דימום מן הרחם ומ"עורק הזהב"

לשאלה א. דמם מוורידי טחורים מופיע בספרות ההלכתית כדמם עורק הזהב.

ראה באנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך מעיים.

ובהערה 149 שם: "[149] הפוסקים מכנים מצב זה [של מחלת הטחורים] בשם עורק הזהב (גאלדענע אדער), וראה תיאורו האנטומי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' קפה. ויש להעיר, שיש שם כמה אי דיוקים ואכמ"ל. וראה גם בשו"ת רעק"א סי' סא, מה שמביא מחלוקת בין הפרופסורים שנשאלו על ידו בקשר לגאלדענע אדער, עיי"ש" ע"כ.

לשאלה ב. השאלה היא על המנגנון הפיזיולוגי של מעשה רבי, בנדה סו,א. ובשו"ע יו"ד קפז, ט.

יש לשאלה שני חלקים, ויש להתחיל כאן מן הסוף. החלק השני: כיצד פליטת החררה מוציאה אותה מחזקת רדמ"ת? התשובה הפיזיולוגית פשוטה, וכדלהלן.

רדמ"ת נוצר כאשר התשמיש גורם להתכווצות הרחם (ידועים כיום שני מנגנונים לכך, ואכמ"ל), ובעיקבות ההתכווצות הזו יוצא דם מן הרחם (גם כאן ידועים מצבים שונים בהם זה יכול לקרות).       

אחד המצבים בהם התכווצות הרחם גורמת לדימום רחמי, הוא מצב בו יש הצטברות דם ברחם — המטומה בלשון הרופאים — וכאשר הרחם מתכווץ, ההמטומה, כולה או חלקה, יוצאת מהרחם. אם כמות הדם בהמטומה גדולה, אזי במקרים רבים הדם יצא בצורת קריש דמוי כבד, או חררת דם בלשון חז"ל.

יציאת חררת דם מבטלת את חזקת הרדמ"ת, כי יתכן ומצב הרדמ"ת נבע מההמטומה ברחם, ואם הרחם אכן התרוקן מהדם, שוב לא יוכל התשמיש וההתכווצות שבעיקבותיו, לגרום לדימום רחמי.

כאמור אין זה ודאי, ולכן אם שוב ראתה מחמת תשמיש אחרי יציאת החררה אפילו פעם אחת, הרי הוכח או שהרחם לא התרוקן מהדם, או שהראייה מחמת תשמיש לא היתה בגלל המטומה ישנה, אלא בגלל שבירת רירית חדשה אחרי כל תשמיש.

 החלק הראשון הוא ההסבר איך ההבעתה גורמת להתכווצות הרחם. יש כמה הסברים אפשריים, אך איננו זקוקים לכך. זו עובדה אמפירית שחז"ל צפו בה והכירוה. כך שההסבר של התופעה הוא בעל ערך מחקרי בלבד ולא חיוני להתאמת דברי חז"ל עם הידע של ימינו.