ברכת דיין האמת בקבלת בשורה רפואית רעה

תשובת הרב יהושע וייסינגר

שלום וברכה,

א. חז"ל אומרים שעל בשורה רעה אומר ברוך דיין האמת, וכך נפסק בשו"ע שכתב: "על שמועה רעה מברך: ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם דיין האמת". הביאור הלכה (שם ד"ה דיין האמת) הביא ש"שמועות רעות" כוללות גם שמועה על שהחמיץ יינו או שמתה בהמתו. 

על פניו נראה שאם מברך על מות בהמתו קל וחומר שיברך בשורה רעה כאבחון של מחלה קשה או על מות בנו/בתו ואפילו אם הם מוגדרים כ'נפלים'. וכן פסק הג"ר משה פיינשטיין (הובא בספר יסודי שמחות לרב פלדר, עמ' 2 הערה 8; זכרון מאיר ו א ב [12] בתור יש אומרים). אמנם בגשר החיים (ד כא) כתב שלא לברך "דיין האמת" כשם שאין קורעים עליו, וכן כתב בזכרון מאיר (ו א ב) בסתם, ובנטעי גבריאל (קלה ו) כתב שיש אומרים שיברך בלי שם ומלכות.

מן הדין היה ראוי לסמוך על הגר"מ פיינשטיין הנ"ל ולברך ברכה זו אחרי בשורת האבחון הרפואי הקשה [כבמחלת הסרטן וכד'], שהרי אין הכרח הלכתי לברך רק בעת מות וכד'. אולם יש לציין שישנו שיקול משמעותי נוסף. בעת שאדם מברך ברכה זו, הוא מקבע את המחלה, באופן פסיכולוגי אצלו בנפש, וממילא סיכויו להתרפאות קטנים יותר. בשל עובדה זו, ההדרכה היא שלא יברך על אף עיקר הדין.

ב. מאידך בשאלתך השניה, אישה שעברה הפלה טבעית עליה ומצטערת צער רב, עליה לברך שהרי השיקול הפסיכולוגי של הנזק הנפשי הנ"ל, לא קיים.

יש לציין שהגר"מ פיינשטיין לא דיבר בצורה מפורשת על עובר אלא על תינוק שמת בתוך שלשים יום, ולכן יש מקום להחמיר ולברך בלי שם ומלכות בעיקר בשלבים הראשונים של ההריון. ומאידך, מי שאינו רוצה לברך יכול לסמוך בלי פקפוק על הפוסקים שכתבו לא לברך, גם משום שכיום אין מקפידים לברך על כל שמועה רעה.

ג. בשל חשיבות הענין, הרלוונטיות לעניננו ותוספת המקורות, אצטט מתוך החואףברת "כחלום יעוף" (הרב אברהם סתיו, מוסד הרב קוק, ירושלים, תש"ע, עמ' 27-29):

גם על עובר, או תינוק שאין מתאבלים עליו, אפשר וראוי לברך "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם דיין האמת", כמו שמברכים על כל שמועה רעה. והרוצה לחשוש לדעות אחרות, יכול לברך בלי שם ומלכות. אמנם, במידה ואין ההורים חשים כאב גדול כתוצאה מההפלה או הלידה השקטה, הרי שהם פטורים מברכה זו, והדבר מסור ללב.[1]

קרובים וחברים של הורי המת, יכולים לברך, אך בלי שם ומלכות.[2]

זמן הברכה – לכתחילה יש לברך בזמן ההפלה או סמוך לו ככל שניתן ובמשך כל אותו היום, ובמקרה שנתגלה מוות תוך-רחמי ייתכן שיש לברך בזמן הגילוי.[3] אם לא בירכו, יכולים לברך גם בזמן הקבורה, ואם לא בירכו ביום הקבורה אך לא נחלש צערם, נחלקו הפוסקים אם יכולים לברך בשם ומלכות ועדיף שיברכו בלי שם ומלכות.[4]

קריעה

אין חיוב קריעה על עובר או תינוק שאין מתאבלים עליו[5], אך מי שרוצה לקרוע, יכול לעשות זאת.[6]

צידוק הדין

נהגו לומר צידוק הדין על תינוק שנפטר לאחר שלושים יום ומעלה[7], אמנם יש נוסח מיוחד שאפשר לאומרו על ילד קטן יותר.[8]

קדיש

אין חיוב לומר קדיש על עובר או תינוק שאין מתאבלים עליו[9], ובמקרה של תינוק שנפטר לאחר שלושים יום יש מנהגים שונים.[10] אמנם, אם רוצים ההורים לומר קדיש על עובר או על תינוק רך, אין בכך איסור, ויש שכתבו שאף ראוי לעשות כן, אך אין הם יכולים לדחות 'חיוב' אחר.[11]

יש להעיר, שגם על ילד רגיל אין האב אומר קדיש בלי לקבל את הסכמת הוריו שלו, ויש שכתבו שבימינו גם הסכמת ההורים לא מועילה.[12]

הספד

אין מספידים עובר או תינוק שאין מתאבלים עליו, ותינוק שנפטר לאחר שלושים יום אפשר להספיד אף שאין חייבים. ובכל מקרה מותר לומר דברי פרידה בזמן הקבורה.[13]

ונראה, שניתן לעורר את הציבור לתיקון ובנייה, איש איש בדרכיו, כתיקון לנפש שעזבה. כמו כן, במקרה כזה קשה לעיתים להספיד, שהרי כמעט ואין מכירים את התינוק, והשתיקה עצמה והתינוק הקטן שבחיק אביו הם ההספד הטוב ביותר.

בשורות טובות

---

[1] כך העירו הרב זילברשטיין והרב רוז'ה על פי דברי המשנה ברורה (רכב ג) שכתב שדווקא כאשר יש לאדם צער מהשמועה הרעה הוא חייב בברכה זו.

[2] כפי שנהגו לברך בלי שם ומלכות על כל אדם ששומע שמת ואינו קרובו (גשר החיים ד ה), וגם כאן מי שאינו רוצה לברך כלל יכול לעשות כן.

[3] על שמועות רעות יש לברך בזמן ששומע אותן (ברכת הבית א לא ו), ולכאורה נראה שבמוות תוך-רחמי השמועה הרעה היא המוות עצמו, ואילו בהפלה מסיבות אחרות השמועה הרעה היא ההפלה עצמה (אמנם ישנם מקרי ביניים כמו מומים קשים שאפשר להשוותם למוות תוך-רחמי). אך הרב ליכטנשטיין והרב י"צ רימון הורו לברך בכל מקרה בזמן ההפלה עצמה משום שאז עיקר הצער.

[4] יש שנהגו לקרוע ולברך סמוך לקבורה במוות של אדם בר-קיימא (רמ"א יו"ד שמ א), משום שהצער עדיין חזק, ואם כן נראה שגם כאן, כשלא קורעים, מותר לברך גם בזמן הקבורה (במידה וההורים נוכחים בקבורה, שאם לא כן אין משמעות לזמן הקבורה עבורם).

הצער על מותו של ילד לא נעלם, אך עם הזמן הוא הולך ומתרכך. ונחלקו הפוסקים עד מתי אפשר לברך – לדעת ברכת הבית (שם, הובא גם בפסקי תשובות רכג) והשבט יהודה (יו"ד שמ א) אפשר לקרוע כל זמן שיש לו צער גדול, ואילו לדעת ברכת ה' (חלק ד ב פא-פב על פי יביע אומר ב יו"ד כג ו) יכול לברך רק ביום המיתה או הקבורה. ולמעשה נראה שלא לברך בשם ומלכות במקרה כזה משום שכל עיקר הברכה תלוי במחלוקת וספק ברכות להקל.

[5] שלחן ערוך (יו"ד שמ ל), ובניגוד לדעה המובאת ברמב"ן (עי' טור ובית יוסף שם).

[6] כך עולה מדברי הרמב"ם (פירוש המשניות מועד קטן ג ז) שכתב ש"כל הרוצה לקרוע בגדו ולחלוץ מנעלו אין מונעין אותו", ומדברי המאירי ועוד ראשונים שם. ונראה שאין בקריעה על עובר או תינוק קטן משום "בל תשחית", משום שהקריעה נעשית כביטוי לצער של האדם ולא כהשחתה לשמה, וכן כתב הרב ימין לוי (התמודדות עם אובדן תינוק עמ' 108). אמנם הריטב"א (מועד קטן כה א) הביא דעה שאסור לאדם לקרוע בגדו מבחירה משום "בל תשחית", ובספר עץ השדה (טו ז [כז-כח]) כתב שמחלוקת זו תלויה במחלוקת הראשונים האם דין קריעה דוחה את איסור "בל תשחית" או עוקר אותו מיסודו. ועיין בדרכי משה (יו"ד תב ב) ובהגהות והערות שם (אות יב).

והרב יעקב אריאל (בהערות לספר דרכה של היהדות במוות ובאבלות עמ' 360) כתב שמותר לקרוע על בן מאומץ למרות שאין עליו חיוב קריעה. ובתינוק שמת בתוך שלושים פשוט אף יותר שמותר לקרוע, משום שהפטור מקריעה הוא מדין "ספק דרבנן לקולא" (עיין בהקדמה לספר חיים וחסד אות ה), ויכול אדם להחמיר על עצמו.

יש להעיר, שקריעה על בן או בת ושאר קרובים שונה מקריעה על אב ואם בדינים רבים, כמפורט בשלחן ערוך (יו"ד שמ).

[7] כך פסקו גשר החיים (א טז ו) והפני ברוך (ה יט) על פי השלחן ערוך (יו"ד שמד ד) והש"ך (שם ג) ודלא כרמ"א (שם) שכתב לומר צידוק הדין רק מגיל י"ב חודש.

[8] בזכרון מאיר (יז ו א ד [112]) הביא בשם ספר חיים הנצחיים (ו) לומר על ילד קטן שמת – "רחמנא דריחם על אבהתנא צדיקיא הוא ירחם על נשמתא דעולימא הדין וייעול יתיה בגינתא דעדן להשתעשע בהדי צדיקא ויהי כפרה על אבוהי ועל אמיה כקרבן דמתקבל ברעוא קדם מרא עלמא. וימחול חובנא ויתן לנו בנין דכרין דיחיון ויהון עסקין באורייתא. ויעדי מנן ומכל עמיה בית ישראל צרה ויגון ואנחה ונאמר אמן". (תרגום – המרחם שריחם על אבותינו הצדיקים הוא ירחם על נשמת הילד הזה ויכניס אותו בגן עדן להשתעשע עם הצדיקים ויהיה כפרה על אביו ועל אמו כקרבן שמתקבל ברצון לפני אדון העולם. וימחול חובותינו וייתן לנו בנים זכרים שיחיו ויהיו עוסקים בתורה. ויסיר ממנו ומכל עמו בית ישראל צרה ויגון ואנחה ונאמר אמן.) אך נוסח זה לא נמצא בשאר ספרי הפוסקים. ולא ברור לגמרי באיזה "ילד קטן" מדובר. ובספר התמודדות עם אובדן תינוק (עמ' 90) המליץ להורים שחפצים בכך לומר את צידוק הדין הרגיל באופן פרטי ולא ציבורי.

[9] שלחן ערוך (יו"ד שדמ ד).

[10] לדעת השלחן ערוך (שם) אומרים קדיש אם מת לאחר שלושים יום, אך לדעת הרמ"א (שם) אומרים רק לאחר י"ב חודש, ועיין גשר החיים (ל ח ט) וכל בו על אבלות (ג ד יח) שהביאו דעות שצריך לומר רק על בן דעת.

[11]  בשו"ת ממעמקים (א טז) כתב שלפי דברי השלחן ערוך (יו"ד רסג ה) שמלים 'נפלים' קודם קבורתם וקוראים להם בשם בכדי שירחמו עליהם מן השמים, הוא הדין שיש לומר עליהם קדיש בכדי שירחמו עליהם. אמנם למעשה העיד שם שהורה להורים לומר קדיש רק על תינוקות שחיו שלושים יום. ובשו"ת ויצבר יוסף (כא, מובא בציץ אליעזר ז מט ו ז) כתב שלפי דברי המקובלים והחוקרים שיש גלגולי נשמות, יש לומר קדיש ולעשות שאר דברים לעילוי נשמת תינוקות שלא חטאו. וכך הנחה הרב ימין לוי בספרו התמודדות עם אובדן תינוק (עמ' 92-95) מטעמים דתיים ומשיקולים רגשיים.

[12] הציץ אליעזר (ז מט ו) הביא את שתי הדעות ונראה שנטה לשלול אמירת קדיש גם כאשר ההורים מסכימים. דין זה נאמר רק ביחס ל'קדיש יתום', אך אפשר לומר 'קדיש דרבנן' גם כאשר ההורים בחיים (ראה בציץ אליעזר שם).

[13] בשלחן ערוך (יו"ד שדמ ד) כתב שיש להספיד ילד רק מגיל חמש או שש שנים, ואחר כך כתב (שם ח) שאין להספיד 'נפל'. ובהסבר הכפילות כתב ערוך השלחן (יו"ד שדמ ח) שילד קטן לא חייבים להספיד, ואילו 'נפל' אסור להספיד גם אם רוצים. ובהגהות בית הלל (שם) כתב שבימיו (בסביבות שנת תר"נ) אין נוהגים להספיד על שום קטן בבית הקברות, ובנטעי גבריאל (נא ז [ח]) כתב שכיום כן נוהגים להספיד על קטנים. ונראה שגם במקרים בהם אין מספידים, מותר לומר דברי פרידה על הקבר כפי שמצינו במקרים אחרים בהם אסור להספיד (בחול המועד למשל).