הלכת הרמב"ם מהירושלמי תרומות על גויים שצרו על עיר וביקשו שיימסר לידם יהודי אחד

ר' מרדכי שלום,

אני מקווה ששלומך וב"ב טוב.

עליתי כעת על משהו חשוב מאד מבחינתי, והוא נראה לי רלוונטי גם לענייניך. אשמח לשמוע את דעתך.

שוחחתי עם מנחם פינקלשטיין (היה הפצ"ר, וכעת שופט מחוזי בחיפה) והוא סיפר לי על מאמר של פרופ' אנקר (משפט עברי בבר-אילן. בפנסיה) שמעיר לגבי הלכת הרמב"ם מהירושלמי תרומות על גויים שצרו על עיר וביקשו שיימסר לידם יהודי אחד. הוא שואל מדוע ההלכה הזו מופיעה בהל' יסודי התורה ולא בהל' רוצח ושמירת הנפש?

לטענתו מדובר על מלחמה בטרור. אני מפקפק, שכן אם כך היה אזי סביר שזו היתה תקנה דרבנן (כמו אין פודין את השוביין יתר על כדי דמיהן), ומשמע מהמקורות שזוהי הלכה דאורייתא. אבל השאלה שלו מצויינת, ולכן די ברור שמדובר כאן על חילול וקידוש השם, ולא על הל' רוצח ושמירת הנפש. כלומר ההחמרה באיסור מסירת יהודי לידיהם נובעת מחילול השם ולא מ דיני פיקוח נפש ורציחה.

ההשלכה המיידית היא שאין להקיש מכאן מאומה על הלכות דילול עוברים והפרדת תאומי סיאם. שם ודאי יש להרוג את האחד (גם אם אינו עובר) על מנת להציל את השאר. הרי גם הוא עתיד למות, ולכן גם הוא מסכים בהגרלה הוגנת לכך שיימסר אחד על מנת להציל את השאר. כאן אלו הלכות פיקו"נ ורציחה ולא חילול השם, ואין כל מקום לחומרא זו.

בעיניי זוהי הערה נפלאה, אך אני יודע שהפוסקים נוהגים לקשור את הירולשמי והרמב"ם הללו למקרים של פיקו"נ כמו דילול עוברים וכדו'.

זה כמובן מתאים מאד למסקנתי במאמר על תואמי סיאם, ונותן מוצא הרבה יותר טוב ממה שאני עצמי הצעתי שם לפרש את הירושלמי והרמב"ם.

שאלותיי:

1. האם זה נראה לך?

2. האם נכון שהפוסקים לא חילקו כך?

3. מדוע? והאם אין הצדקה לשנות זאת? כפי שכתבתי במאמר, הסברא היא מוכרחת ממש (ללא כל שמץ של ספק בעיניי).

זוהי שאלה רבת חשיבות לנושאים שבהם אתה עוסק, ועל כן חשבתי שזה גם יעניין אותך (מעבר לתרומה האלטרואיסטית שבהתייחסותך עבורי).

בברכה,