא שיהיה לו ממון בשעת הצלה אבל לא אם בא לו ממון אח"כ או לא שנא. ובמשנה מובא [10]: בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני, יטול וכשיחזור לביתו ישלם דברי ר' אליעזר, וחכמים אומרים עני היה באותה שעה, ע"כ. ונפסק להלכה ברמב"ם [11] ובשו"ע [12] כחכמים. אמנם עיין כפי' המשניות להרמב"ם וכן כתפא"י שם [13] שכתבו שישלם ממידת חסידות ועיין שם בתוספות רע"ק שמקשה על הרמב"ם מר"פ הזרוע ומסכם שהוא פטור גם ממידת חסידות ועיין בבועז שם. וראה בערוה"ש [14] שמתמה על הרמב"ם למה לא פסק כן בחבורו. והמהרש"ם [15] מביא גם מגמ' חולין קל ע"ב דמ"מ ממידת חסידות לצאת ידי שמים צריך לשלם, ע"ש.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: שאני התם הואיל והוא עני באותה שעה דינו כעני שנתעשר דמ"מ שלו נטל, משא"כ הכא זה שניצל כבר חייב מעכשיו ולמה לא ישלם לו כשיהיה לו ממון, עכ"ל.

                                    וראה בנשמת אברהם חיו"ד [16] מה שכתבנו לגבי גזל כדי להציל מפקו"נ. וראה גם לעיל סי' שמ ס"ק א.

                                    (ב) עובר עי לא תעמוד. עיין בדברינו בנשמת אברהם חאו"ח [17] ובהמעיין [18]אם מותר לאדם להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חברו מודאי סכנה.

     

     

     

    [1] שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קעד.

    [2] וראה במנחת שלמה תנינא פו אות ד

    [3] סנה' עג ע"א.

    [4] אהבת חסד ח"ב פ"כ ענין חומש ס"ק ב

    [5] ח"א סי' מג.

    [6] רא"ש סנה' פ"ח סי' ב.

    [7] שו"ע וסמ"ע כאן; יו"ד סי' רנב סע' יב בהגה; קיצור שו"ע סי' קפד סע' ח; שו"ע הרב הל'

                 נזקי גוף ונפש סע' ז.

    [8] ח"ה סי' נד.

    [9] חו"מ ח"ב סי' סג.

    [10] פאה פ"ה מ"ד.

    [11] הל' מתנות עניים פ"ט הט"ו.

    [12] יו"ד סי' רנג סע' ד.

    [13] ס"ק י.

    [14] יו"ד שם סע' יא.

    [15] דעת תורה על יו"ד שם.

    [16] סי' קנז ס"ק ד 1.

    [17] סי' שכט ס"ק ה.

    [18] ניסן תשמ"ב עמ' 31.

     

     


  • חושן משפט סימן תכ"ו (עידכון)