[הערכת צוות פרוייקט השו"ת: לצערנו לא יכולנו לענות על השאלה במועדה בעקבות אבלות]
שלום רב
1. יש חשיבות מרובה בשיכוך כאבים, גם מבחינה רפואית וגם מבחינה מוסרית למנוע לחולה סבל. לכן מותר לתת לה מורפין אם לדעת הרופא אין בזה סכנה ברורה ואין הוראות-נגד אחרות. (עי' תשובתו של הגרש"ז אויערבאך זצ"ל בענין "שיכוך כאבים שמקצר כאבים", ספר אסיא, כרך יא, עמ' 3-8; אסיא נט-ס, עמ' 46-51)
2. בענין ההעברה להוספיס, חשוב לברר את דעתה של החולה, אם היא עדיין במצב הכרה ובעלת שיפוט. גם צריך לברר היטב עם מנהלי ההוספיס את נוהלי המקום – איזה טיפולים עושים, איזה לא עושים, ואיזה נמנעים אף מלהחזיר כשהדבר נפסק מעצמו.
אם החולה מתנגדת, בוודאי שאין להעבירה.
לעומת זאת, אם החולה מעוניינת לעבור – או שאינה במצב להביע דעה ותחושת המשפחה שלא היתה רוצה בהארכת הסבל לחיי שעה – ראוי להעבירה אם הנוהלים בהוספיס אינם מנוגדים להלכה. להרבה פוסקים מותר לוותר על טיפולים מיוחדים, וכמו שכתבת. אולם על הטיפולים הטבעיים של מזון, נוזלים וחמצן אין לוותר בכל ענין אף נגד רצונו של החולה (למשל אם הזונדה נפלה – חייבים להחזיר). [גם על טיפול תרופתי שגרתי כגון אנטיביוטיקה לזיהומים מקריים נחלקו הפוסקים אם חייבים ליתן, עי' מאמרו של פרוס' אברהם שטיינברג, "הבסיס ההלכתי להצעת חוק הנוטה למות" באסיא סט-ע, עמ' 23-58.] לכן, אם יש חשש ממשי שלא יקפידו על זה, אין היתר להעביר את החולה לשם. בברכת רפואה שלימה, הרב מאיר אורליאן