דיאודורנטים שונים בשבת

פסק השמירת שבת כהלכתה [פרק יד סעיף לו] כי השימוש בגוף [ולא בבגדים] בדאודורנט ספריי, ודאודורנט נוזלי שבראשו כדור, וכן באבן מנרלית, מותרים בשבת. אבל בעשוי כמין משחה הנמרחת בגוף האדם אסור.

ביאור התשובה:

ראשית, יש למנות את האיסורים הרלוונטים לשימוש בתכשירים אלו:

א. איסור זורה. ב. איסור רפואה משום גזירת שחיקת סממנין. ג. איסור מוליד ריח. ד. איסור ממרח.

א.  איסור זורה: כתב הרמ"א בסוף סימן שיט', "הרוקק ברוח בשבת והרוח מפזר הרוק חייב משום זורה", ומקורו, מהמהרי"ל בשם אור זרוע, והירושלמי.  המשנה ברורה שם [וכן בביאור הלכה שם] פסק כדברי רבי עקיבא איגר, שכתב, כי לא ראינו מי שחושש לזה, אלא דוקא בבורר על ידי הרוח בין אוכל לפסולת, אסור משום זורה. אבל בכולו פסולת [והוא הדין בכולו אוכל] אין דין מלאכת זורה. ולגבי המקור מהירושלמי, הביא הביאור הלכה, את ספר 'אלפי מנשה', שביאר את הירושלמי באופן אחר.

לפי זה אין איסור זורה בדאודורנט ספריי, כהכרעת האחרונים, ודלא כדברי הרמ"א [אף בדברי הרמ"א מביא בביאור הלכה, דיתכן דסובר כן דוקא בגידולי קרקע, ומחשיב רוק לגידולי קרקע. עיין שם]. וכן הסיק להלכה בשו"ת מנחת יצחק [חלק ו סימן כו] שאין בזה איסור זורה. וכן פסק בשמירת שבת כהילכתה פרק כה הערה לה.

ב. איסור רפואה משום גזירת שחיקת סממנין: כתב השולחן ערוך [שכח, לו] "אין לועסין מצטיכי ולא שפין בו השינים לרפואה ואם משום ריח הפה מותר". וביאר המשנה ברורה [קטז] כי העברת ריח, אינה רפואה.

לפי זה, אף בדאודורנטים השונים, לא שייך גזירת שחיקת סממנין, שהעברת ריח אינה רפואה.

ג. איסור מוליד ריח: כתב השו"ע [בסי' תקיא,ד על פי הגמרא ביצה כב,ב] דין מוליד ריח, שאסור ביום טוב [והוא הדין לשבת] ומוסיף הרמ"א: ואסור לסחוף כוס מבושם על הבגדים, משום שמוליד בהן ריח. וביאר המשנה ברורה ס"ק כז, על פי רש"י ביצה כג,א] שאסור מדרבנן, שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה.

כתב המשנה ברורה [ס"ק כו] את דברי המגן אברהם, שאף שכבר קיים ריח, אסור להוסיף. אמנם בשלחן ערוך הרב [תקיא] מתיר הוספה.

אמנם כל זה מדובר בבגדים. אך בגופו מבואר בהרבה אחרונים להתיר:

כתב המשנה ברורה שבודאי יש להקל בנותנים שמן מערב שבת, למים שנוטלים מהם הכהנים בשבת, אף על פי שמוליד ריח בידי הכהנים.  בפשטות, אין הבדל בין ידיו לשאר גופו, ומתיר המשנה ברורה מוליד ריח בגוף. וכן כתב בשמירת שבת כהלכתה [פרק יד סעיף לו והערה צז] בשם הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל. וכן בספר 'שבת לישראל' [עמוד תפב] בשם הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א. [וראה להלן מה שכתבנו בשם כף החיים קכח,מד].

אולם בשו"ת מנחת יצחק [ח"ו סי' כו] ובשו"ת אור לציון [ח"ב סימן לה, אות ח'] כתבו, כי היתר המשנה ברורה, הוא דוקא לידיים ולא לשאר הגוף, וכמבואר בגינת ורדים [או"ח כלל ג' סי טז] שידים עסקניות הם ואינו מתקיים בהם יותר משאר הגוף.

ובכף החיים [קכח,מד] האריך בדין מוליד ריח, וכתב, דכיון שרבו הפוסקים לאסור הולדת ריח בגוף, יש לאסור. אבל דוקא במכוון להוליד ריח, אבל בשאינו מתכוין להוליד ריח, כגון שמכוין להריח את הורדים, וכשמחזיקם, נותנים ריח טוב בידיו, או שמכוין למתק המאכל ונותן גם כן ריח, מותר.

וכן כתב הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א [ב'חשוקי חמד, שבת סד,ב] שאף לשיטת המגן אברהם שאוסר מוליד ריח בגוף, היינו דוקא שמכוין להוליד ריח. אבל כשמתכוון להעביר את הריח הרע, יתכן שמותר לכולי עלמא. וכך דייק מלשון המגן אברהם שכתב "וזה ניחא להו ומכוונים לכך".

ובספר נשמת שבת [ח"ד סי' שמה] כתב בשם הגרש"ש קליין שליט"א כי באבקה יש יותר להקל, שהדבר שממנו הריח נשאר לפנינו, והרי מוליד ריח, הינו שבמקום חדש נוצר ריח, ולא שהריח נשאר במקומו, באבקה.

ד. איסור ממרח:

מבואר במשנה [שבת קמו,א] גבי חבית "ואם היתה נקובה לא יתן עליה שעוה מפני שהוא ממרח". ובגמרא [קמו,ב] נחלקו רב ושמואל גבי מירוח 'משחא [פירש רש"י: שמן עב"], לרב אסור, גזירה משום שעוה, ולשמואל מותר.

כתב שו"ע [שיד,יא]: "אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח (וכו') אבל בשאר דברים דלית בה מירוח (וכו') מותר". והיינו כדעת רב, שאסר מירוח בשמן. אמנם במשנה ברורה [ס"ק מה] כתב דדוקא בשמן עב, גזרו חכמים, משום ששייך בו קצת מירוח, יבואו להתיר מירוח שעוה. אבל בשמן שאינו עב, דינו כשאר דברים המותרים. בהמשך דבריו, כתב המשנה ברורה [שם] על פי האחרונים, כי שומן וחלֶב דינם כשעוה.

עוד כתב המשנה ברורה [שם ס"ק מו] שאסור להניח השעוה או השמן, אפילו בהנחה בעלמא.

לפי זה, דאודורנט העשוי כשמן עב, אסור בשימוש בשבת, אפילו בהנחה בעלמא.