נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכו (עדכון)

, "נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכו (עדכון)" נשמת אברהם – חושן משפט, עמ' תכו.

נשמת אברהם / חושן משפט סימן תכו (עדכון)

סימן תכו  חייב אדם להציל את חברו בין בגופו בין בממונו

 

סעיף א הרואה את חבירו טובע בים או לסטים באין עליו או חיה רעה באה עליו ויכול להצילו הוא בעצמו או (א) שישכור אחרים להציל ולא הציל, או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא גילה אוזן חבירו והודיעו, או שידע בעובד כוכבים או באנס שהוא בא על חבירו ויכול לפייסו בגלל חבירו ולהסיר מה שבלבו ולא פייסו וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך.

 

נשמת אברהם

 

                (א) שישכור אחרים. ראה מה שכתבתי בכרך ד חחו"מ כאן על החיוב להציל את חברו בכספו.

 

הוצאות רפואיות עבור הזולת. עד כמה חייב אדם לתרום מרכושו כדי להציל את הזולת? וזו דעתו של הגר"י זילברשטיין שליט"אי: לפי האהבת חסד (פ"כ סע' ב) וכן הזרע אמת (הביאו הדרכי תשובה סי' קנז ס"ק נז), חייב אדם ליתן את כל כספו כדי להציל את חברו כי לא אמרו חז"ל (ב"מ סב ע"א) רק חייו קודמים לחיי חברו אבל דעשרו קודם לחיי חברו לא מצינו. מאידך, המהרש"ם (ח"ה סי' נד) מצדד דאין אדם חייב להוציא כל רכושו כדי להציל את חברו ממות. וטעמו הוא שהרי כתב הראב"ד (מובא בר"ן על הרי"ף סוכה פ"ג ובב"י או"ח סי' תרנו), דלכן אין צריך לבזבז על מצות עשה יותר מחומש כדי שלא יבא לידי עוני והעוני נחשב כמיתה. ולעבור על התורה בשב ועל תעשה יש לומר כיון שהעוני נחשב כמיתה קצת, לכן פטור. גם התורה תמימה (פ' ויצא או"ק כג) תמה על הרמ"א (יו"ד סי' קנז) הסובר דעל לא תעשה חייב אדם לבזבז כל ממונו, הרי מבואר במכילתא (פ' בשלח על הפסוק להמית אותי ואת מקני בצמא), השוו בהמתן לגופן, מכאן אמרו בהמתו של אדם הוא חייו. והמג"א (סי' רמח ס"ק טז) כתב חושש אדם שיקחו ליסטים את בהמתו או כל ממונו ולא יהיה לו במה להחיות נפשו, הוי כפיקוח נפש שדוחה שבת. ושמעתי ממו"ח הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין אדם חייב ליתן יותר מחומש נכסיו להצלת נפש מישראל. וטעמו שמקור החיוב להציל נפש הוא מהפסוק "והשבותו לו" שבא לרבות השבת גופו, אם כן כשם שעבור מצות השבת אבידה אין אדם חייב להוציא כל ממונו, כך עבור הצלת חיי חברו. ומה שהוכית האהבת חסד מהגמ' ב"מ (סב ע"א), שניים שהיו מהלכין בדרך וכו' עד שבא רבי עקיבא ולימד "וחי אחיך עמך" חייך קודמין לחיי חברך, והוכיח האהבת חסד שלולא גילתה לנו התורה וחי אחיך עמך היינו אומרים שישתו שניהם וימותו, באה התורה וגילתה לנו שעד כדי כך שיתן את המים וימות לא חייב, אבל לתת ממונו חייב ליתן. והשיב על כך הגרי"ש אלישיב שליט"א שדרשת בן פטורא היא לא מסברא אלא שדורש הוא כך את ה"וחי אחיך עמך" שחייב להשתתף בחלוקת המים עם חברו וכמבואר בספרא שבן פטורא דרש כך מהפסוק. אם כן לדידן שאין אנו דורשים כך אלא דורשים אנו שחייך קודמים לחיי חברך, לא רק גוף החיים קודמים אלא גם רכושו, מאחר והעוני נחשב כעין מיתה, ולכן פטור מלתת יותר מחומש. ולכן סובר הגרי"ש אלישיב שליט"א שאין חיוב על הורים למכור דירתם ורכושם כדי להציל את ילדם, אמנם מדין צדקה חייבים ההורים להוציא עבור בנם יותר מאדם אחר (וראה מה שכתבתי לעיל בחלק אהע"ז סי' עא ס"ק א, דלדעת המנחת יצחק צריכים גם לחזור על הפתחים).

 

                               

1) מודפס משיעור שמסר בטבת תשנ"ג. וראה באסיא חוברת נ"ה טבת תשנ"ה עמ' 46.