נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אבן העזר סימן ה (עדכון שני)

, "נשמת אברהם / אבן העזר סימן ה (עדכון שני)" נשמת אברהם – אבן העזר, עמ' ה.

נשמת אברהם / אבן העזר סימן ה (עדכון שני)

סימן ה דין פצוע דכא וכרות שפכה ואיסור סירוס לאדם ולבהמה ולעוף

 

סעיף א פצוע דכא וכרות שפכה אסורים לישא ישראלית ומותרים בגיורת ומשוחררת. ואפילו (א) כהן שהוא פצוע דכא מותר לישא גיורת ומשוחררת, לפי שאינו בקדושתו. ואפילו נתינה או אחת מהספקות מותרת לו, הואיל ופצוע דכא אסור לבא בקהל לא גזרו על הנתינים ולא על הספיקות, אבל אסור בממזרת ודאית, שהרי אסורה מן התורה. ויש מתירים, אפי' בממזרת.

 

נשמת אברהם

 

                (א) כהן שהוא פצוע דכא. כהן שעשה שלא כדין ועבר סירום במזיד, דהיינו שעבר ניתות לחיתוך וקשירה של שבילי הזרע, התחתן עם גיורת וכעת ברצונו להוליד ילדים ולכן רוצה לעבור ניתות נוסף כדי שיחזרו ויחברו לו את שבילי הזרע המנותקים. ועיין בשו"ת אגרות משה [1] שבניתוח כזה ע"י מומחה חוזר אדם לכשרותו לבוא בקהל. אך במקרה דנן האם יהיה מותר לכהן להמשיך לחיות עם אשתו הגיורת או האם כעת יהיה מוכרח לגרשה?

                ועיין באוצר הפוסקים כאן וז"ל: כתב החת"ס סי' יד דמי שניקב לו הגיד אסור לישא אשה מהפסולות כי שמא יסתם הנקב ונמצא שהיה כשר למפרע. גם בבית יצחק סי' לד אף דלא נהירא ליה סברת החת"ס שיהיה כשר למפרע, מ"מ מסתפק לומר בזה דלא אבדה קדושתו כיון שיש לו היתר אח"כ, וגם דאיך יתכן שיהא עתה מותר בנתינה, או כהן בגיורת ויקדשנה וידור עמה ואח"כ תחזור ותיאסר עליו ואין זה דרכי נועם [2]. ושם בסי' לה הביא שהגאון בעל שואל ומשיב [3] רצה לומר דגם אחר שיסתם לא יצטרך לגרש מטעם זה שאין זה דרכי נועם. והבית יצחק דחה זה עפ"י דברי התוס' יבמות ב ע"א ד"ה ואחות אשתו, דבנדה לא שייך לומר שאין זה דרכי נועם כיון דלכו"ע אסורה וה"ה הכא שבזמן שאסור לכו"ע מותר בפסולות ואחר שנתרפא ומותר לכו"ע, שוב אסור בפסולות. והביא ראיות דלא כהשואל ומשיב ע"ש. ובחוט המשולש להגר"ח מוולוזין סי' יא כתב וז"ל, ואי תקשי דאי פצוע דכא יש לו רפואה היאך מינסביה לפצוע דכא אשה האסורה לישראל כשר, ולכמה מרבוותא אף ממזרת גמורה, ואמאי ניחוש שמא הבריא, דלחד אבר חיישינן, וגם ניחוש שמא יבריא ותהא אסורה עליו וכו', הא לא קשיא דבאמת בדקינן ליה אי נסתם אי לא נסתם. ולשמא יבריא נמי לא חיישינן דידע אינש בנפשו אם נסתם או לא ואי נסתם יפרוש ממנה, עכ"ל אוצר הפוסקים.

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שנראה לכאורה דהדין עם השואל ומשיב ומכיון שנשאה בהיתר אין איסור להמשיך לחיות עמה גם אחרי שנתרפא וחזר לקדושתו, כיון שנשא בהיתר ולא משום דחיה וכמו"ש בתוס' יבמות דף כ ע"ב ד"ה אטו, עכ"ל.

                ואם כן גם צ"ע האם ילדיו יהיו חללים? וכותב המקנה [4]: וכן נראה בגרושה שנפלה לייבום לפני כהן, אע"ג דמדאורייתא מותרת לו [5] מ"מ נתחללה היא וזרעה כיון דיש עבירה מדרבנן אבל מדאורייתא צ"ע אי הולד חלל כיון שהיה בהיתר הוי כמו ישראל שנשא חללה דאין הולד חלל. תדע מדאמרינן ביבמות (דף כ) דאתי עשה דיבום ודחי לאו דגרושה לכהן והיא פלוגתא דתנאי בנזיר אי אמרינן אתי חד עשה ועקר תרי לאוין, והרי אמרינן לקמן דף עח דכהן בגרושה איכא תרי לאוין, לא יקח ולא יחלל, ואיך קאמר שם הש"ס בפשטות דאתי עשה ודחי לא תעשה אע"כ דבאמת אין כאן חילול לא לה ולא לזרעה כיון דהוא בהיתר. מיהו לפמ"ש תוס' שם ביבמות דלא התירה תורה אלא העראה ולא גמר ביאה דלא בעינן ביאה להקמת זרע, א"כ לא משכחת שיהא הולד כשר כיון דבגמר ביאה כבר היתה אסורה לו. אך הר"ן והרשב"א חולקים על התוס' דס"ל דמותר מן התורה ביאה הראויה להקמת זרע. ועיין במשנה למלך איסורי ביאה, וצ"ע בכל זה ודו"ק, עכ"ל. ועיין בשו"ת בית יצחק [6] שכותב על דברי המקנה הנ"ל: וכבר כתבתי ראיה חודרת מפסחים פ"ד דמקרי פסת פסול וה"ה לענין הולד בעשה דוחה לא תעשה אך גם שם הטעם דטומאה דחויה בציבור ובעשה דוחה לא תעשה נמי לא הוי רק דחויה, עכ"ל.

                ולפי מה שכתבנו לעיל בשם השואל ומשיב והגרש"ז אויערבאך זצ"ל, במקרה הנ"ל כיון שנשאה בהיתר, הולד כשר.

                והוסיף וכתב לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל: הספק הוא רק לענין דאורייתא ולפי הטעם שאמרו בגמ' [7] גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, עכ"ל.

 

 

סעיף ז נכרתו הביצים או אחת מהם או שנפצעה אחת מהם או שנידוכה אחת מהן או שחסרה או שניקבה (נקב מפולש), הרי זה פסול. הגה וכן עיקר, ודלא כיש מתירים (ב) בעל ביצה אחת אם היתה אותה שנטלה שלימה כשנטלה ונשארת של ימין, אמנם ראיתי מקילין כסברא האחרונה, אבל טוב לחוש באיסור דאורייתא לדברי המחמירים והם רוב מנין ורוב בנין.

 

נשמת אברהם

 

                (ב) בעל ביצה אחת. אדם שנותח ונכרתה לו ביצה אחת עקב מחלה, ראה בנשמת אברהם [8] שכתבתי בשם הפוסקים שהתירו לו לבוא בקהל.

                ונשאל הקהילות יעקב [9] על אחד שמחמת חולי נטלו ממנו הרופאים את הביצה השמאלית ואחרונים ז"ל מכשירין אותו לבא בקהל ע"פ שיטת ר"ת ז"ל וספר התרומה דלהלכה כשר בביצה אחת, ובצירוף שיטת הרמב"ם ז"ל דע"י חולי חשוב בידי שמים עיין אהע"ז סי' ה בפ"ת ס"ק ז תשובת הגר"ח ז"ל מוולוזין. אמנם אין ההיתר ברור לכו"ע ומ"מ בשעת הדחק כזה דאם לא כן אין לו תקנה התירוהו וכבר הותר האי גברא ע"פ הוראות גדולי הרבנים. ושאל אם מחוייב עכ"פ להגיד עניינו להמשודכת שהיה לו עסק זה, והשאלה נחלקת לשנים: א. שמא לא יגיד יהא חשש קדושי טעות. ב. אם תמצא לומר שאין כאן חשש קדושי טעות שמא עכ"פ מחוייב להגיד שלא יהא אונאה וגונב דעת אחרים להינשא בחזקת כשר גמור בלא שום פקפוק.

                וכותב הקהילות יעקב: ולענין שאלה הא' הנה הפ"ת ביו"ד סי' לא ס"ק ב הביא דברי החתם סופר לענין היכא שמתירין בהפסד מרובה שאין זה אלא לגבי בעל הבהמה אבל למכור לאחרים כו'. וכתב החת"ם ז"ל וקרוב ודאי שמחוייב להודיעם ואם לא הודיעם ומכר סתם, אפשר הוה מום במקח וחוזר, עכ"ל. וא"כ לפי זה הכא נמי נד"ד אפשר דהוי בו צד מקח טעות וחוזר, אכן נראה לענ"ד דאין כאן בית מיחוש למקח טעות, שהרי רב הונא סובר בגמרא כתובות קא ע"ב דחייבי לאוין שלא הכיר בה אית להו כתובה ולדידיה פשיטא דהוי קידושי ודאי דבקידושי ספק הא אין לה כתובה עיין כתובות עג ע"ב וכו' וכיון דאפילו חייב עשה שלא הכיר בה הוי קדושין ודאי כל שכן נד"ד שהותר לגמרי ע"פ רוב הפוסקים ז"ל ודאי אין כאן חשש קידושי טעות כלל וכו'.

                ולשאלה הב' (ממשיך הקהילות יעקב): אם מחוייב עכ"פ להודיע שלא להונות את המשודכת, הנה בחו"מ סי' רכח סעיף ו מבואר דאסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקח צריך להודיע ללוקח כו' והיינו אפילו מום כזה שאינו מבטל את המקח דמ"מ גניבת דעת איכא ע"ש בסמ"ע, וא"כ לכאורה הכא נמי נד"ד צריך להודיע (ואם כן כמעט שאי אפשר לו להשתדך כי בתחילת השידוכין כל דבר קטן מקלקל). ונראה לכאורה ראיה גדולה שאינו צריך להודיע מיבמות מה ע"א דקיי"ל עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ומ"מ היו מקפידין מאוד על זה וכדאמרינן התם. ואף רב יהודה מורה בה להיתרא דכי אתא לקמיה דר"י א"ל זיל איטמר, פירש"י ז"ל לך למקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנו לך. וכי אתא לקמיה דרבא א"ל גלי או נסיב בת מינך דאל"כ לא יתנו לו אשה וכדאמר התם רב, אפילו אי הוה כיהושע בן נון לא יהיבנא ליה ברתי. ומ"מ התירו לו להינשא במקום שאין מכירין אותו מבלי להגיד עניינו דהא אי ידעי לא יהבי ליה אשה, אלמא דכה"ג שהוא כשר ע"פ דעת תורה אינו מחוייב להגיד פגמו. וטעמא דלא אסרינן כה"ג משום גניבת דעת, יש לומר כעין הנ"ל דגבי כל מקח אפילו מום שאינו מבטל המקח (היינו שאין אדם מקפיד כל כך להיות גברא הדרנא עבור כיו"ב), מ"מ אילו בא המוכר מרצונו להחזיר לו הדמים ולבטל המקח היה ניחא ליה, אבל גבי נישואין בדיעבד לאחר שכבר נישאו אפילו אילו היה הצד השני מסכים מרצונו הגמור לבטל המקת היינו להתגרש, מ"מ אומדנא הוא שלא היה רוצה בזה אחרי שכבר נתקשרו בחיבה, וקשין גירושין ומי יודע מה יזדמן לו עוד, ומשום הכי כל כה"ג שבדיעבד לא ירצה לוותר על הקנין אע"פ שיש בו מום זה, לא חשיב גונב דעת במה שלא סיפר כל מומיו. וגם אפשר דאיסור זה של גניבת דעת (היינו לא שמרמה בפירוש, רק שאינו מספר חסרונותיו) אינו אלא מדרבנן והספר חרדים חשבו במצות לא תעשה מדרבנן בפ"ד ממצות לא תעשה מדברי קבלה ע"ש, ובמקום חשש ביטול פריה ורביה ושאר מכשולות לא גזרו חכמים. ואיך שיהיה הטעם, מ"מ מבואר מסוגיא דיבמות מה ע"א הנ"ל שאינו מחוייב להגיד פגמו כל היכא שאינו אסור ע"פ דין, וכו'.

                ומסיים הקהילות יעקב: ומה שחשש מעכ"ת מצד מום בגופו שאינו ראוי להוליד להסוברים דהוי פצוע דכא כה"ג, ונהי דאיסורא שרינן מטעם ספק ספיקא, מ"מ שמא במציאות אינו ראוי להוליד וזה הא הוה מום גמור כדחזינן גבי איילונית דהוי מום, נראה לכאורה דמאחר שע"פ דעת תורה סמכינן אספק ספיקא דלאו פצוע דכא הוא וגם ר"ת ז"ל כתב דמעשים בכל יום שמולידים, עיין רמב"ן ז"ל יבמות עה ושאר פוסקים שם, וגם בזמננו מקובל אצל העולם ע"פ דברי הרופאים שמוליד, כמדומה שאילו ידעה האשה עניינו לא היתה חוששת לחשש אינו מוליד, ואין זה בגדר מקח טעות לגבי דידה [כל סימן זה נכתב רק להעיר ובלא עיון הראוי ואינני אומר להלכה למעשה וכו'], עכ"ל של הקהילות יעקב.

                וכותב הנצי"ב [10]: נראה דהא דאיתא ביו"ד (סי' רמ סע' כה) וכן אם האב מוחה בבן לישא איזה אשה שיחפוץ בה אין צריך הבן לשמוע אל האב, זה אינו אלא באופן שאין באשה שחפץ בה בזיון וצער לאב אבל ביש בזיון אסור לינשא, עכ"ל. ולכאורה ודאי שיהיה לאבי הכלה (והכלה) בזיון וצער כשיוודע להם שאבי החתן הוא נכרי ואיך ייעץ לו רב יהודה "זיל איטמר"? ואולי צ"ל שזה כוונת הגמ' כפי שכותב רש"י שם: לך במקום שלא יכירוך ושא בת ישראל שאילו יכירוך לא יתנוה לך, עכ"ל, דהיינו שילך למרחקים ולא יכירוהו לעולם, אך אם יש סיכוי שיכירוהו אחרי כן אה"נ דאסור משום גניבת דעת, וצ"ע.

                ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שגם לדעתו אין צורך לבחור לספר למשודכת שלו על הניתוח שעבר, ובמקרה של הגמ' ביבמות על יהודי שאבא שלו גוי, אין זה נקרא פגם כי למעשה "אין לו אבא" וממילא אין לאבי הכלה מחותן שצריך להתבייש ממנו. אך אסור לו לשקר בפועל אם שואלים אותו, עכ"ד.

                ויש לעיין בגמ', במה דברים אמורים, כי אם אבי הכלה והכלה שאלו אותו אודות הוריו (אפילו שלא חשדו בו שאביו גוי) אזי מוכרח לספר להם את האמת. ואם לא שאלו אותו, סימן הוא שלא כל כך איכפת להם ומעוניינים בו כמות שהוא, וא"כ אין כאן גניבת דעת כלל ולא יכולה להיות להם טענה אם יוודע הדבר לאתר מכן. ועיין בתוס' [11] שכותב: דשמא לא היו בודקים אלא אם הוא ישראל אם לאו אבל במשפחתו לא היו בודקין.

                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: נראה לי לומר כי כמו שמובא באהע"ז סי' ד סע' יג לא להתחתן עם בת נדה, כי יש בו משום פגם, וידוע כי באחרונים כתוב שהתורה של הבחור מכפרת ולוקחת את הפגם הזה, כן י"ל גם לגבי בחור שאביו הוא גוי, דנכון דיש משום פגם גדול, אבל התורה שהוא לומד מכפרת על כך, ולכן הגמרא ביבמות אומרת זיל איטמר, ושם לא ישאלו אותך ואין כאן משום גניבת דעת כיון שגם התורה הגינה עליו, עכ"ל. ועיין בקהילות יעקב [12].

                אך שמעתי מהגרי"ש אלישיב שליט"א שהוא חולק על הקהילות יעקב כי לדעתו אין מהגמ' ביבמות ראיה כי שם מדובר על שאלה של פגם משפתה וכיון שלדעתו של רב יהודה, שהוא היה גדול הדור, היה כשר לגמרי ורק מפני עמי הארץ שבמקומו אמר לו שילך למקום אחר שלא מכירים אותו ויתחתן שם, אבל באדם שהוציאו לו אשך יש פגם בגופו, ואפילו אם לדעת הרופאים יכול להוליד, יש ולא ירצו אותו כחתן ולכן צריך להודיע לצד השני, עכ"ד.

 

 

סעיף יא  אסור להפסיד אברי הזרע בין באדם בין בבהמה חיה ועוף, אחד טמאים ואחד טהורים, בין בא"י בין בח"ל וכל המסרס לוקה מן התורה בכל מקום ואפילו מסרס אחר מסרס לוקה. כיצד, הרי שבא אחד וכרת הגיד ובא אחר וכרת את הביצים או נתקן ובא אחר וכרת חוטי ביצים או שבא אחד ומעך את הגיד ובא אחר ונתקו ובא אחר וכרתו, כלם לוקים. ואע"פ שלא סירס אחרון אלא מסורס, בין באדם בין בבהמה חיה ועוף. (ג) והמסרס את הנקבה, בין באדם בין בשאר מינים, פטור אבל אסור.

 

נשמת אברהם

 

                (ג) והמסרס את הנקבה. מעשה שהיה בזוג עם 3 ילדים, כשהבעל דורש בכל תוקף שאשתו תפסיק לטבול במקוה והיא, מצידה, אינה רוצה לחזור ולהרות, ובאה לשאול אם מותר לה לעבור כריתת הרחם וע"י כך גם לא תוכל ללדת יותר, וגם תציל את עצמה ואת בעלה מאיסורים חמורים וחוזרים. אמנם ברור שהיא צריכה לפרוש לגמרי מבעלה ולא להיות עמו ללא טהרה במקוה, אך אם היא מסרבת לעשות זאת, האם מותר לרב להתיר לה לעבור איסור [13] באופן חד-פעמי (היינו סירוס) כדי לא להיכשל ולהכשיל באיסורים חמורים וחוזרים, או האם אסור לו להתיר משום איסור של לפני עיור?

                ושמעתי מהגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמסתבר שמותר לרב להתיר לה לעבור איסור חד פעמי (וגם לה מותר לעבור על איסור זה כדי שתוכל לגדל את ילדיה) כדי להציל את עצמה ואת בעלה מהרבה איסורי תורה, גם של בעילת נדה וגם של ייחוד (כי הלא היא אסורה לו לעולם עד שתטבול, כי כל ההיתר להתייחד עם אשתו נדה הוא כיון שהעידה התורה על ישראל שלא יפרצו גדר זה, עיין סנהדרין לז ע"א, והוא מתוך רשעתו דוקא רוצה לחיות אתה באיסור). וז"ל הגאון זצ"ל בספרו מנחת שלמה [14]: דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה ואסור ודאי להפריש תרומות ומעשרות בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול [לאדם שיודע שלא יטול ידיו ולא יברך] הוא רק עבירה של נתינת מכשול וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול [של ריחוק מן התורה וכעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה] נמצא דליכא כלל שום עבירה כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן. ונראה שאם אחד רואה בחברו ששותה יין של ערלה ואינו יכול בשום אופן למונעו אלא ע"י זה שיחליף אותו ביין של טבל [15] או של סתם יינם, דמסתבר דאין כאן שום איסור בזה שעושה מעשה בקום ועשה, ונותן לו יין של טבל, כיון דלא קעביד שום מכשול אלא אדרבה מציל אותו בכך ממכשול יותר גדול, עכ"ל.

                ועיין בחידושי רעק"א [16] דעל מה שנפסק בשו"ע שם: אשה אינה במצות הקפה וי"א שאף על פי שמותרת להקיף פאת ראשה אסורה להקיף פאת ראש האיש ואפילו הוא קטן, כותב וז"ל: לענ"ד דזה לכאורה לכו"ע יהיה אסור משום לפני עור דמכשלת להא שניקף. ואף היכא דהו"מ לגלח בעצמו מ"מ הוי איסור דרבנן כמ"ש התוס' ריש שבת. ואולי י"ל דבזה ליכא איסור מדין מצוה להפרישו דאדרבה במה שהיא מגלחת אותו בזה מפרישתו דאם לא היתה מגלחת אותו היה מגלח בעצמו והיה עובר בב' לאוין דניקף ומקיף וע"י שהיא מגלתת מפרישתו מלאו דמקיף, עכ"ל.

 

 

סעיף יב המשקה כוס של עיקרין לאדם או לשאר בעלי חיים כדי לסרסו, הרי זה אסור ואין לוקין עליו. (ד) ואשה מותרת לשתות עיקרין כדי לסרסה עד (ה) שלא תלד.

 

נשמת אברהם

 

                (ד) ואשה מותרת. ראה מה שכתבנו בנשמת אברהם [17]. ונשאל האג"מ [18] לגבי שוטה בת י"א שנה שמוכרחים להכניסה למוסד של המדינה וניכרת בה מאד תאוה גדולה לזנות שיש ודאי לחוש שיזנו הרבה עמה וכו' והרופאים אומרים לסרסה וכו' האם מותר לעשות זאת. וכותב: לא מיבעיא להגר"א ס"ק כה שסירוס נקבה נמי הוי איסור דאורייתא וכו' ודאי אין להתיר בלא סכנה, אלא אף להסוברים דהוא רק מדרבנן נמי אפשר דאין להתיר בלא סכנה דלא כל איסורין דרבנן שוין לומר שיהיה מותר גם במקום צערא וצורך גדול וכו'. אבל נלע"ד דמצד שלא ינהגו בה מנהג הפקר יש להתיר כדחזינן שהתירו לשחרר השפחה שנהגו בה מנהג הפקר, בגיטין לח, והטעם איכא בתוס' שם דף מא ובשבת דף ד, דיש לעבור איסורא זוטא דהוא משום דאין בה מלקות בשביל איסורא רבה וכו', ויש לעשות ע"י רופא נכרי כדי שיהיה ודאי רק איסור דרבנן וגם יהיה בלא מעשה וכו'. ואם במוסד יוכלו לשמרה אין להתיר, אך אם יאמרו שאי אפשר לשומרה שם כי גם מהחולים דשם ואף מהשומרים שם אפשר שתזנה ויש שם גם יהודים, יש להתיר.

                ולא הבינותי מקוצר דעתי. הלא כששחררו את השפחה והיתה מותרת לישראל פתרו את הבעיה של הפקרות כי בעלה משמרה. אבל בנידון דידן הלא ימשיכו לזנות אתה ואין סירוסה מוריד בכלל את תאותה לזנות (כפי שקורה אצל הגבר). יתרה מכן ידוע שיש הפקרות במוסדות כאלה גם בלי תאוה גדולה מצד האשה. ומה שעושים שמטפלים בנשים אלה בגלולות או בהתקן תוך-רחמי או בקשירת החצוצרות, הוא רק כדי למנוע הריון והצורך בהפלה (שגם היא אסורה לפי ההלכה). ואינני מבין מדוע יהיה מותר לעשות זאת. והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

                (ה) שלא תלד. בנושא של אשה הפונדקאית ראה מה שכתבתי [19] בשם גדולי הפוסקים שבדורנו בשאלה מי נחשבת לאמו של הילד הנולד, האם האשה שממנה לוקחה הביצית (דהיינו האם הגנטית) או האשה שברחמה גדל העובר וממנה נולד.

                מובא בגמ' [20]: הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו, דידיה פטר דלאו דידיה לא פטר, או דלמא דלאו דידיה נמי פטר, תיקו, עכ"ל הגמ'. ולכאורה מלשון הגמ' שקוראת את הפרה בה נוצר העובר "דידיה" ואילו הפרה השניה, ממנה נולד העגל נקראת "לאו דידיה" [21] משמע שהראשונה היא אמו של העגל ולא השניה שממנה יצא לאויר העולם – ונפקא מינה גם לגבי הדין של אותו ואת בנו. וראה ברמב"ם שכותב [22]: הדביק שני רחמים זה לזה ויצא מזה ונכנם לזה הרי זה ספק אם נפטרה מן הבכורה הבהמה שנכנס בה הבכור שהרי פטר רחם או לא נפטרה עד שיפטור רחמה ולדה, עכ"ל. ומשמע שגם הוא בלשונו הזהב מדייק ליחס את העובר לפרה הראשונה כ"ולדה", ומוכח שלשון הגמ' היא בדוקא. וממילא ראיה מכאן שהאשה הפונדקאית אינה האם אלא האשה שממנה נלקחה הביצית – דהיינו האם הגנטית. אך אפשר לדחות שאולי הגמ' דברה על עובר שכבר נמצא בתהליך לידה וש"נולד" מרחם הפרה הראשונה לתוך רחם הפרה השניה ומשם לאויר העולם- דהיינו לא רק נוצר ברחמה של הראשונה אלא גם גדל שם כל ימי ההריון, וממילא אין מכאן ראיה להנדון שהעובר גדל ברחמה של הפונדקאית ונולד ממנו. וצ"ע, כי סתימת לשון הגמ' והרמב"ם מראה לכאורה על כל מצב כאפשרי.

                עוד מובא בגמ' (שם): בלעתו [חולדה] והוציאתו [מן הרחם] והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו וכו' תיקו, ע"כ. וכלל גדול כותב לנו המהר"ל מפראג [23] וז"ל: וזה היה כוונתם של רז"ל בכל מקום שדיברו חכמים בדברים רחוקים מאד שלא היו ולא נהיו. בפרק בהמה המקשה: יצא מרחם זה ונכנם ברחם אחר וכיוצא בזה, אתה האדם אל תעשה כמו שעושע המהרהרין אחרי דברי חכמים וכו', כי מה שדיברו וטרחו בזה הוא הטעם והכוונה שיוצא בזה. כי הם רצו לעמוד על ענין הבכור שציוה בתורה אם אינו דבר רק שהוא יוצא מבית הרחם. ואם כן לפי זה אם נכנם ברחם אחר בבהמה שלא ביכרה ויצא גם כן חייב בבכורה שהרי פטר רחם הוא, או שנאמר שאין כונת התורה ברחם אלא על האם שהרתה אותו וילדו. ובזה הספק יש עיון בחכמת התורה והוא גדול מאד בסוד הבכור. וכן הבעיא דבעא התם, נכנס חולדה והוציאתו והכניסתו, אין כוונתם כלל רק לידע אמיתת הענין במה הוא תולה הבכורה, וכאשר ידעו הדין אז ידעו במה הבכורה תליא וכו' – ראה שם המשך דבריו הנפלאים.

                ולגבי דברים מופלאים שבחז"ל, ראה גם במהרי"ט אלגזי [24] שכותב: ורבינו נראה שלא הביאם משום דלא שכיחי ואינם מצויין כלל דמטעם זה השמיטו הרי"ף והרא"ש ושאר פוסקים וכו' ואף הרמב"ם והטור השמיטו וכו', עכ"ל. וכן כותב המעשה רוקח [25]: שהרמב"ם השמיט ההיא דבלעו חולדה וכו', אולי משום דהמציאות רחוק. עכ"ל. וכ"כ התוס' [26]: מ"מ כמה דברים אשכחן דלא שכיח ומיירי בהן הש"ס לדרוש ולקבל שכר, עכ"ל. וראה ב"הקדמה קטנה" של הנו"ב לספרו צל"ח על ברכות. מאידך ראה בפירושי הרמב"ם, התויו"ט והתפארת ישראל על המשנה בחולין [27] ובתוס' [28].

                וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א: ונכון, כי מכאן יש להביא ראיה לגבי הוציאו ולד מרחם אמו עם מלקחיים והרי הולד לא נגע בכותלי בית-הרחם, עכ"ל. וראה מה שכתבתי בנשמת אברהם [29] שהיום בלידת מלקחיים אין מכניסים את המלקחיים אלא רק לתוך הנרתיק כך שחייבים בפדיון הבן בברכה כי אין כל תציצה בין התינוק ובין כותלי הרתם או צואר הרחם.

 

 

[1] אהע"ז ח"ד סי' ל ו-לא.

[2] יבמות פז ע"ב.

[3] ועיין בשואל ומשיב מהד"ק ח"א סי' קץ.

[4] על קידושין סו ע"ב ד"ה וכל מקום.

[5] רמב"ם הל' יבום פ"ו ה"י.

[6] אהע"ז סי' לה.

[7] יבמות כ ע"ב.

[8] כרך ג חאהע"ז סי' ה ס"ק ה (עמ' מד) וסי' קעב ס"ק ג (עמ' קסח).

[9] יבמות סי' לח.

[10] שו"ת משיב דבר ח"ב סי' נ.

[11] יבמות מז ע"א סוד"ה במוחזק.

[12] ליקוטים כרך ד סימן טו וכן בספר ארחות רבנו עמ' רסח – הראה לי מו"ר שליט"א.

[13] אם האיסור הוא מן התורה או מדרבנן, עיין בשו"ע כאן סע' יא ו-יב ובנושאי כלים.

[14] סי' לה.

[15] בזמן הזה – מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

[16] יו"ד סי' קפא סע' ו.

[17] כרך ג חאהע"ז סי' ה ס"ק יג (עמ' נח).

[18] או"ח ח"ב סי' פח.

[19] נשמת אברהם כרך ד חלק אהע"ז סי' ה ס"ק ב (עמ' קפג).

[20] חולין ע ע"א.

[21] וראה שם ברבינו גרשום.

[22] הל' בכורות פ"ד הי"ח.

[23] גור אריה פ' חקת יט, טז.

[24] בכורות פ"ג אות לה ד"ה והנה (טז ע"א).

[25] על הרמב"ם בכורות פ"ד הי"ז.

[26] כתובות ד ע"ב ד"ה עד ושבת קנב ע"ב סוד"ה עד.

[27] פ"ט מ"ו.

[28] יבמות קב ע"ב ד"ה ומי בשם הר"י.

[29] כרך ב יו"ד סי' שה ס"ק ה (עמ' ר).

 

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.