נשמת אברהם / אבן העזר סימן קטו

סימן קטו  דיני היוצאת בלא כתובה והמפסדת כתובתה

 

סעיף ו  (א) אין עדים שזינתה, אלא שהיא אומרת שזינתה, אין חוששין לדבר זה לאוסרה, דשמא עיניה נתנה באחד  (ודוקא שאין רגלים לדבר, אבל אם יש רגלים לדבר נאמנת), אבל איבדה כתובתה, עיקר ותוספת ומה שאינו בעין ממה שהכניסה לו (ואם חזרה בה ונתנה אמתלא לדבריה למה אמרה בתחלה כן, נאמנת). ואם היה מאמינה ודעתו סומכת על דבריה, ה"ז חייב להוציאה, אבל אין כופין אותו להוציאה. אבל אם נאנסה, לא הפסידה כתובתה, לא אשת ישראל ולא אשת כהן. הגה ועיין לקמן סימן קע"ח סעיף ט'. אמר אחד על אשה אחת שזנתה עמו, נאמן עליה כעד אחד, דפלגינן דיבוריה. ואם היא הודית לפני אחד שנטמאת, הנחשד מצטרף עם האחד לאסרה על בעלה. הודית לפני אחד שזנתה, ואח"כ אומרת ששקר הוא, ומכחשת העד המעיד עליה, מותרת לבעלה אף אם מאמין הבעל לעד המעיד עליה, דאמרינן בתחלה שהודית נתנה עיניה באחר ועכשיו חוזרת בה. אשה שאמרה לבעלה שזנתה, אע"פ שאינה נאמנת, אם עמד וגירשה, אסור להחזירה ואפילו אם החזירה, יש לחוש.

 

נשמת אברהם

                               

                (א) אין עדים שזינתה. רופא שיודע בבירור שאשה חולה ממחלת מין כגון עגבת או זיבה וכו' והיא גם אמרה לו שזינתה תחת בעלה, האם הוא חייב לגלות את זה לבעלה כדי להפרישו מאיסור או האם יש בזה משום לשון הרע. וראיתי בשו"ת רב פעלים להבן איש

חי [1] שנשאל אם נואף החוזר בתשובה, או חכם ששמע ממנו שבעל אשת איש פלונית, מחוייבים להגיד לבעל, אולי יאמין ויפרוש, או דילמא, כיון דדבר זה סופו לבא לידי ריב ומחלוקת, שאם יאמין ויפרוש מוכרח שיאמר הסיבה ואז אשתו תכחיש בודאי וכו' ובפרט אם היא יש לה בנים ובנות מבעלה ויש בזה פגם משפתה וכו'. ומשיב: וכעת אמרתי בחפזי רכל כהא דאיכא פגם משפחה ויש בזה טעם דגדול כבור הבריות וגם שמא לא יאמין ולא יפרוש, יש למצוא היתר הן לנואף והן להחכם שהורה לפניו שלא יגלו הדבר, והוא שראיתי להגאון מברי"ש ז"ל בשואל ומשיב קמא ח"א סי' רסב דיש פוסקים ראשונים שסוברים אם לא זינתה האשה בעדים אינה נאסרת על בעלה ואין בעילתו עמה נקראת בעילה של איסור וכו', ולפ"ז בנדון השאלה של הגאון נו"ב (ח"א סי' לה) דהאיש בעצמו אינו יודע מזנות אשתו והיא זינתה שלא בעדים, אין זה הנואף מחוייב להגיד לבעל, דיש לו לסמוך על סברת הגדולים דסברי אין כאן איסור לבעל, כל שלא היו עדים, וכ"ש בצירוף אותם הטעמים הנז"ל, דאיכא פגם משפחה ויש בזה טעם דגדול כבוד הבריות ועוד שהוא אינו רואה בעיניו שהבעל בועל את אשתו דאולי יש לו סיבה שאינו יכול לבעול וגם עוד אינו ברור לו דיאמין ויפרוש וכו'. מיהו מכח אותם הסוברים דאם זינתה שלא בעדים אינה נאסרת ואין בעילתו חשיבה בעילת איסור, יש לסמוך בצירוף כל אותם הטעמים הנז"ל. ועל כן בנדון השאלה דידן, יכולין הנואף וכ"ש החכם שהורה לפניו לפטור עצמן לבלתי יגידו לבעל מכח טעמים הנזכרים דכולהו שייכי הכא, עכ"ל.

                וכותב השו"ת יביע אומר [2]: ותבט עיני בשו"ת בית אפרים (חאהע"ז סי' קכז) אודות האשה שהתודית לפני הדיין שהיתה מנאפת עם גבר אחד תחת אישה, ונסתפק הדיין אם מחוייב להודיע לבעלה, נראה פשוט שמחוייב להודיע וכדקי"ל בחו"מ (סי' כח) דבמילתא דאפרושי מאיסורא אף עד אחר מחוייב להעיד. ואין לומר דשאני הכא פן לא יאמינו דבריו ואפילו תודה האשה שהיא טמאה לא יאמין הבעל שמא עיניה נתנה באחר. זה אינו וכו', כי לפי מה שתירץ הר"ן (נדרים צ ע"ב) דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וכו' ממ"נ אם יאמין הרי יפרוש מן האיסור ואם לא יאמין הרי אפקעינהו לקדושין וג"כ אין כאן איסור תורה, עכ"ד (של הבית אפרים). וכותב היביע אומר: ואין זה מספיק כי הר"ן שם דחה תירוץ זה וכו' (וכ"כ הרב פעלים הנ"ל שאין לסמוך על טעם הר"ן כי טעם זה הר"ן בעצמו דחה אותו). ועכ"פ הואיל ואיכא ספק ספיקא להיתרא, שמא לא יאמין אותו הבעל כבי תרי, ושמא תבא האשה ותכחישנו, שב ואל תעשה עדיף ולא יהיה בכלל מוציא שם רע וכו', עכ"ל. ובס"ק יא שם ממשיך הגר"ע יוסף שליט"א להביא מהגאון מהרש"ק בשו"ת אלף לך שלמה (או"ח סי' ז) שנשאל בדין אשה שהודית לפני הרב שהיתה מנאפת תחת אישה וכו', והשיב דהשומע מן הנואף שהתודה חייב להודיע לבעל. אך כותב היביע אומר: שנראה שכל זה באופן שהאשה עדיין עומדת בשאלתה ובקשתה להורות לה דרך תשובה, אבל כשאין הדבר ידוע אל הרב וחושש שמא תחזור בה ויהיה לבוז כשיגלה קלונה לבעלה, שב ואל תעשה עדיף. ואע"פ שהגאון מהרש"ק הנ"ל סובר להחמיר גם כשאיש אחר שמע ממנה וכ"ש שהבועל עצמו צריך להודיע לבעל וכן דעת הגאון כתב סופר (אהע"ז סי' ז), מ"מ נראה שאפשר לסמוך על הגאונים המתירים מפני כבוד הבריות (שו"ת דברי חיים או"ח סי' לה, שערי דעה ח"ב סי' פא, שו"ת תומת ישרים סי' ע). והגרש"ק עצמו סיים בתשובה להרב השואל שלא יודיע לבעל מפני שאין בידינו להעמיד הדת על תלה, עכ"ל של היביע אומר. ועיין גם בשערים המצויינים בהלכה [3].

                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א שגם לדעתו אין הרופא במקרה דידן חייב לגלות לבעל האשה בצירוף חלק מהטעמים הנ"ל, ובפרט דזה שלאשה יש מחלת מין אינו עדות שהיא זינתה (ועל דבריה אין אנו סומכים שמא נתנה עיניה באחר), כי יכול גם להיות שהיא קבלה את המחלה מבעלה ולא מאיש זר. ולכן עדיף טפי להיות בשב ואל תעשה.

 

 

 

 

[1] ח"א אהע"ז סימן א.

[2] ח"ב אהע"ז סימן ב ס"ק ט.

[3] סי' קל ס"ק ב.