נגישות

מכון שלזינגר לחקר הרפואה על פי ההלכה

נשמת אברהם / אבן העזר סימן קכא

, "נשמת אברהם / אבן העזר סימן קכא" נשמת אברהם – אבן העזר, עמ' קכא.

נשמת אברהם / אבן העזר סימן קכא

סימן קכא  צריך להיות בדעתו מכתיבה עד נתינה

 

סעיף ב  היה בריא בשעה שצוה לכותבו, ואח"כ אחזו החולי, אין כותבין אותו בעודו בחליו. ואם כתבוהו ונתנוהו קודם שיבריא, אם הוא חולי (א) דסמיה בידן, הרי זה פסול ואם לאו, אינו גט. הגה אבל לאחר שנתרפא, כותבין ונותנין, אפילו מיחה בחליו שלא ליתנו.

 

נשמת אברהם

 

                                (א) דסמיה בידן. עיין בח"מ [1] ב"ש [2] והגר"א [3] וכן בפר"ח [4] שכותב: מה שחילק

המחבר בין סמיה בידן ללא סמיה בידן הוא סברת עצמו נגד כל הפוסקים וכו'. וכ"כ בערוה"ש [5]: וכל הגדולים סתרו דבריו וכו' אלא אפילו כשאין בידינו אין פוסלו אלא מדרבנן, עכ"ל.

                                וכתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אף שהפנ"י בגיטין דף ע ע"ב ועוד כתבו כיון דכתיב וכתב ונתן בעינן שיהא בשעת כתיבה ראוי לנתינה, מ"מ כולם החליטו שזה רק אסמכתא בעלמא, עכ"ל.

 

 

סעיף ג  מי שהוא (ב) עתים חלים (פי' בריא, מן ותחלימני ותחייני), עתים שוטה, כשהוא חלים, הרי הוא כפקח לכל דבריו ואם גירש באותה שעה גטו גט. ואפילו חלים בעלמא, שאינו (ג) שפוי לגמרי (וע"ל סי' קי"ט סעיף ו).

 

נשמת אברהם

 

                                (ב) עתים חלים. כותב הב"ש [6]: היינו כשידוע הזמן כשהוא חלים אז דינו כפקח, אף על גב אשה שהיא עתים חלים ועתים שוטה אין מגרשים אותה כמ"ש בסי' קיט, שם הטעם משום זנות, עכ"ל. ועיין בח"מ [7].

                                (ג) שפוי לגמרי. כותב הערוה"ש [8]: כלומר אע"פ שהוא תשש ועדיין סימני חליו ניכר בגופו שלא נתרפא לגמרי אלא כאדם המתחזק מחליו. אפ"ה בשעת חלימתו הרי הוא כפקח לשעתו. נלע"ד שלא בכל ענייני מחלות של שטות הדין כן כמו בנכפה לפי דברי הרמב"ם [9] וודאי דצריכין לראות ששב לאיתנו כמעט. וכיוצא בזה צריך לדקדק בשארי ענינים הדומים לזה המחלה, ודברי השו"ע אינו אלא בשוטה כזה שידענו ברור שבעת שנסתלק שטותו ממנו הוא בשכלו כאחד האדם, ולכן אע"פ שהוא עדיין תש כח וחליו ניכרת, מ"מ בשכלו הוא בריא וחזק ויש לדקדק בזה היטב, עכ"ל של הערוה"ש.

 

 

סעיף ד  שכיב מרע שמצוה לכתוב גט, צריך לדקדק בו שיהא שפוי בשעת כתיבה ובשעת נתינה. הגה ואין צריך בדיקה כמו נשתתק, אלא בודקין אותו קצת לראות אם דעתו מיושבת עליו.

 

סעיף ה  (ד) מי שנשתתק, ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו, והרכין בראשו לומר הן, בודקין אותו בדברים אחרים בסירוגין, חד הן ותרין לאו, חד לאו ותרין הן, אם הרכין בראשו על לאו לאו ועל הן הן, הרי אלו יכתבו ויתנו. הגה וי"א (ה) דבודקין אותו על ידי פירות שאינם נמצאים אלא בקיץ ושואלין אותו בימות החורף אם רוצה שילקטו לו מן האילן, או להיפך.

 

נשמת אברהם

 

                                (ד) מי שנשתתק. עיין לעיל סי' קכ ס"ק א מה שכתבנו בשם הערוה"ש.

                                (ה) דבודקין אותו ע"י פירות. כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: אפשר דבזמנינו שמצויים בכל ימות השנה הרבה מיני פירות גם של חורף וגם של קיץ, יתכן שאפילו אם אומרים לו "מן האילן" לא מוכח כל כך שהוא שוטה, עכ"ל.

 

 

סעיף ו  ודוקא כשנשתתק, או אילם השומע ואינו מדבר, סומכין על רמיזתו להוציא, אבל (ו) חרש שאינו שומע ואינו מדבר, אינו מוציא את אשתו ברמיזה, אם נשאת כשהיה פקח או שנפלה לו יבמה מאחיו פקח, אבל אם נשא אשה כשהוא חרש, אפילו היא פקחת, מוציא ברמיזה (ועיין בח"ה סי' רל"ה סעיף י"ט).

 

נשמת אברהם

 

                                (ו) חרש שאינו שומע ואינו מדבר. עיין פרטי דינים בספר מלאכת חרש [10]. ושם הוא מסכם: נלע"ד ברור דקידושי חרש ע"י שליח אין קידושיו כלום, וכן בגירושין צריך שיגרש בעצמו דוקא ולא ע"י שליח. ועיין להלן עמ' רנה.

                                ואם יכול החרש לכתוב בכתיבת ידו לסופר לכתוב הגט ולעדים לחתום או שצריך לרמז להם דוקא, דן המלאכת חרש [11] ומסכם דחרש גמור שכנס כשהיה חרש. בין שכנס ע"י כת"י ובין שכנס ע"י רמיזא, מ"מ יכול לגרש על ידי כת"י שיכתוב בכתב ידו לסופר לכתוב ולעדים לחתום וכו'. ואם כנס בכת"י דעדיפא מרמיזא, כמו כן יוציא ג"כ בכת"י ולא ברמיזא.

 

 

סעיף ז  גוסס (פי' תרגום על צד תאמנה, על גססיהן, כלומר על חזה שלהן. וענין גוסס הוא שהקרוב למיתה מעלה ליחה בגרונו מפני צרות החזה), הרי הוא כחי ויכול לגרש. הגה וי"א דוקא (ז) גוסס שמדבר, (ח) אבל אינו מדבר, לא, ויש להחמיר.

 

נשמת אברהם

 

                                (ז) גוסס. כתב לי הגרש"ז אויערבאך שליט"א: גוסס הרי הוא כחי, צ"ע במי שנשברה מפרקתו ורוב בשר עמו, דחשיב כמת גם בעודנו חי ומטמא באוהל, אם לענין זה שפיר חשיב כחי, אך מסתבר דאיש כזה אינו יכול כלל לגרש וצ"ע אם גם בזמנינו כך, עכ"ל.

                                (ח) אבל אינו מדבר. כותב הערוה"ש [12]: ולא דמי למה שכתב הרמ"א שיתבאר בסעיף ח בשחט בו הסימנים שמגרש ברמיזא ואין לך גוסס גדול מזה, דהתם כיון שנשחט מתוך בוריו, דעתו צלולה אצלו, משא"כ הגוסס מתוך חליו אין דעתו צלולה כשניטל כח הדיבור, או כיון דהוא גוסס מתוך חליו ונפסק ממנו כח הדיבור חשוב כמת. והכריע הרדב"ז בתשובה ח"ד סי' רו, דאם רק יכול לדבר, כותבין לו גט לכתחלה, ואף על גב דבגיטין מחמרינן כמה חומרות, שאני הכא דלא סגי בלא"ה ע"ש. ומבואר מדבריו דכשאין יכול לדבר אין סומכין על רמיזא, עכ"ל של הערוך השלחן.

 

 

[1] ס"ק ב.

[2] ס"ק ג.

[3] ס"ק ד.

[4] כאן.

[5] סע' ג.

[6] ס"ק ד.

[7] ס"ק ג.

[8] סע' י.

[9] פ"ט מעדות ה"ט.

[10] ח"א.

[11] ח"ב חקירה ב.

[12] סע' לב.

 

powered by Advanced iFrame free. Get the Pro version on CodeCanyon.