ביטוי כעס במהלך טיפול רגשי

שלום רב,

לטיפול בכעס כבוש יש חשיבות גדולה. מלבד התועלת כלפי האדם עצמו, הדבר עשוי לסייע לאדם להתנהגות ראויה בין אדם לסביבתו ולחבריו. מאידך, החשש שלך נשמע נכון, ולמעשה נראה שאפילו במסגרת טיפולית שמטרתה בסופו של דבר לפתור את שורש הכעס, אין להתיר לקיחת חפץ בעל ערך ולהשחיתו לשם פורקן הכעס, שהרי, כפי שהבאת, על כך אמרו חז"ל שהמשבר כלים בחמתו יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, ובנוסף יש בכך איסור "בל תשחית". עם זאת, אפשר להתיר במסגרת טיפול "הכאת" והשחתת חפץ שאין לו חשיבות וערך, או כזה שממילא עומד להיזרק. שכן בחפץ כזה אין איסור "בל תשחית", ולכן גם לא קיים בו האיסור של "משבר כלים בחמתו" (כפי שאביא להלן). כמו כן, אם זה מועיל, אפשר להכות בשק אגרוף או בחפץ דומה שלא יינזק.

לעניין הדיבורים: כל עוד האדם אכן כועס בלבו ולא השתחרר מאותו כעס, מותר לו לומר: "אני כועס", "נפגעתי מאוד", וכדומה, במיוחד כשהמטרה היא להשתחרר מאותם כעסים. אך יש לנהוג במשנה זהירות לגבי העלאת פגיעות וכעסים שהאדם שכח מהם לחלוטין, כי הדבר עלול להיות כרוך באיסורי שנאה, כעס ונטירה. במקרה שיש בכך צורך טיפולי יש לברר זאת בנפרד (הן ברמה הנפשית-מציאותית, והן מבחינה הלכתית).

אין להתיר ולעודד קללות ו"איחולי" מיתה. בדרך כלל אסור לקלל שום איש מישראל, ואם הפוגע הוא אביו או אמו הדבר חמור עוד יותר, שזהו עוון שחייבים עליו מיתה ואפילו כשהם רשעים אסור לקללם. גילוי דעת בתחילת הטיפול, שאינו רוצה שאיש ייענש בעבורו, לא הופך את הקללה למותרת.

הרחבה ומקורות:

אבאר קודם את המקור לחלק בין שובר כלים שיש להם שווי לכלים חסרי ערך:

הגמרא בשבת (דף קה עמוד ב) דנה מדוע אומרת הברייתא שם ש"הקורע בחמתו" בשבת חייב משום מלאכת קורע, והרי הוא "מקלקל", ובשבת כל המקלקלים פטורים. מתחילה מתרצת הגמרא: "אמר רבי אבין: האי נמי מתקן הוא, דקעביד נחת רוח ליצרו", כלומר, שהקורע כלים בחמתו נחשב מתקן כי בכך הוא משכך את חמתו (ע"פ רש"י שם), וכיוון שהוא "מתקן", הוא חייב על כך בשבת. אולם הגמרא מקשה: "וכהאי גוונא מי שרי", וכי מותר לקרוע בחמתו? והתניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר משום חילפא בר אגרא, שאמר משום רבי יוחנן בן נורי: "המקרע בגדיו בחמתו, והמשבר כליו בחמתו, והמפזר מעותיו בחמתו, יהא בעיניך כעובד עבודה זרה, שכך אומנותו של יצר הרע, היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה והולך ועובד". אמר רבי אבין: מאי קרא, "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר", איזהו אל זר שיש בגופו של אדם, הוי אומר זה יצר הרע. ומיישבת הגמרא: "לא צריכא, דקא עביד למירמא אימתא אאינשי ביתיה", כלומר, שהוא קורע בחמתו, אך לא כדי לשכך את חמתו, אלא כדי להטיל אימה על אנשי ביתו שישמעו לו ויתקנו את מעשיהם. מעשה כזה מותר ונחשב תיקון, ולכן חייבים עליו. הגמרא מביאה ראיה לכך שהדבר מותר ממעשיהם של כמה חכמים, כגון רב יהודה שהיה שולף את שפת הבגד, רב אחא בר יעקב שהיה שובר כלים שבורים ועוד, וכולם עשו כך כדי להראות לבני ביתם שהם כועסים, ועל ידי כך ישמעו להם.

הגמרא מלמדת אם כן, שאסור לאדם להשחית חפצים מתוך כעסו, והדבר נחשב כדרך לעבודה זרה. היצר הרע לא מנסה מיד להביא את האדם לחטא חמור, אלא הוא מתחיל בחטא שנראה קטן, כגון כניעה לכעס והשחתה, וכאשר האדם נמשך אחריו, מוסיף היצר ומרגילו להישמע לו גם בדברים חמורים יותר, עד שעלול לחטוא בעבודה זרה.

ויש לברר מהי אותה כניעה ראשונית ליצר הרע שעליה מדברת הגמרא. היה אולי אפשר להבין שהכוונה לעצם הכניעה לכעס ולעשיית מעשים מכוחו, שהרי עצם הכעס הוא חטא חמור מאד (כמבואר ברמב"ם דעות ב, ג, וברמב"ם תשובה ז, ג כתב שצריך לשוב בתשובה מעוון זה). אך הדבר אינו ברור, שהרי מדובר באדם שכבר כועס, ואדרבה, שבירת הכלים משככת את חמתו. המהרש"א (בחידושי אגדות שבת שם), מפרש שהכניעה ליצר הרע היא בכך שהאדם עובר על איסור "בל תשחית" מכוח הכעס. כך מבואר גם בכסף משנה (מלכים פ"ו ה"י), שכתב שמכאן למד הרמב"ם (שם) שהקורע בגד עובר בבל תשחית. עוד מבאר המהרש"א לגבי החכמים שהטילו אימה על אנשי ביתם, שעשו כן באופן שלא היה בזה "בל תשחית". כך מפורש בגמרא לגבי רב אחא בר יעקב, שהיה שובר כלים שבורים. ולפי ביאור המהרש"א, גם שאר המעשים נעשו בדרך שלא היה בה איבוד ערך, או שהחפצים היו ניתנים לתיקון. כך מבואר גם בספר החינוך (מצוה תקכט) לגבי מעשי החכמים המוזכרים בגמרא "ש"השגחתם היתה בהם לעולם שלא ישליכו דבר שיהא נשחת בזה".

לכאורה, לפי המבואר במהרש"א, היתה הגמרא יכולה לתרץ שמדובר בקורע בחמתו לשכך את יצרו, אלא שעשה זאת בחפץ שאינו בעל ערך. אך כנראה במציאות הרגילה, בפרט בזמנם, חפץ שלם לא היה עומד להיזרק לאשפה, וקשה להעמיד באדם כועס שחיפש דווקא חפץ חסר ערך כדי לשוברו. לגבי קריעת בגד קרוע או שבירת חפץ שבור, מן הסתם מעשה כזה מרגיע פחות. לכן הגמרא מתרצת שמדובר באדם שעושה כן כדי שאנשי ביתו ישמעו לו, ועושה זאת באופן מתוכנן, ואנשי ביתו כנראה אינם שמים לב שהוא קורע בגד קרוע וכדומה, כך שהם מאויימים מספיק.

ומכל מקום יוצא מהמהרש"א (ומהכסף משנה) שחפץ שאינו בעל ערך ממוני אין בו את האיסורים הנ"ל, לא של "בל תשחית" ולא של "המשבר כלים בחמתו". לפי זה נמצא שאמנם כעס עצמו הוא איסור חמור גם בלא השחתה, אולם אדם שכבר כועס יכול לעשות פעולה שמטרתה לשכך את כעסו כולל שבירה של חפץ חסר ערך (ואדרבה, ייתכן שיש מעלה בכך שירגיע את עצמו). האיסור הוא דווקא כאשר הוא עושה זאת בדרך אסורה, כגון השחתת חפצים. בימינו, יש להניח, קל יותר למצוא חפצים שאינם בעלי ערך ועומדים להיזרק, ואם כן במסגרת הטיפול אפשר לעשות זאת בחפצים אלו. כמובן, שאדם צריך לכבוש את כעסו עוד קודם שיגיע למעשים אלו, אבל זהו מצד איסור הכעס עצמו, אך כל זמן שהוא כועס, אין חסרון במעשים כאלו אם אין בהם "בל תשחית".

[לגוף הסוגיא וביאור מעשי החכמים, יש ראשונים שסוברים שבאמת היה מדובר בחפצים בעלי ערך, ואף על פי כן היה מותר להשחיתם מחמת התועלת החינוכית שהייתה בכך (ראה תוספות קדושין לב א ד"ה רב יהודה, יראים שפב, סמ"ג ל"ת רכט). לדעתם, זו הסיבה שהגמרא העמידה דווקא בעושה כן לאיים על אנשי ביתו.  ומכל מקום אין זה סותר לדין העולה לענייננו מביאור המהרש"א, שהאיסור הוא רק באופן שיש בו בל תשחית. עוד יש להוסיף בעניין מעשי החכמים המובאים שם, את דברי ספר החינוך (שם) ש"היו מראים עצמם כעוסים". כלומר, לא כעסו באמת אלא הציגו עצמם ככועסים כדי שישמעו להם, אולם לכעוס אסור בכל מצב].

מאידך, כפי שהקדמתי, נראה שאין היתר, גם במסגרת הטיפול, לשבור כלים שלמים. היה אפשר אולי לחשוב על חילוקים דקים בין הגמרא, שעסקה בקורע "בחמתו", לבין מי שעושה זאת מתוך תוכנית מסודרת. אולי גם אפשר היה לחשוב על חילוק בין מי שרק בא לתקן את חמתו, לבין מי שבא לטפל בנפש באופן כללי, שאז ייחשב הדבר כהשחתה לצורך רפואי, שאינה נחשבת השחתה. אבל נראה שאין לדחות בסברות בעלמא את המפורש בדברי הגמרא. בפרט שלפי העולה מהגמרא (כפי שאסביר מייד), "קריעה בחמתו" אף שהיא משככת באופן רגעי את הכעס, לטווח ארוך יותר היא מרגילה את יצרו לבוא עליו, ולכן נחשב הדבר כבל תשחית וקלקול. ואם כן, הגמרא כבר נקטה שיש בקריעה שיכוך רגעי של הכעס, ובכל זאת עומדת על כך שיש כאן קלקול לטווח ארוך. כך עולה מהגמרא, שכן בנוגע לשאלת הגמרא "וכהאי גוונא מי שרי" מקשה רבינו חננאל שם, שהרי אף אם הפעולה אסורה עדיין יש בה תיקון משום שהיא מרגיעה את האדם ואם כן למה לא יתחייבו עליה בשבת (וראה רמב"ם שבת פ"ח ה"ח ופ"י ה"י לפי פירוש המגיד משנה שם, שלמד פשט אחר בסוגיא מכח קושיא זו), ומכח קושיא זו מבאר מרכבת המשנה (שבת פ"ח ה"ח) בדעת רש"י, וכך נראה גם בכוונת תירוצו של רבינו חננאל שם, ששאלת הגמרא אינה מצד האיסור, אלא שהיא מוכיחה מהמימרא של "כך אומנתו של יצר הרע" וכו', שאין כאן תיקון אמיתי, גם לא לגבי הכעס. כי אף שהאדם נרגע באופן זמני, בכך הוא מגרה את יצרו ומרגיל את עצמו להיכנע לו. "וקלקולו יתר על תיקונו לקנות מדת הכעס" (מרכבת המשנה שם). [ובזה גם מיושב מה שיש במי שקורע בגדיו בחמתו איסור בל תשחית אף שבגמרא (שבת דף קכט עמוד א) מבואר שמותר לאדם חולה לשרוף רהיטים כדי להתחמם, כשאין לו עצים המיועדים לכך ומבואר שהשחתה לצורך מותרת, אלא שכאמור כאן אין תיקון אמיתי]. נמצא שמבואר מהגמרא ששבירה כזו לא מרפאת כעסים, וממילא כרוכים בה איסורים. לכן, למעשה, אם ההדרכה היא "קח חפץ שלם והשחת אותו כדי לפרוק את הכעס", קשה מאוד להקל.

לעניין החלק השני של השאלה: עצם ביטוי הכעס כשהמטרה טיפולית, יש בו אולי דבר חיובי. הרמב"ם (הלכות דעות ו, ו) כתב שכאשר אדם חטא לחברו "לא ישטמנו וישתוק כמו שנאמר ברשעים ולא דבר אבשלום את אמנון מאומה למרע ועד טוב כי שנא אבשלום את אמנון, אלא מצוה עליו להודיעו ולומר לו למה עשית לי כך וכך ולמה חטאת לי בדבר פלוני". אמנם במקרה שלנו לא מדובר בתוכחה ישירה כלפי הפוגע, ועדיין מדובר על דיבור שמטרתו לא להשאיר שנאה כבושה בנפש.

לעומת זאת לעניין קללה, אם מדובר באב או אם, הדבר חמור מאוד. באופן כללי מקלל אביו ואמו זו עבירה שיש עליה חיוב מיתה, והרמב"ם (הלכות ממרים ה, יב) פוסק שאפילו אם היו אביו ואמו רשעים ועוברי עבירות, אסור לקללם (ואמנם לעניין כיבוד אב רשע נחלקו המחבר והרמ"א ביורה דעה סימן רמ סעיף יח, אבל אין היתר לקללו). לעניין שאר אדם מישראל, אם אינו רשע, אסור לקלל אף אדם מישראל (רמב"ם סנהדרין כו א),  והיינו גם כשמקללו שלא בפניו וגם כשאותו אדם אינו יודע מכך (הקללה לברכה, לרבי מרדכי גרוס, ח"ב פרק ג סעיף ב). לגבי אדם רשע שמותר לקללו, יש כמה פרטים מי נחשב רשע ולא כל פגיעה מכניסה את הפוגע לכלל רשע לעניין זה, ובכל אופן אם עשה תשובה אסור לקללו (יבמות כב ב, וסנהדרין פה א), וגם יש מצוה ומידה טובה לא לקלל רשע (הקללה לברכה, שם, פרק ה סעיף ד). נוסף לכך, קללה, מסוכנת גם למקלל עצמו, וקללה שנחשבת קללת חנם חוזרת למקלל (סנהדרין מח ב ורש"י שם). וראה בספר תוכחת חיים, לרבי חיים פלאג'י, פרשת תצוה, שמאריך מאוד בגנות הקללה, וכתב שהקללה אסורה משני צדדים: מפני שהיא מרגילה את האדם לנקמה ולנטירה, ומפני החשש שהמקולל יינזק. ועוד כתב שם שגם המקלל עצמו או זרעו עלולים להינזק.

לענין מסירת מודעה קודם הקללה, שאינו רוצה שתתקיים, בספר תוכחת חיים שם, מזכיר עצה למי שחושש שעלול לקלל למסור מודעה בפני עשרה שכל קללה שתצא מפיו תהיה בטלה. אולם לכאורה נראה מדבריו שעצה זו נאמרה רק כתיקון וכהגנה למי שנכשל או חושש שייכשל, כדי שלא ייענש המקולל ולא ייענש המקלל, אבל לא כהיתר לכתחילה להוציא קללות (גם התנאי שהוא מזכיר, שמסירת המודעה היא בפני עשרה, הוא תנאי שלא קשור בדרך כלל להלכות מסירת מודעה, אלא למקומות שבהם רוצים שתשרה שכינה, ומשמע שמדובר על הסרת הנזק של הקללה). וגם למעשה תנאי זה שהמודעה תהיה בפני עשרה, לא מעשי מן הסתם במסגרת הטיפול. עיין גם בספר הקללה לברכה (ח"ב פ"ז הערה ג) שדן בנושא זה של מסירת מודעה, ונראה מדבריו שהלכה למעשה אין בזה היתר ברור.