נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אבן העזר סימן עא (עדכון)

, "נשמת אברהם / אבן העזר סימן עא (עדכון)" נשמת אברהם – אבן העזר, עמ' עא.

נשמת אברהם / אבן העזר סימן עא (עדכון)

הלכות כתובה

 

סימן עא שחייב לזון בניו ובנותיו כשהם קטנים

 

סעיף א חייב אדם לזון (א) בניו ובנותיו עד שיהיו (ב) בני שש אפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם, ומשם ואילך זנן כתקנת חכמים עד שיגדלו. ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו. ואם לא רצה מכריזין עליו בצבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן אפרוחיו ואין כופין אותו לזונן. בד"א, בשאינו אמוד, אבל אם היה אמוד שיש לו ממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם, מוציאים ממנו בעל כרחו משום צדקה וזנין אותם עד שיגדלו. הגה ודוקא לענין מזונות הבנות, אבל לא כופין להשיא בנותיו, ואע"פ שמצוה ליתן לבתו נדוניא ראויה, מכל מקום לא כייפינן ליה אלא מה שירצה יתן רק שישיאן.

נשמת אברהם

                               

                (א) בניו ובנותיו. הוצאות רפואיות עבור בניו הקטנים. כמה הוצאות רפואיות חייב אדם להוציא עבור בניו הקטנים. כותב השו"ת מנחת יצחק [1] בדבר איש שילדה לו אשתו ילד חסר דעה וגם ביסורים גופניים, אולם היסורים הגופניים יכולים הרופאים להקל מהילד, אמנם צריכים לזה כסף הרבה, אבל האב הוא עני ואביון, ויצטרך עי"ז לחזור על הפתחים, האם יש חיוב בזה על האב, מטעם דחייב במזונות אשתו ובניו הקטנים, וגם ברפואה בכלל זה. ומשיב המנחת יצתק: הנה פשיטא דחייב האב בריפוי בניו ובנותיו הקטנים דרפואה בכלל מזונות וכמו שמתחייב ברפואות אשתו, וביותר למ"ד דחיוב מזונות בניו ובנותיו הקטנים הוי מדין מזונות אמן, עיין בב"ח וחלקת מחוקק (רסי' עא) וכן מפורש בשו"ת חת"ס (יו"ד סוסי' עו) וכו'. אך מה שיש לדון אם יצטרך על ידי זה לחזור על הפתחים וכו'. ובחיוב מזונות בניו ובנותיו הקטנים הביאו הב"ח והחלקת מחוקק שם פלוגתא בין הר"ן והרא"ש, דלהר"ן הוי מדין מזונות אמן, ולהרא"ש שממנו המקור (דסעיף ו) שם, לא תלוי זה בזה. ומדברי הפוסקים שם שס"ל דאפילו מתה אמן מחויב לפרנס בניו ובנותיו הקטנים, ש"מ דס"ל כהרא"ש. וא"כ היה אפשר לומר דלמאן דס"ל דמדין מזונות אמן הוי, יש בה גם לא תעשה, ומחויב לחזור על הפתחים, ולמאן דס"ל דלא הוי משום מזונות אמן, ליכא בה הלא תעשה דלא יגרע, ואינו מחויב לחזור על הפתחים. אבל נראה דלא פליגי רק לחומרא, כלומר דלמאן דס"ל דלא תלוי במזונות אמן, חייב לפרנס אותם אפילו מתה אמן, אבל הכל מודים דיש בה גם מדין מזונות אמן, דבודאי לא פליגי במציאות, דכיון שהם נגררין אחריה אי אפשר לה שלא תזון אותם, כמ"ש הר"ן (סו"פ אע"פ), ע"ש וכו'. אלא שהר"ן ס"ל דהאי טעמא מהני גם כן להקל דכשאמן מתה פטור לזונם, והרא"ש והעומדים בשיטתיה ס"ל דאף אם ליכא טעם מזונות אמן חייב, אבל מודו דיש גם משום מזונות אמן, וממילא חייב גם לחזור על הפתחים. וחוץ מזה יש גם משום אכזריות ולא תעמוד על דם רעך להשגיח בצער הילד ולא יעשה מה שביכלתו להושיע לו, עכ"ל. וראה שו"ת יביע אומר [2] (וראה מה שהבאתי בחלק חו"מ כאן סי' תכו ס"ק א דעתו של הגרי"ש אלישיב שליט"א).

                (ב) בני שש. עד איזה גיל ניתן לכוף טיפול רפואי בקטינים? וממתי ומאיזה גיל יכול הקטן לסרב? כותב הגרא"י וולדינברג שליט"א [3]: האב חייב ברפואת בניו באותה מדה שחייב במזונותיהם, דרפואה בכלל מזונות, במקביל שנאמר בחיוב מזונות אשתו ורפואתה. כך יוצא מדברי שו"ת חתם סופר חיו"ד סימן עו וכך השיב במפורש בשו"ת מנחת יצחק ח"ו סימן קז. וחיוב האב במזונותיהם כפי שהוקבע ונתקבל בתקנות בתי הדין בארץ הוא עד גיל חמש עשרה. ולפי המדינה ושמחייבים בתי משפט בארץ הוא עד גיל 18 שנה.

                וממשיך הגאון שליט"א: האב יכול לכוף על הבן את הטיפול הרפואי עד הגיעו לתחילת גיל ארבע עשרה שנה, לאחר מיכן ביכולת הבן לסרב. סמוכין לכך ממה דאיתא בכתובות יא ע"א דאב שגייר עמו בניו הקטנים אם הגדילו יכולים למחות ולבטל את הגירות וכך נפסק להלכה ברמב"ם בפ"י מהל' מלכים ה"ג וביו"ד סימן רסח סע' ז. וכפי שכותב בחידושי המאירי על כתובות, הפירוש של הגדילו הוא בשעה ראשונה של תחילת ארבע עשרה שנה לזכר, ולפי"ז בנקבה עד שעה ראשונה של תחילת שלש עשרה שנה. הגם שמצידו הבן יכול להתנגד לקבל הטיפול הדרוש, אבל האב מצידו מחויב להטיל עליו כח השפעתו בדרכים הדרושים מכח חיוב חינוכי, וכדמצינו בדומה לזה במסכת קידושין ל ע"א בנוגע להשיאו אשה, והדומה לזה דאיתא: אדידך על צוארי דבריך משיתסר ועד עשרים ותרתי ואמרי לה מתמני סרי עד עשרים וארבעה, ומפרש רש"י "אדידך על צוארי דבריך, בשעה שעוד ידך תקיפה עליו הוי זהיר ללמדו תוכחות, ואיזה זמנו משיתסר ועד עשרים ותרתין, בציר משיתסר אין בו דעת לקבל תוכחות כל כך ואל תכביד יסורין ותוכתות, ויותר מעשרין ותרתין יש לחוש שלא יבעט". ובחידושי המאירי מסביר זאת בזה"ל: לעולם יהא אדם נותן לב תמיד להשגיח על עניני הבנים ולהתמיד בתוכחתם בין גדולים בין קטנים, ומכל מקום הזמן הראוי להשתדל בתוחת עד תכלית הוא משעה שהדעת מלבלב ויוצא שיעשה פרי והוא משתסרי עד עשרים וארבע, שקודם שתסר אין לו דעת כל כך לקבל, ואחר עשרים וארבע אינו נשמע כל כך עכ"ל המאירי. ונלמד מהאמור בגזירה שוה אל כגון נידון שאלתנו. וכאשר ביכולת האב בדרכי השפעה שהבן יסכים לקבל הטיפול הרפואי, אזי הוא מחויב בזה – מבלי קביעת זמן לגילו של הבן מכח חיוב כללי של דרשת חז"ל את הפסוק "והשבותו לו" (דברים כ"ב) לרבות "לרפאות את גופו" וכמו שמבאר הרמב"ם בפיהמ"ש בפ"ד דנדרים, שכלול בזה כל דרך הגעת טיפול רפואי, הן בגופו הן בממונו והן בתכמתו, עכ"ל של הגרא"י וולדינברג שליט"א.

 

 

[1] ח"ו סי' קנ.

[2] ח"ג סי' יד ס"ק ה.

[3] שו"ת ציץ אליעזר ח"כ סי' מז.

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.