דעת חז"ל והרפואה לגבי שתיית ארס נחשים

רוב סוגי ארס הנחשים הידועים לנו היום מורכבים מחלבונים, המתפרקים במערכת העיכול.

גם בארס המורכב מחלבונים כאלה, קיימת סכנה ממשית בשתייתו, בגלל האפשרות המצויה של חתך פצע או ארוזיה ברירית הפה.

במצב כזה הארס עלול לחדור למחזור הדם דרך האיזור הפגוע, קטן ככל שיהיה.

בנוסף, עדיין אין למדע של ימינו את הנתונים על כל סוגי הארס הקיימים, והנסיון מלמד שיכולות להיות הפתעות גם בנושא עמידות של חומרים למערכת העיכול.

כדאי לזכור דוגמא חדשה יחסית של רעלנים מסוג פריונים (קיצור של Proteinacious-infectious particle), העשויים מחלבון זעיר שלא נהרס במערכת העיכול, וגורמים למוות במחלות כמו קרויצפלד יקוב.

לסיכום:

1. כל חשיפה לכלי דם בתהליך השתיה (פצעים או חתכים בפה, כיבים, זיהומים וכן הלאה) הופכת את תהליך השתיה ללא פחות מסוכנת מהכשה. כמות החתכים המיקרוסקופיים שיש בפה ובמערכת העיכול איננה מבוטלת.

2. אין לחפש אצל חז"ל תחרות עם ידע מדעי- לא של זמנם ולא של היום. הזהירות היא תולדה של מציאות, של היווכחות אמפירית פשוטה (עשרה אנשים שותים מחבית והאחרון ניזוק – עבודה זרה ל). הכרזת סכנה איננה ניסיון להגדיר את פעולת הארס. היא אזהרה- וחשוב להבחין בין השניים.

כמו כן, לגבי ההבדל בין הידע הרפואי וההלכה, כדאי לעיין בדברי הרמב"ם, הרופא הגדול, שמביא את אזהרת חז"ל כפי שהיא- עם ציון המקרה וללא איבחון אופי הארס (רמב"ם הלכות רוצח יד א).

כולי תקווה שלא תלך לחפש ארס להרוויית צמאונך.