נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אבן העזר סימן כג

, "נשמת אברהם / אבן העזר סימן כג" נשמת אברהם – אבן העזר, עמ' כג.

נשמת אברהם / אבן העזר סימן כג

  • אבן העזר סימן כ"ג (עידכון)

  • סימן כג  איסור הוצאת זרע לבטלה ודברים המביאים לכך

     

    סעיף א  (א) אסור (ב) להוציא שכבת זרע לבטלה ועון זה חמור מכל עבירות שבתורה. לפיכך לא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ, (ג) ולא ישא קטנה שאינה ראויה לילד.

     

    נשמת אברהם

     

                                    (א) אסור. עיין במ"מ [1] דהמקור לאיסור זה מנדה [2]: א"ר יוחנן כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה שנאמר וירע בעיני ד' אשר עשה וימת גם אותו [3], ואמרו שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ. והלבוש כותב [4]: אסור לאדם להוציא שכבת זרע לבטלה, ועון זה גדול הוא שלא נברא הזרע באדם אלא לישב בו את העולם כי לא לתוהו בראה לשבת יצרה, וכשהוא משחיתו הרי הוא כמחריב את העולם, וזו היא ההשחתה שעשו דור המבול שנאמר בהן כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ, שהשחיתו את זרעם נידונו ברותחין מי המבול, כי ברותחין חטאו וברותחין נידונו מדה כנגד מדה [5]. וכן יש הרבה פסוקים המורים על זה ולא לדרשה קאתינא רק לעיקר דדינא קאתינא, לכן לא יהא אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ וזהו חטאו של אונן עם תמר דכתיב ביה ושחת ארצה וגו' וימיתהו ד' [6] וכו', עכ"ל. ובערוך לנר [7] וכן בשו"ת בנין ציון [8] כתב דאולי האזהרה דהשחתת זרע היא מלא תשחית [9] כמו שיש בכלל אזהרה זו לחובל בעצמו או שהלכה למשה מסיני היא. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: צ"ע אטו מי שהוא ספק כהן וספק ממזר שאינו יכול לישא אשה יהיה מותר בש"ז לבטלה. גם מ"ש הערוך לנר "משום לא תשחית כמו שיש בכלל אזהרה זו וכו'" צ"ע אם עושה להנאתו הרי אין זו השחתה. ולעומת זה אם האיסור הוא הלכה למשה מסיני מסתבר דאין להקל כלל אפילו לצורך רפואה לקיים מצות פו"ר, עכ"ל.

                                    וכותב הפני יהושע [10]: דהוצאת זרע לבטלה זו לא בכלל גילוי עריות ולא בכלל שפיכות דמים, דאע"ג דאמרו חז"ל שהוא כאלו שופך דמים, היינו שעבירה גדולה כל כך וכו'. גם גזרה שוה מלא תנאף דמשמע דהוי גלוי עריות, בלתי ספק שהוא אסמכתא בעלמא דהא הרמב"ם הביא דבר זה פכ"א מאיסורי ביאה ולא כתב שלוקין על זה כמו שכתב בכל הדברים שהביא שם ואפילו מכת מרדות לא כתב כי אם בנידוי הוא יושב וכו'. וכן יש להביא ראיה מדברי ר"ת ז"ל שפירש על המקשה עצמו לדעת, יהא בנידוי, דהכוונה דאנחנו מחוייבים לנדות אותו וכו'. וא"כ אם איתא שהוא לאו מדאורייתא מאי קמ"ל רב דמנדין אותו, פשיטא דאפילו עבר על איסור דרבנן מנדין אותו וכו'. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: למה ילקה, הלא הלאו דלא תנאף לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, עכ"ל. עוד כתב לי הגאון שליט"א: יש כאן חדוש גדול שמנדין גם על קישוי בלבד, עכ"ל.

                                    ובתורת חסד [11] כתב דאיסור השחתת זרע אם הוא מדאורייתא או מדרבנן שנוי במחלוקת בין הראשונים, דמהתוס' סנה' נט ע"ב נשמע דהשחתת זרע דאורייתא, אכן במשיבת נפש סי' יח משיג על דברי התוס' וכתב שם דדוחק לומר שהשחתת זרע יהיה בו איסור גמור מן התורה וכו'. ואישתמטיה דהמשנה למלך הל' מלכים פ"י ה"ז הקשה כמו כן על התוס' ותירצה, וכיון דדברי התוס' מתורצים א"כ נתבאר דאיסור השחתת זרע הוא מדאורייתא ונכלל במצות פריה ורביה וכו', עכ"ל. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: קשה מאד לכוללן במצות פו"ר, דא"כ יהא מותר כשהבעל נסע מביתו למדינת הים או אם אשתו זקנה או ניטל רחמה וכדומה, עכ"ל. ועיין שם בתורת חסד שמוכיח דמשמע מהרמב"ן שס"ל כמ"ש המשיבת נפש. ומסיים, דלהתוס' ור"ת השחתת זרע הוא מדאורייתא והיינו דנכלל במצות דפריה ורביה ולהרמב"ן הוא רק מדרבנן וס"ל כמ"ש המשיבת נפש דאין בו איסור גמור מן התורה [12].

                                    כותב האג"מ [13]: ומש"כ כתר"ה זה לדעת כי איסור הוצאת זרע אינו משס"ה לאוין, כנראה מלשון זה שסובר כתר"ה שהוא רק מדרבנן. במחילה מכתר"ה שהוא טעות וח"ו לומר כן, כי הוצאת זרע לבטלה הוא מדאורייתא וגם חייב מיתה כידי שמים כדא"ר יוחנן בנדה דף יג, והוא איסור חמור מאד עד שאיתא בשו"ע שעון זה חמור בכל עבירות שבתורה אף שלאו דוקא, דהא איסור אשת איש ואיסור נדה חמור כדאיתא בב"ש סי' כג ס"ק א, מ"מ על איסור דרבנן לא היה שייך לומר לשון זה. והרי כל איסור ההרהור מקרא דונשמרת מכל דבר רע שדריש ר' פנחס בן יאיר בכתובות דף מו הוא כדי שלא יבא לידי טומאה בלילה והיא דרשה גמורה ולא אסמכתא כדכתב התוס' בע"ז דף כ ע"ב. וא"כ כ"ש הוצאת הזרע שהוא בכלל לאו בזה. ומה שלא נמנה ממנין הלאוין אינו משום שאינו מדאורייתא דהרבה איסורים דאורייתא לא נמנו, ואולי משום שנאמר בזה עונש מיתה ולא אזהרה. והלאו דונשמרת נאמר במחנה לכפילת איסור לא רק על הרהור אלא על עוד ענינים, לא רצה הרמב"ם למנות בלאו מיוחד, עיין בספר המצוות במנין הל"ת שהוסיף הרמב"ן מצוה יא. עכ"ל. ועיין בשו"ת ציץ אליעזר [14].

                                    (ב) להוציא שכבת זרע לבטלה. האם מותר להוציא שכבת זרע מהאיש לבדיקה ככדי להמציא לו תרופה שיוליד. עיין באוצה"פ [15] בשם השו"ת דברי מלכיאל [16] באיש שאין לו בנים ורוצים הרופאים להוציא שכבת זרעו ע"י מישמוש ויראו אם סיבת המניעה היא ממנו וידעו איך לרפאו, כתב שכבר ביאר בחיבוריו הקודמים [17] שאין לעשות כן ושאני הא דיבמות עו ע"ב [18], דהתירו להוציא זרע לבדוק אם אינו כרות שפכה, דהתם איירי בכרות שפכה שאינו מוליד ואפשר שעליו אין איסור כל כך להוציא שכבת זרע וכו', משא"כ בחשוכי בנים דשפיר אפשר שיוליד וכו'. אבל בנ"ד בגוף הדבר יש בו איסור גדול וחזינן שחז"ל החמירו בזה מאד אף ע"י גרם רחוק, כמו להסתכל בבגדי צבעונין ולשכב פרקדן וכדומה, וממה שאנו רואים כמה החמירו חז"ל בנדה דף יג וכן בזוהר ובספרי המקובלים בזה, נוכל להבין כי יש בזה טומאה גדולה לנפש, וחלילה להקל לעשות כן בשביל ציווי הרופאים ובפרט כי יש כאן ספיקות טובא, כי אפשר שיתברר שהמניעה אינה מאתו וגם אפשר שלא יוכלו לרפאותו וגם דאפשר דבאשה אחרת תסור המניעה, וגם אפשר שאינם מבינים כראוי ובאמת הוא ראוי להוליד, ויש כאן ספק ספיקא לחומרא וכו', עכ"ל. וכן מובא שם באוצה"פ בשם הויען אברהם סי' ז.

                                    ובשו"ת מהר"ש ענגי"ל [19] בנדון מי שדר עם אשתו יותר מעשר שנים ולא זכו לבנים ודרשו ברופאים ואמרו לבדוק השכבת זרע שלו לידע אם אין המניעה ממנו ואז יתנו לו רפואות, כתב: דנהי דפריה ורביה היא מצוה רבה. מ"מ הרי אפשר באחרת (דאולי יבנה ממנה) וכמו שכתב הרשב"א בנדרים דף טו (דבנודר הנאת תשמישך עלי צריך להפר ולא אמרינן דמצות לאו ליהנות ניתנו והא איכא גביה מצוה דפו"ר, די"ל דאינו מחויב להקים זרע מזו ואפשר לו באחרת), ובפרט דאי אפשר לסמוך על הרופאים כמבואר ביו"ד סי' קפז ובפרט שאין בירור אם יועילו רפואתם ופשיטא דאין להתיר הוצאת זרע בידים.

                                    ובשדי חמד [20] הביא כן מהג"ר נחמן כהנא (הארחות חיים) דאין מקום לומר חטא במעשה הרע בשביל ספק תועלת ללידת בנים, שהרופאים עצמם אינם בטוחים שיוכל להתרפאות ואיך נניח הודאי ונתפוס הספק. ואפילו הך דיבמות עו ע"א, י"ל דאינה הלכה פסוקה כיון דלא אישתמיט אחד מן הפוסקים להביא תקנה זו וכו'. עכ"פ בנ"ד דאיכא כמה ספיקות וספק ספיקות בדברי הרופאים אם יהיה איזה תועלת, גם לדעת המתירים במקום מצוה, אין להקל בזה.

                                    וכן בתשובת בעל המנחת אלעזר [21] כתב דאין להסכים להתיר בזה, דרובא דרובא הוצאת זרע בזה הוא לבלי תכלית הנרצה לקיום פריה ורביה למי שמבין דרכי תהלוכות רפואתם. אך הוא מתיר לצורך זה לקיחת זרע מרחם האשה קצת לאחר הזיווג. ועיין שם באוצה"פ עוד אחרונים האוסרים. וכן כותב לאסור השו"ת ישכיל עבדי [22] וכן מחמיר הגראי"ה קוק זצ"ל [23]. ועיין גם בשו"ת אבני נזר [24].

                                    אך כמה מגדולי הפוסקים מתירים הוצאת זרע למטרת בדיקה רפואית. בשו"ת שאילת יעב"ץ [25] כותב דלצורך, אף להוציא שכבת זרע לבטלה, דהיינו להשחיתו על הארץ, שרי, כדאשכחן ביבמות עו ע"א לענין בדיקת הנקב בגובתא דש"ז וכו'. ונשאל האחיעזר [26] על אברך אחד ששהה יותר מעשר שנים ולא זכו להבנות וכו', אם רשאי להוציא זרע לצורך בדיקת הרופאים. והשיב שכבר נשאל על כך כמה פעמים והורה להתיר, ואפילו בידים, אך אם עושה את זה דרך תשמישו. דהיינו ע"י לבישת נרתיק דק על האבר, אז ודאי מותר לכו"ע. וכן כתב השו"ת מהרש"ג [27] והשו"ת משפטי עוזיאל [28]. ועיין בשו"ת שבט סופר [29]. כל זה מהאוצר הפוסקים.

                                    וז"ל הב"ש [30]: ואם נמצא דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו. נראה לכאורה דמותר לאיש להוציא הזרע כדי לברר אם הדם ממנו הוא, דהא אין איסור לשמש ולהוציא זרע. גם יש להביא ראיה מש"ס פרק הערל דאיתא שם, ניקב הגיד בדקינן אם נתרפא ומניחים ביה פוקרא כדי שיוציא זרע, ויש לדחות וצ"ע. עכ"ל. וכותב השו"ת ציץ אליעזר [31]: ואע"פ שהב"ש מסיים וכותב בלשון ויש לדחות וצ"ע. ונראה מזה שלא היה ברור לו דבר הראיה, מ"מ מסתבר לומר שכוונתו היא כדכותב לפרש דבריו בספר כרם שלמה, דכוונתו משום דיש לדחות, דכאן שאני כיון דיש תקנה לבדוק אותה כדאיתא ביו"ד סי' קפז ע"ש, וא"כ זהו דוקא בכגון נידונו של הב"ש שיש אופן אחר לעמוד על הדבר והיינו ע"י שיבדקו אותה, אבל בכגון נידוננו שאין דרך אחרת לעמוד עליו אם ראוי להוליד כי אם ע"י שיבדקו אותו, שפיר מוכח מהב"ש דעל כגון דא אלימא היא הראיה מההיא דיבמות דמותר, עכ"ל. ועיין בספר טהרת ישראל [32] שכתב: אם נמצא דם בעד של אשה ויש ספק אם הדם ממנה או ממנו, צ"ע אי מותר לאיש להוציא זרע כדי לברר אם הדם ממנו, והיכא דהרופא רוצה לידע לענין שאין לו בנים ע"י שהאיש יוציא זרע, ודאי יש להתיר, עכ"ל. ובבאר יצחק [33] כותב: דלרפואה גם הב"ש מודה להקל בודאי, עכ"ל.

                                    וכן עיין בשו"ת זקן אהרן [34] שכותב להעדיף שישמש עם אשתו ולהיות דש מבפנים ואח"כ יהיה זורה קצת גם מבחוץ לתוך כלי שיהיה מן המוכן, וזהו דרך המובחר שאפשר להתיר ודאי כיון שזה דרך תשמיש ממש בלא חציצה ביניהם וכו'. ואם אי אפשר לעשות כזה וכו', אז אפשר לעשות ע"י כיס המיוחד של גומי שישים על הגיד וישמש כך והזרע תשאר בכיס וכו', עכ"ל. וכן הוא כותב שוב בתשובות אחרות [35].

                                    וכ"כ בספר קנאת סופרים להגרש"ק ז"ל בשו"ת שבהקדמה [36] לענין מילת גדול שהיו צריכין להקשות הגיד ויש לחוש שיצא שכבת זרע, וכתב להתיר ואף שיקשו הגיד מקודם המילה ואינו בעידניה. מ"מ מותר דהמצות עשה דמילה דוחה את העבירה של הוצאת זרע לבטלה, דגם לחומר איסורו משני עולמות, מ"מ אינו ל"ת גמור בתורה. אך עיין בשו"ת מנחת אלעזר (מובא לעיל) שכותב דאין ראיה מהגרש"ק לנידוננו.

                                    ועיין בשו"ת ציץ אליעזר שם שמביא ראיה ממה שכתב המהרש"ם [37] שלא הורה להתיר בזה משום דשמא המניעה מצד האשה ע"ש. דא"כ מינה דבהיכא דכבר בחנוה ומצאו שהיא ראויה ללדת דאז קרוב לודאי שהמניעה ממנו, דכל כה"ג גם המהרש"ם מודה דמותר, ובפרט כשיעשו זאת בשימת נרתיק שלא הוה זה בידים, דהמהרש"ם בדבריו שם מזכיר גם נימת איסור זה מפני דביש"ש מבואר דדוקא ע"י גרמא שרי ולא בידים ע"ש, עכ"ל של הציץ אליעזר.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: נלענ"ד דאף שהיש"ש כתב בפ"ח מיבמות סי' טו "פשיטא שהוא אסור לו להוציא ש"ז ביד שחייב מיתה", מ"מ אין כוונתו לאסור לגמרי אף אם אי אפשר בענין אחר, שהרי דקדק וכתב "היכי עבדינן דמיית ליה לידי בדיקה לכתחלה" ונתכוין לומר בכך דלכתחלה צריכים לעשות באופן הקל ביותר וכדמוכח מהגמ' ששאלו שם "אטו כו"ע יעקב אבינו", כלומר דמשום כך עדיף טפי ע"י הסתכלות בבגדי צבעונין. וראיתי שגם הגאון בעל ישרש יעקב כתב כן בקצרה בדעת היש"ש וז"ל: "דאף שמותר להוציא ש"ז לענין הבדיקה בכדי שאפשר שע"י זה יהיה מותר לבוא בקהל" עיי"ש. וא"כ אפשר דה"ה נמי לצורך מצות פו"ר דאפשר שחומר האיסור שהפליגו בו חכמים הוא רק בשופך ממש לבטלה. ויתכן דאפילו אם כבר יש לו בן ובת גם כן מותר, כדי לקיים מצות שבת או שאשתו מצטערת הרבה מזה שאין להם עוד בנים, עכ"ל (ועיין להלן ד"ה מי שכבר קיים מצוה פו"ר).

                                    ועיין בספר חיי נפש [38] ששאל את החזו"א על אברך שעברו כשנתיים אחר חתונתו שהרופאים ציוו על זה, והשיב שאם הבדיקה נחוצה מותר.

                                    וכן ראיתי שפוסקים כמה מגדולי דורינו להתיר וכדלהלן: הגרי"י ווייס שליט"א [39]מתיר ע"י תשמיש עם כיס לצורך זה. וכן עיין בשו"ת יביע אומר [40] שמתיר הוצאת זרע למטרת מצות פריה ורביה. ועיין בשו"ת אגרות משה [41] שמתיר באופן שיקח הזרע מהאשה אחר התשמיש בביתו ותבוא אח"כ להרופא וכו', וכן אם יאמר הרופא שטוב לבדיקה בהלבשת כיס על אברו בשעת תשמיש יכול לשמש בזה וכו'. ואם יאמרו הרופאים ששני ענינים אלו לא טוב לבדיקה, הרי ממילא יהיה אסור באופנים אלו מצד האיסור דלבטלה, יש להתירו לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ לתוך בקבוק, משום שגם איסור זה הוא מצד הוצאת זרע לבטלה דהיא כמעשה ער ואונן כדאיתא ביבמות דף לד, ובכאן הא ליכא איסור דלבטלה, וניאוף ביד ליכא בזה. אבל כשיאמר הרופא שצריך ליקח מגוף האשה תיכף אחר הבעילה שלכן יבעול בבית הרופא, בזה כתבתי דהוא פריצות גדולה שאין כדאי לעשות כן מאחר שיש עצה לדוש מבפנים ולזרות מבחוץ, ואם אי אפשר לבדוק אלא באופן זה, גם זה יהיה מותר, והם דברים ברורים לדינא וכו' ורק במשמוש בידים אסור משום לא תנאף ביד שזה לא הותר אף לצורך הולדת בנים, עכ"ל של האג"מ. ועיין גם בתשובות אחרות [42]. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: חושבני דלגרום חמום ע"י קירוב בשר עם אשתו ולשפוך הזרע לתוך כוס, לא שייך כלל ללא תנאף, ולענ"ד ה"ז עדיף טפי מלהיות דש מבפנים ולעשות מעשה של הוצאה בקום ועשה ולשפוך הזרע בחוץ. עכ"ל.

                                    וא"ל הגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם לדעתו מותר, אם לא ניתן להגיע לבירור שלם ע"י הוצאת הזרע מרחם האשה, להבעל ללבוש נרתיק של גומי על האבר בזמן תשמיש ולהוציא את זרעו לתוך הנרתיק, ועיין בנועם [43]. ועיין לעיל סי' א ס"ק ה ד"ה השגת זרע מהבעל, שהבאתי בשם מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א ששמע על צד הטוב כן לעשות חור קטן בנרתיק, ע"ש. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : רצוי להזכיר שהחור כלומר הנקב יכול להיות גם ע"י חור של מחט ולא לעשות כלל נקב גדול, עכ"ל. ועיין באוצה"פ [44]. וברור שכל זה רק אחרי שהאשה עברה כל הבדיקות ובטוחים שאין המניעה ממנה.

                                    ולגבי הלבשת כיס אין להשתמש בכיס של גומי הנמכרים לשם מניעת הריון (קונדום בלע"ז) כי יש בהם חומר שמקלקל את הזרע כך שלא יהיה אפשר לסמוך על תוצאות הבדיקה. ובארה"ב מייצרים במיוחד נרתיק חזק ודק מאד של ניילון לשם הבדיקה הנ"ל, וזה מצוי גם בארץ ישראל, ובביה"ח שערי צדק מיובאים מזה עבור הנצרכים לכך.

                                    וכותב הציץ אליעזר לסכם [45]: מותר לבעל לתת משכבת זרעו לאחר שהאשה כבר עברה מצידה כל הבדיקות כדי שהרופא יעמוד על המבחן וכו', אך יש לחשוב על ביצוע בדרך של הקל קל קודם וכדלהלן: א) הדרך הקלה ביותר ע"פ ההלכה ואשר עליה מסכימים להתיר כמעט כל הפוסקים, הוא שהרופא יוציא זרעו מרחם האשה מיד לאחר שיהיו יחד [46]. ב) אם אי אפשר או לא מועיל לבירור, אזי יש להתיר בדרך שיהא דש מבפנים וזורה מבחוץ (כפי שמעדיף הזקן אהרן). ג) אם יקשה לבצע זה, אז יש לבצע ע"י לבישת כיס על האבר ודרך תשמיש וכו' (אך פוסקים אחרים מעדיפים לבישת כיס לדרך של דש מבפנים וזורה מבחוץ). ד) כשלא יוכלו בגלל מה לבצע גם באופן הנזכר, מותר להוציא אפילו בידים ויש להעדיף שהרופא יעשה זאת בכלי מכשיר, ואם אי אפשר מותר לבעל בעצמו לעשות זאת, עכ"ל (כדעת השו"ת אחיעזר אך לא כהאגרות משה המובא לעיל שאוסר בידים).

                מי שכבר קיים מצות פריה ורביה. עיין לעיל מה שכתב הגרש"ז אויערבאך שליט"א (לפני הערה 38). וכותב השו"ת אג"מ [47]: ובדבר מי שיש להם כן ובת וקיימו מצות פו"ר אבל רוצים שיולד להם עוד בנים ובנות, אם עליהם ללכת אצל רופאים.  הנה אם אין יודעין מאיזו מחלה שנעשה לו או לה, לא שייך לחוש שהוא מאיזו חולי אלא משום שהקב"ה אינו רוצה לזכותם ביותר וכו' אבל צריך להתפלל להשי"ת שיזכה להם בעוד בנים ובנות וכו', עכ"ל.

                    זמן המתנה עד הבדיקה. עיין בשו"ת מנחת יצחק [48] שקובע עשר שנים של נשואין לפני שיהיה מותר לעשות בדיקת זרע הבעל ע"י הוצאתו לכיס. ובשו"ת אגרות משה [49] קובע חמש שנים. ואילו החזו"א התיר אפילו כשלא עברו כי אם שנתיים. וכותב השו"ת ציץ אליעזר שם: אי אפשר לקבוע זמן וגבול כמה שישהה הבעל עד שיותר לו לעשות בדיקה משלו וכו' אלא הכל תלוי לפי המסיבות ולפי מצב ויתכן שהיה (החזו"א) מתיר אפילו בפחות. ורק נשאל האשה ולאור הטיפולים שכבר קבלה והתוצאות שהרופאים קובעים לכושרה להולדה, עכ"ל.

                ביופסיה מהביצה. עיין בשו"ת זקן אהרן [50] שעל אף שפקפק אם אמנם קיימת בדיקה כזו כי גם רופאי עירו לא ידעו מזה, בכל זאת דן באריכות אם מותר לעשות בדיקה כזו ואם יש בזה משום פצוע דכא. וכותב שמכיון שהוא נסתם מיד ונמצא דהוי כאילו לא ניקב מעולם, מותר. אך הוא אוסר משום הוצאת זרע לבטלה כי הוצאת זרע לא שרי כי אם דרך תשמיש וכו', אבל שלא דרך תשמיש אסור, ע"כ. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א : מסופקני אם זה נקרא זרע לפני שהוא עבר בשבילי הזרע "ומתבשל" שם. עכ"ל. ובשו"ת מנחת יצחק [51] מביא מהאמרי אש יו"ד סי' סט דכל שאינו ראוי להוליד אינו מוזהר מן התורה באיסור השחתת זרע וכו'. וכותב דא"כ בנד"ד שהזרע ניטל מהביצה, בודאי לא עדיף מהיוצא מאבר מת וכו', ואף דלא ברירא ליה להאמרי אש ז"ל להכריע להלכה, מ"מ יש לצרף זאת לשאר הטעמים שיש בזה להקל כנ"ל וכמו שצירף זאת האמרי אש בנידונו, עכ"ל. ולגבי איסור פצוע דכא כותב הגאון שליט"א בשם החיבת הקודש סי' כד שכתב להתיר מטעם דברי היש"ש [52] שהרופאים יודעים להזהר, גם יש לצרף דאין הנקב מפולש, ולדעת מהרש"ל בהגהותיו על הסמ"ג אין לאסור אף אם ניקב הזרע וכו' וגם אולי י"ל דבנקב קטן כזה שעושים הרופאים באופן שיוכל אח"כ להוליד, ל"ד לניקב דהש"ס דרשומו ניכר, וגם י"ל דבנקב קטן כזה חוזר ונסתם מיד מאליו ונסתם מהני, עכת"ד של החיבת הקודש. ועיין שם שמאריך המנחת יצחק ונוטה להתיר וכותב: דידקדקו שלא יעשה הנסיון רק בביצה השמאלית דאז שיטת ר"ת דס"ל דאם נטלה ביצה השמאלית כשר וכו'.

                                    וכותב האג"מ [53]: אבל מה שיש לדון בזה הוא דכיון דניקבה הביצה מפורש בגמ' לאיסור וכדמסיק שלא מוליד. והרי חזינן עתה בזמנינו שמולידין דהא הרופאים עושין זה לידע איך לרפאות ונתרפאו הרבה ומולידין, הרי בע"כ צריך לומר שנשתנו הטבעים וכדמצינו בהרבה דברים וכו'. ואף שהחינוך מצוה תקנט, נתן טעם בשרשי המצוה שהוא למאס מעשי מלכי עכו"ם וכו', מ"מ אולי טעם זה אינו עיקר לדינא אלא נימא שהוא משום דלא זה שאינו מוליד ע"י זה הוא האסור, אלא מה שהוא פצוע ודך וכרות בידי אדם הוא האיסור, ומה שאמרו שאינו מוליד הוא רק סימן איזה פצוע ודך וכרות נאסרו שהוא אותו שלא מוליד ע"י זה. וא"כ היה הסימן על אלו שלא הולידו מחמת זה בזמן נתינת התורה, וכיון שכן נאסרו אלו לעולם אף כשישתנה ויולידו וכן להיפוך, שיהיו מותרין אלו שהיו מולידין בזמן נתינת התורה אף כשישתנה ולא יולידו וכו'. ולכן בפצוע דכא וכרות שפכה שלא מצינו שנאמרה הלכה מסיני מי הוא פצוע דכא וכרות שפכה, אלא שהדין דאורייתא הוא שמי שאינו מוליד ע"י פציעה ודיכה וכריתה, הוא איסור הלאו ומסרה התורה לחכמים באומדנותם שיאמרו מי הוא מהם שאינו מוליד, שלכן תלוי כשנשתנה הטבע במי שאינו מוליד באותו הזמן. ולכן, כיון שניקבה הביצה באופן שהרופאים עושין, אנו רואין שמולידין בזמננו יש להכשירו (ועיין שם לגבי פצוע דכא בידי שמים למה לא נאסר אפילו שאינו מוליד) וכו'. עכ"פ בעובדא דידן, רשאין להניח לרופא ליטול משהו מהביצה לבדוק למי שאיזה שנים שחי עם אשתו ולא הוליד, לידע איך לרפאותו שיוכל להוליד, עכ"ל. ואין הגאון ז"ל מתנה שיהיה זה דוקא מביצה השמאלית.

                                    וכן מתיר הציץ אליעזר [54] להוציא לפי הצורך טיפת זרע מהביצה, וכותב דאם אפשר יש לחזר להוציא זאת מהביצה השמאלית. וכ"כ המנחת יצחק שם (ראה הערה 48).

    הוצאת זרע לשם הזרעה מלאכותית. עיין לעיל סי' א ס"ק ה בפרק על הזרעה מלאכותית מהבעל אות א.

                                    (ג) ולא ישא קטנה. כותב הח"מ [55]: נראה דמכ"ש עקרה וזקנה וכו', עכ"ל. ואין האיסור משום הוצאת זרע לבטלה כיון דמשמש כי אורחיה, אלא משום ביטול פריה

    ורביה [56].

     

     

    סעיף ג  אסור לאדם שיקשה עצמו לדעת או (ד) יביא עצמו לידי הרהור, אלא אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה שהיא אילת אהבים ויעלת חן. לפיכך אסור לאדם לישן על ערפו ופניו למעלה, עד שיטה מעט שלא יבא לידי קישוי. ולא יסתכל בבהמה וחיה ועוף בשעה שמזדקקין זכר לנקבה. ומותר למרביעי בהמה להכניס כמכחול בשפופרת, מפני שהם (ה) עסוקים במלאכתם לא יבואו לידי הרהור.

     

    נשמת אברהם

     

                                    (ד) יביא עצמו לידי הרהור. עיין בשו"ת אג"מ [57] שכותב: ובדבר שאלתך אם קודם הנישואין כדאי לקרא בספרי חכמי הרופאים בענין תשמיש איך שיהיה באופן הנאות להאשה כדי שיהיה שלום בית. הנה בימים האחרונים שקודם הנשואין שחתן טרוד במחשבת בעילה דהא בלילה הראשונה שאחר הנישואין נחשב זה גם טירדא דמצוה ליפטר מקריאת שמע, כמפורש בגמ', יכול לקרא בהם, אבל קודם לזה אינו כדאי שיש לחוש שיבא מזה ח"ו לידי הרהור ולהוצאת זרע לבטלה, אם לא שבטוח בנפשו שלא יבא לכך, אבל מי הוא בזמננו שיכול לבטוח בנפשו כל כך, עכ"ל. אך לא הבינותי מה הקשר בין "ימים האחרונים שקודם הנישואין" ובין הלילה הראשון ולמה אין לחשוש שיבא לידי הרהור ולהוצאת זרע לבטלה, וצ"ע. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א : הואיל ויש צורך בכך, לכן מוטב לאחר את זה עד לימים האחרונים למען יהיו פחות לילות לחשוש להרהור המביא למקרה לילה, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א : אצלי נהוג לדבר עם החתן ביום חתונתו על זה וכן נכון לעשות ולא לקרוא בספרים, כי יש כמה חששות, עכ"ל.

                                    (ה) עסוקים במלאכתם. מובא באוצה"פ [58] בשם האפי זוטרי ס"ק ח שכתב דהכי נמי באדם שחולה בעצירת השתן שיש הכרח לפעמים שאומן יוציא את השתן ע"י כלי המתוקן לכך, דכל כי האי מילתא ודאי אמרינן איידי דטריד לא אתי להרהורי, דאל"כ היכי שרינן למול את הגרים ואת העבדים דילמא אתי להרהורי, אלא ודאי דקיי"ל בודאי הגמור דכל היכא דהאומן עוסק באומנתו אין לו לב להרהר בהרהורים רעים. עכ"ל. ולכן מותר לרופא לטפל בנשים [59]. אך ברור שאין לכתחלה לגבר לטפל בהכנסת קטטר וכו' לאשה (או אשה לאיש) אלא אם כן אין בנמצא גבר שיטפל באיש (או אשה באשה) ולחולה יהיה סבל רב עד שיחפשו גבר לטפל בו.

     

    סעיף ה  אשה שיש לה (ו) אוטם ברחם, ועי"כ כשבעלה משמש עמה (ז) זורה מבחוץ, אסור, (אבל מותר לשמש עם קטנה (ח) ואיילונית, הואיל ומשמש כדרך הארץ).

     

    נשמת אברהם

     

                                    (ו) אוטם ברחם. הדבר הוא מום מלידה וקיים בצורות שונות, מהן שהרחם אטום או אפילו חסר לגמרי ומהן שהפרוזדור (דהיינו הנרתיק) אטום או חסר. וכנראה שבזה מדובר בנד"ד, כי אז אי אפשר להכניס את האבר בכלל או רק במקצת, וממילא זורה מבחוץ.

                                    וכותב הרא"ש [60]: וששאלת אשה שיש לה אוטם ברחם בענין שאין השמש דש כראוי לו, ומתוך האוטם פעמים שהוא דש בחוץ ולעולם הוא זורה בחוץ, ומספקא לך מי אמרינן כיון שמתכוין לשמש כראוי מותר מידי דהוה המשמש עקרה וקטנה וזקנה, יראה שהוא אסור כיון דלעולם הוא זורה בחוץ, קרינן ביה ושחת ארצה. ואעפ"י שלפעמים הוא דש מבפנים, מ"מ כיון שלעולם הוא זורה מבחוץ אסור וגריע ממשמשת במוך. דהתם היא משמשת כדרך כל הארץ אעפ"י שאין זרעו ראוי להזריע. מידי דהוה אעקרה וזקנה וקטנה, עכ"ל.

                                    ומובא באוצה"פ [61] בשם האמרי בינה (להר"מ אויערבאך) סי' ח, אחר שפירש דברי הרא"ש במ"ש "ולעולם הוא זורה בחוץ", דאף שבכל מקום דבר שאינו מתכוין מותר, בנ"ד דלעולם הוא זורה מבחוץ הוי פסיק רישא ואסור, כתב דדין זה במחלוקת שנוי, דהא דעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר וכמבואר באו"ח סי' שכ סע' יח, וכאן ודאי לא ניחא ליה (שיזרה בחוץ), רק הרא"ש לשיטתו [62] דפליג על הערוך בשאר איסורים מבלעדי איסור שבת, לכך אסור. ועיין במג"א שם ס"ק כא ובמ"מ פ"א דשבת, דרק מדרבנן אסור פסיק רישא דלא ניחא ליה וכו', עכ"ל. אך עיין בחיי אדם [63] שכותב : דוקא דהוי פסיק רישא דלא ניחא ליה וכו' אבל בשדה של חברו וכו' לדעת רוב הפוסקים עכ"פ אסור מדרבנן ודעת הערוך דמותר כיון שאינו מכוין. ופסיק רישא בשאר איסורין חוץ משבת. דעת הרא"ש דלכ"ע אסור, ומשמע מדאורייתא דדוקא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת משא"כ בשאר איסורין, עכ"ל.

                                    ובכתב סופר סי' כו, אם כי כתב להוכיח דלדעת רש"י ור"ת ביבמות יב ע"ב וכן דעת רוב הראשונים, דהיכא דאי אפשר באופן אחר מותר לשמש גם כשזורה בחוץ, ולדידהו היה מותר בנדון דהרא"ש, כיון דאי אפשר באופן אחר, מ"מ מסיק דמאחר שהמחבר אחז בשיטת תשובת הרא"ש להחמיר וקבעו להלכה, מאן ספון ומאן חשוב להכריע נגד המחבר. ועיין בביאור הגר"א ס"ק יג שציין לדברי ר"ת ביבמות יב ע"ב והוסיף: דכ"ש בכה"ג דאף לדעת רש"י אסור. ומובא באוצה"פ (שם) בשם תשובת הר"א אשכנזי שבפני יצחק שהוסיף דחייב להוציאה. וכ"כ בשו"ת מהר"ש ענגיל ח"ו סי' ח שהאשה מחוייבת לקבל הגט כדי שלא תהיה מכשלת אותו תמיד באיסור חמור, ונודע מ"ש הפנ"י מובא במנ"ח (מצוה רלב כקומץ המנחה שהביא כן מדברי התוס' ע"ז כב ע"א ד"ה תיפוק) דהמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר בלפני עור ד"ת וכו'.

                                    ואם האבר נכנס תוך הנרתיק ודש בפנים וגם זורה בתוכו אלא שהזרע אינו מתעכב שם ונפלט לחוץ, עיין בתשובת הר"א אשכנזי שבפני יצחק ח"ב דע"ז טור ג [64], שכותב דהו"ל כמוך לפני התשמיש וכמטיל על עצים ואבנים וכו' וכשהאוטם דוחהו תיכף בחוץ אין דרך תשמיש בכך וכו' ואסור לקיימה. ועיין בחינוך בית יצחק סי' ז דקכ"ח שכתב דאוטם ברחם. אף שהוא למעלה ממקום שהשמש דש, הוי כמוציא שכבת זרע לבטלה. אולם בפני יצחק שם דע"ח טור ד כתב דמ"ש לדמות נידון זה למשמשת במוך, ודאי דאינו ענין לנ"ד וכמ"ש הרא"ש בתוס' יבמות יב שאחר שהזריע בפנים יכולה לקנח במוך, ולא מקרי השחתת זרע אלא שגורם ע"י חימום להוציא זרעו לבטלה בין באיש בין באשה, אבל שנעקר הזרע מן הגוף לא שייך בו השחתה.

                                    והר"מ קץ בתשובתו שבאהל אברהם סי' פט כתב בנדוננו שמה שכתב בתשובת הרא"ש וכו' היינו דוקא שבשעה שיצא הזרע ממנו אין האבר ברחם האשה. אבל אם הוא מערה בה (ונכנס הזרע לפנים) ומיד כשיוציא האבר יצא הזרע מהאשה, אין הוא עובר משום השחתת זרע וכו'. וכן כתבו גם המהרש"ם ח"ה סי' מח והפרשת מרדכי סי' יד, כל זה מהאוצה"פ.

                                    (ז) זורה מבחוץ. אדם שבא לידי הוצאת זרע לפני הכנסת האבר, עיין בשו"ת חשב האפוד [65] שנשאל על אברך שאי אפשר לו לגמור ביאתו כראוי ובשעת הוצאת זרע הוא רק קצת בפנים ואמנם אשתו אומרת שהוא תמיד קצת בפנים, והוא מטיל ספק בדבר לפי שרואה אח"כ הסדין מלא זרע וחושש אם אין בזה משום הא דאיתא באהע"ז סי' כג סע' ה שאשה שיש לה אוטם וכו'. והנה לדעתי לית דין צריך בשש כי הא דאוטם ברחמה פירש הט"ז דלעולם הוא זורה בחוץ ע"ש. ובזה הורה לנו הט"ז דהא דכתב הרא"ש שממנו מקור דין זה ולעולם הוא זורה בחוץ, האי ולעולם הוא דוקא ואם לפעמים זורה בפנים ולפעמים בחוץ מותר וכו'. ואע"פ שזרה בפנים, כיון שלא זרה בעומק הרחם יצא הזרע תכף החוצה ובכגון זה אין שום מקום להחמיר וכו'. ואמנם דברי אמורים אלא אם יסכים גאון עוזנו שר התורה מטשעבין. ונמצא שאלה מעין זה בספר אמרי אש חיו"ד סי' סט וגם שם ההכרעה להיתר. עכ"ל של החשב האפוד.

                                    וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם הזרע נשפך בפנים הו"ל כאשה שניטל ממנה הרחם שהזרע ודאי יוצא לחוץ או משמשת עם טבעת שמכסה את פי הרחם, עכ"ל. וכתב לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א : ועוד, הרי מצינו דאשה "מכבדת ביתה בחמין קודם הטבילה", או"ח סי' תרו במ"ב ס"ק כא, עכ"ל.

                                    ועיין באוצה"פ [66] בשם הפרי השדה ח"א סי' עז, באיש אחד שזה מספר חדשים אשר בביאתו כמעט שאין יכול להכניס אפילו עטרה, כי תיכף לאחר שנתקשה יצא הזרע לחוץ, ורק לפעמים יוכל להכניס העטרה, ופעם אחת אמרה לו אשתו שהרגישה שהזרע נכנס לרחמה ואמנם נתעברה אז וכו'. וכתב שוב דלא דמי כלל נ"ד להך דתשובת הרא"ש, דהתם כתב הרא"ש בפירוש "דלעולם" הוא זורה בחוץ משא"כ בנ"ד כיון שהאשה נתעברה וכו', ואע"ג שעפ"י הרוב מוציא הזרע לחוץ, מ"מ הו"ל דבר שאינו מתכוין ולא הוי פסק רישא וכו' ע"ש. ובשו"ת מהר"י אסאד יו"ד סי' רלח באיש שבביאתו לאשתו הוא מתקשה אלא שתיכף בנשיקה בעלמא זרעו יוצא וזורה מבחוץ ואין בו כח להכניס האבר, ואפשר שלא בעל עדיין אפילו בהעראה, וכבר עברו שלש שנים מיום חתונתם ולא נתרפא. וכתב להתיר לפי מה שביאר שם דברי הרא"ש וכו'. וסיים דבנ"ד כיון שהאשה מרוצה בכך ואין כאן חשש אלא לצאת ידי שמים מעון הוצאת זרע לבטלה, וכבר בארנו שהוא יוצא ידי שמים מידי עבירה, דאונס הוא ודבר שאינו מתכוין, מ"מ מה דאפשר לו לעשות שיזכה לבנים ישתדל לעשות, ע"כ באוצה"פ. וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אם תמיד דרכו בכך נמצא שיודע מראש שהוא מתקשה על דעת לשפוך הזרע לחוץ, וחושבני שגם להסוברים בפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר גם בשאר האיסורין. מ"מ הכא אין זה רק פסיק רישא כיון שעיקר פעולתו הוא קישוי והוצאת זרע לבטלה. ולא דמי לקוצץ בהרת ע"י מילה דאף שקוצץ ממש בידים, מ"מ עיקר מעשהו ומחשבתו הוא למול, אלא שאי אפשר רק ע"י קציצת הנגע משא"כ הכא. וחושבני דחמור יותר ממחזיר קדירה בשבת על אש גרופה וקטומה אשר יש בתוכה חתיכה של דבר שעדיין לא נתבשל, שגם אם אי אפשר כלל להוציאו מהקדירה. מ"מ אסור להחזיר את הקדירה אע"ג דלא ניחא ליה כלל בהך חתיכה הואיל ויודע שהוא עושה ממש בישול בידים, וה"נ גם כאן, זולת אם נאמר שהקישוי והשפיכה הם שני דברים נפרדים וצ"ע, עכ"ל.

                                    (ח) ואיילונית. אשה שעברה כריתת הרחם (היסטרקטומיה), האם מותר לשמש עמה או לישאנה לכתחילה, עיין בשו"ת מלמד להועיל [67] שנשאל באשה שנחתך רחמה, אי רשאי הבעל לשמש עמה מחשש הוצאת זרע לבטלה וכתב דמותר כיון שמשמש כדרך כל הארץ, ולא דמי לאשה שיש לה אוטם ברחם דשם אסור משום שזורה בחוץ, אבל בנ"ד אינו מטיל זרע לחוץ וכו'. ומצאתי דבר זה בפירוש בדברי רש"י יבמות מב ע"ב ד"ה עקרה, שפירש דהיינו נטלה אם שלה ופליגי שם אי צריכה להמתין ג' חדשים לשם הבחנה או לא, ומ"מ דברי הכל שמותרת להנשא וכיון שבפירוש מוכח כן מדברי רש"י, נ"ל להתיר בפשיטות, עכ"ל.

                                    וכן בשו"ת אג"מ [68] כתב להתיר בזה כיון דהוה דרך תשמיש וגם הוא כמפורש ברש"י יבמות מב ע"ב וכן פי' בכתובות דף ס וכו' ולא מצינו מי שיחלוק על רש"י בזה, וא"כ לכ"ע מותר. ולא דמי למוך שהוא דבר שלא מגופה במקום הטלת הזרע. וכ"כ בתשובה

    נוספת [69] דאף להסוברים דראוי להחמיר שלא לישא קטנה לכתחילה וכ"ש עקרה וזקנה כדאיתא בח"מ ס"ק ב, מ"מ כשעבר ונשאה ליכא איסור תשמיש. וכ"ש כשהיא כבר אשתו והוליד ממנה בנים שלכו"ע אין שום חשש, ואסור לגרשה ויהיה מותר לשמש עמה לכתחילה.

                                    ובשו"ת יביע אומר [70] כותב להתיר בזה עפ"י דברי רש"י ונמוק"י [71] ועדיף ממשמש במוך בשעת תשמיש וכו'. ואף להאוסרים מוך בשעת תשמיש, י"ל דאודויי מודו בנ"ד דשרי, כיון שלא נעשית שום פעולה למניעת ההריון ומשמש עמה כדרך כל הארץ וכו'. וכן כפסק הרמ"א פשיטא ליה להתורת חסד סי' מד להתיר תשמיש באיילונית שאין לה בית ולד כלל. וכ"כ בשו"ת מהר"ש ענגיל [72], הלבושי מרדכי [73] והאמרי יושר [74]. ועיין לעיל סי' א סוס"ק ח.

     

     

    סעיף ו  אסור לרכוב על בהמה בלא אוכף (פי' מרדעת). הגה בגמרא פרק כל היד משמע דאסור ללבוש מכנסיים אם לא עשויין כבתי שוקיים, משום דמביא לידי השחתת זרע, ואע"פ שאפשר לדחות דבגמרא לא קאמר אלא בימיהם שהיה להם תרומה ואיכא למיחש לטומאת הגוף, מכל מקום מדהביא הרא"ש בפסקיו משמע דאף בזמן הזה אסור. ומה שנהגו היתר במרחץ, אפשר לומר דבשעה מועטת לא אסרו, כן נראה לי. עוד אסרו בגמרא (ט) לרחוץ עם אביו ואחיו ובעל אמו ובעל אחותו, ונהגו עכשיו היתר בדבר הואיל ומכסין ערותן בבית המרחץ ליכא למיחש להרהורא.

     

    נשמת אברהם

     

                                    (ט) לרחוץ עם אביו. לענין טיפול באביו כגון שימת משחה במקומות המכוסים או רחיצתו כשהוא חולה, עיין באוצה"פ [75] שמובא בשם השמע אברהם סי' ע דקע"ו טור ג, דאחרי שהעלה דמותר לבן לשים עלוקות להוריו למצוץ מהם דם לצורך רפואה אם לא אפשר על ידי אחר [76], נסתפק באם יהיה צורך לשים העלוקות לאביו במקומות המכוסים, אם יש לאסור ממאי דאסרינן לרחוץ עם אביו במרחץ, וכתב דנתינת העלוקות אף במקומות המכוסים לא דמי למרחץ, דבמרחץ שניהם ערומים מכל וכל וזוהי סיבה לבא לידי הרהור, אבל בנתינת העלוקות שהבן לבוש והאב מגלה טפח ומכסה טפחיים וגם בעבידתיה טריד, ויכסה פניו וישתדל עד כמה שאפשר שלא לראות. גם כיון דהוא בא לעשות רפואה לאביו, אפילו שאין החולי כבד עליו, תביר יצריה ויסור מתוכו מחשבות און, אין לחוש בזה ומותר, ע"כ. ומסתבר שה"ה אפילו לשים לו משחה על בשרו, או לרחוץ את כל גופו. היכא דאי אפשר ע"י אחר, ואפילו כאן שממש נוגע בבשר אביו במקומות המכוסים, יהיה מותר משום דבעבודתו הוא עוסק, והסכים אתי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א. ועיין עמ' רנד.

     

     

     

    [1] פכ"א מאיסו"ב הי"ח.

    [2] יג ע"א.

    [3] בראשית לח י.

    [4] כאן.

    [5] סנה' קח ע"ב.

    [6] עיין יבמות לד ע"ב.

    [7] נדה יג ע"ב.

    [8] סי' קלז.

    [9] דברים כ יט.

    [10] שו"ת אהע"ז ח"ב סי' מד בשאלה שניה.

    [11] ח"ב סי' מג.

    [12]ועיין באוצה"פ פג ע"א.

    [13] אהע"ז ח"ג סי' יד.

    [14] ח"ט סי' נא שער א פ"א.

    [15] פו ע"א.

    [16] ח"ה סי' קנז.

    [17] ח"א סי' ע. ח"ג סי' צא וח"ד סי' קז,

    [18] ועיין בב"ש סי' כה ס"ק ב מובא להלן.

    [19] ח"ו סי' עה.

    [20] פאת השדה אסיפת דינים מערכת אישות סי' יג .

    [21] בראש ספר דרכי תשובה הל' נדה.

    [22] ח"ה אהע"ז סי' י.

    [23] עזרת כהן הל' אישות סי' לב.

    [24] אהע"ז סי' פג.

    [25] ח"א סי' מג.

    [26] ח"ג סי' כד אות ד.

    [27] ח"ב סי' רמג.

    [28] אהע"ז סי' מב.

    [29] אהע"ז סי' א.

    [30] סי' כה ס"ק ב.

    [31] ח"ט סי' נא שער א פ"ב.

    [32] חקת הטהרה או"ח סי' רמ סע' לט.

    [33] שם ס"ק ר.

    [34] ח"א סי' סו.

    [35] שם סי' סז וח"ב סי' צז.

    [36] מובא בשו"ת ציץ אליעזר שם.

    [37] ח"ג סי' רסח.

    [38] ח"א דף פד מובא בשו"ת ציץ אליעזר שם.

    [39] שו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קח או"ק ו.

    [40] ח"ב אהע"ז סי' א.

    [41] אהע"ז ח"ג סי' יד.

    [42] אהע"ז ח"א סי' ע וח"ב סי' טז.

    [43] כרך א תשי"ח דף קנז.

    [44] דף פו ע"ב והלאה.

    [45] ח"ט סי נא שער א פ"ב.

    [46] וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: רק אם אי אפשר ע"י רופאה או אחות.

    [47] אהע"ז ח"ד סי' עג אות ג.

    [48] ח"ג סי' קח.

    [49] אהע"ז ח"ב סי' טז.

    [50] ח"א סי' סו.

    [51] ח"ג סי' קח או"ק ז.

    [52] סופ"ח דיבמות סי' ח.

    [53] אהע"ז ח"ב סי' ג ענף ב.

    [54] ח"ט סי' נא שער א פ"ב.

    [55] ס"ק ב.

    [56] ב"ש ס"ק ב ועיין באוצה"פ צא ע"ב בשם  הרבה פוסקים.

    [57] אהע"ז ח"א סי' קב.

    [58] צד ע"א.

    [59] ועיין בנשמת אברהם חיו"ד סי' קצה ס"ק ז.

    [60] תשובה כלל לג סי' ג.

    [61] צח ע"ב.

    [62] שבת קג ע"א.

    [63] הל' שבת כלל ט סע' ו. הראה לי מו"ר הגרי"י נויבירט שליט"א.

    [64] מובא באוצה"פ צט ע"א.

    [65] ח"א סי' ס.

    [66] ק ע"ב.

    [67] סי' יז.

    [68] אהע"ז ח"א סי' ג.

    [69] שם סי' סו.

    [70] ח"ג סי' ד.

    [71] יבמות מב ע"ב.

    [72] ח"ז סי' יב.

    [73] מהדו"ק סי' נח.

    [74] ח"ב סי' קנט.

    [75] קיח ע"ב.

    [76] עיין בנשמת אברהם חיו"ד סי' רמא ס"ק א.

     


  • אבן העזר סימן כ"ג (עידכון)
  • powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.