בדבר היקף טיפול הארכת חיים וסבל במטופל צעיר עם פיגור שכלי קשה (פרקינסון) – סוגיות הלכתיות ומוסריות

שלום רב,

שמי ט' ואני סטודנט לרפואה שנה ד'.
במסגרת סבב (במחלקה פנימית) אנו נדרשים לעסוק במקרה מורכב של מטופל מהבחינה האתית ולא המקצועית רפואית.
ברצוני לציין שאין לי כל אחריות או נגיעה לטיפול, ומדובר בשאלה לצורך לימוד עקרונות ההלכה בלבד.

הנידון הוא במטופל בן 43 עם פיגור שכלי קשה , פרקינסון (ספסטי לחלוטין חסר יכולת התניידות), ואנצפלופתיה מוחית קשה, ללא יכולת תקשורת כלשהיא, וללא כשירות לקבל החלטות. המטופל מאושפז במח' פנימית א' עקב פצעי לחץ רבים קשים מאד שניכר שהם מסבים לו סבל רב. בנוסף הוא כנראה סובל מאוסטאומייליטיס. למטופל אח המהווה אפוטרופוס לכל ענינייו. לציין לדברי האחות האחראית לטיפולו ב"כפר השוודי" שם טופל עד להידרדרות במצבו, יש למטופל יכולת הבנה כלשהיא למרות העדר יכולת התקשורת.
השאלות שעולה לאחר שיחה עם הצוות הרפואי האחראי היא לגבי אופי הטיפול במטופל דנן.
האם עלינו לנהוג בטיפול אגרסיבי ולהתאמץ לרפא בכל מחיר כשהדבר רק צפוי לגרום יותר סבל בעקבות הטיפול עצמו(ניתוחי הרטיה וכדומה)וכן להאריך את חייו וסבלו של המטופל שסובל ממחלות הרקע שלו וכנראה עוד צפוי לסבול מחזרה של פצעי הלחץ .

או שמא ראוי לנהוג בטיפול מתון קונסרבטיבי שיגרום פחות סבל למטופל אך גם שצפוי להניב תוחלת חיים קצרה יותר יחסית לטיפול האגרסיבי.
ואולי צריך לתת רק טיפול פלאיטיבי כלומר משככי כאבים וכדומה ולא לנסות לרפא. כי אם נרפא מה כבר צפוי למטופל זה אם לא המשך סבלו בשל מחלות הרקע שלו ופצעי לחץ חוזרים שעוד ישובו.

בבסיס כל שאלות אלו עולות אצלי שאלות בדבר הגדרת חובתו של הרופא.

הקלת סבל? או ריפוי? אם נאמר הקלת סבל אזי היא ניתנת לביצוע תאורטית גם ע"י המתת חסד ואינני מחויב לנסות לרפא או להאריך חיים כלל ועיקר. אם נאמר ריפוי אזי לא מתחשבים כלל בסבלו של המטופל ומרפאים ומנסים להאריך חיים גם אם ניסיונות ריפוי לא צולחים גם במחיר הארכת סבלו של החולה. יותר מכך אם אני לא מסוגל תאורטית לרפא או להאריך חיים אין לי אף מחויבות להקל על סבל. אם נטען שגם ריפוי וגם הקלה על סבל הן מחובותיו של הרופא מה האיזון??? האם אני מנסה לרפא/להאריך חיים כאמור במקרה דנן כשברור לחלוטין שהתוצאה היא רק המשך של סבל. האם אני נוהג רק טיפול פלאיטיבי המקל על סבל בלבד אך אינו צפוי להאריך כלל את חייו של המטופל? או שמא דרך ביניים של טיפול קונסרבטיבי שמציע הארכת חיים מסוימת והקלה יחסית של כאב.או שמא טיפול אגרסיבי המאריך חיים ומתעלם מהארכת סבלו של המטופל.
ברצוני לציין שאני בכלל לא שואל האם ואילו חיים ראויים להצלה (כיוון שאין זו שאלה ששכל אנושי מסוגל להבין "תולה ארץ על בלי-מה") אלא רק מצד ההתיחסות המעשית המחויבת לסבלו של המטופל. האם ערך קדושת החיים גובר בכל מצב על "איכות החיים" והאם בכלל אדם יכול לענות על שאלה זאת גם אם הוא מחוייב להידרש לכך כששאלה זאת ניצבת לפתחו.
שאלה נוספת שחייבת להידרש היא מה מעמד הרופא ומה מעמד האופטרופוס(ע"פ חוקי מדינה) בהלכה לשם קבלת החלטות טיפוליות-ערכיות שכאלו.

אני רוצה להודות מקרב לב
אני יודע שאני שמדובר בשאלות קשות ואני אעריך מאד את התשובה
ט