אמירת האמת לחולה פסיכיאטרי

נערה צעירה נכנסה למשבר נפשי סמוך לנישואיה: פסיכוזה, הערכה עצמית נמוכה מאוד או גבוהה מאוד, מצבי בלבול ואי יכולת ריכוז פוקדים אותה מדי שבוע. בשעה שאינה בהתקף היא מתפקדת כרגיל. אין היא מודעת להיקף המלא של מצבה, אף שהיא חשה ש"יש לה בעייה", שכן מעת לעת היא נוטה להתפרצויות, כעסים, אי רציונליות או הוצאות כספיות מופרזות. הנערה הוהגשה עם פסיכיאטר שהחל לתת לה כדורים הולמים אך טרם יידע אותה על מלוא ההיקף של מצבה. הנערה משתפת פעולה עם הרופא ונוטלת כל כדור שהוא מצווה עליה. הבעל הצעיר מתלבט בשאלה: האם להעמיד את אשתו הטרייה על חומרת מצבה או שמא עדיף שלא תדע על כך מעבר למה שהיא יודעת מעצמה. הרופא מצידו מתלבט אף הוא בשאלה: האם לגלות לה שהיא מטופלת בתרופות נוגדות פסיכוזה, טיפול שיכול להיות ארוך מאוד, או שמא עדיף לשחק את המשחק שהוא רק "נותן לה רק כמה כדורי הרגעה עד שתירגע ממשבר הנישואין" כפי שאמר לה בהתחלת הטיפול.

בתור מומחים לרפואה והלכה, איך מייעצים לרופא ומשפחתו? האם יש או אין להעמיד את הנערה למצבה? ולמה? איזה ערך קובע?