המתת חסד – מקרה מעשי

שלום רב!

שמי רחל, ואני אחות מוסמכת העובדת בבית חולים בישראל. לפני מספר ימים אירע מקרה במחלקתי, אשר חברותיי ואני חלוקות אודות נכונות פתרון הבעיה שהתעוררה. מדובר בחולה קשישה, אשר מונשמת זמן רב, (כחודשיים ימים), בעקבות אוטם מוחי נרחב שעברה. המטופלת מחוסרת הכרה מרגע אשפוזה, עם חום גבוה – המוגדר כ"חום מרכזי" – ללא עדות לזיהום בתרביות דם רבות שנלקחו. המטופלת אינה מגיבה כלל לקריאה, לנוכחות בני משפחתה וכו'. למטופלת פצעי לחץ בארבעת גפיה, עימם הגיעה לאשפוז. המשפחה הביעה מס' פעמים רצונה – שנפסיק את הטיפול בה לאור מצבה הקשה.

לפני מס' ימים, במהלך טיפול סיעודי הוזז הטובוס ממקומו, ללא כוונה, והיה צורך להחליפו. באותה נקודת זמן התגלה חוסר תמימות דעים בין הרופאה, שביקשה להניח לחולה במידה ולא תצליח לנשום בכוחות עצמה

ולא לחדש את הטובוס.(זאת לאחר שנסיון ראשון להכנסת הטובוס מחדש – כשל). האחות חשה כי מעשה זה לא יהיה נכון, מבחינה מצפונית והלכתית לדבריה, מכיוון שמצב חדש זה, ללא טובוס, "נכפה" על המטופלת ע"י "גורם חיצוני", ולא תלוי במצבה הגופני או ב"החלטת גורם עליון שהנה הגיע זמנה לעבור מן העולם". חלק מן האחים/ות סברו כי במידה ולא היה נעשה נסיון נוסף להנשמה ע"י מרדים, (שהוזמן בהמשך), המטופלת הייתה מנסה לנשום בכוחות עצמה, ובמידה ולא הייתה מצליחה – הייתה עוברת מן העולם לעולם שכולו טוב, ללא כל סבל ומכאוב. כך גם משפחתה הייתה סוגרת מעגל.

אודה לתשובתכם המהירה, מהו ההיבט הנכון מבחינת ההלכה, המשפט והאתיקה הרפואית. במידה והחולה לא הייתה מונשמת שוב, האם הדבר היה שווה ערך להמתת חסד??.