נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אבן העזר סימן כא

, "נשמת אברהם / אבן העזר סימן כא" נשמת אברהם – אבן העזר, עמ' כא.

נשמת אברהם / אבן העזר סימן כא

סימן כא  להתרחק מן העריות

 

סעיף ה  אסור להשתמש באשה כלל, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת, שמא יבא לידי הרהור עבירה. באיזה שמוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, אפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו אפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו, ומזיגת הכוס. הגה וי"א דהוא הדין באכילה עמה בקערה נמי אסור בכל ערוה כמו באשתו נדה. ויש מקילין בכל אלה, דלא אסרו דברים של חבה רק באשתו נדה. וי"א דכל זה אינו אסור רק במקום ייחוד, אבל במקום שרוב בני אדם מצויים כגון במרחץ, מותר לרחוץ מעובדות כוכבים שפחות, וכן נוהגים. וי"א דכל שאינו עושה דרך חבה, רק (א) כוונתו לשם שמים, מותר. לכן נהגו להקל בדברים אלו. י"א דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חבה, כגון לעיין ברישיה אם יש לו כינים, בפני אחרים.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) כוונתו לשם שמים. כותב הערוה"ש [1]: וכל זה כשהיא עושה לא דרך שירות, אבל דרך שירות נראה שאין איסור בדבר, אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו פשיטא שאסור בכל ענין דזהו התקרבות יתירה, עכ"ל. וכל זה באדם בריא, אך באדם חולה מותר לו השימוש ע"י אשה (כגון אחות) אם אי אפשר להשיג גבר [2]. ועיין בברכ"י [3] שכותב: ואם תאמר סוף סוף היכי שרינן לאשה לשמש לאיש בחולי מעיים שמתוך דאשה לקראתו ומתעסקת בבתי גואי יבוא לידי הרהור והשחתה, וי"ל דכיון שהוא חולה אין יצרו מתגבר ותש כחו כמ"ש הרב תרומת הדשן סי' רנב ועמ"ש בט"ז בדין זה. ועמ"ש הרמב"ן בחידושיו לנדה ריש פ' כל היד ודוק, עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: רצוי להזכיר שרק לחולה שתש כחו, אבל לא למי שהוא נכה ומשותק בחלקו, עכ"ל. וכוונתו להבדיל בין איש שכעת השתתק וממילא גם חולה ותש כחו ובין איש שכבר עבר זמן מאז השיתוק ומצבו יציב ואין הוא חולה פרט לשיתוק בחלק הגוף (ועיין בדבריו בנשמת אברהם חיו"ד [4]). וכן מובא בדרכ"ת [5] בשם המקור חיים ס"ק נח שכתב: דאם אין הבעל חולה ממש אלא שיש לו מיחוש וכאב בעלמא, שיש לחוש שיבא לידי הרגל דבר אסור, עכ"ל. וכן עיין בתוס' [6]: ועל זה אנו סומכין השתא שאנו משתמשים בנשים.

                                ועיין בפ"ת [7] שמביא את לשון הריטב"א [8]: הכל לפי דעת ויראת שמים, וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא בלבו כלל, מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש והיינו ההיא דר' יוחנן יתיב אשערי טבילה [9] ולא חייש איצר הרע (ועיין בהרי"ף שבעין יעקב דלא היה רבי יוחנן יכול להסתכל בנשים משום שהיו שערות גבות עינו שוכבות ע"ש), ור' אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר. וכמה רבנן דמשתעי בהדי מטרוניתא, ורב אדא בר אהבה דנקט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול, עכ"ל. ולכן מאד מאד צריך הרופא (או כל מי שצריך לטפל באשה) להיזהר שיהיו כל מחשבותיו על עצם מלאכתו וכל כוונותיו אך ורק בעבודתו, עבודת הקודש. ועיין בנשמת אברהם חיו"ד [10], ועי' עמ' רנג.

 

 

[1] סע' ז.

[2] כתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א, וכן עיין בשערים מצויינים בהלכה סי' קנב ס"ק ח.

[3] יו"ד סי' שלה סע' ה.

[4] סי' קצה ס"ק א.

[5] סי' קצה ס"ק מט.

[6] קדושין פב ע"א ד"ה הכל.

[7] כאן ס"ק ג.

[8] סוף קדושין.

[9] ברכות כ ע"א.

[10] סי' קצה ס"ק ז.