הפלה לאשה מאושפזת במוסד פסכיאטרי

יש להבדיל בין שני מצבים. האחד: כשהאשה רוצה להפסיק את ההריון. השני: כשהאשה מעוניינת להמשיך את ההריון ומוכנה להסתכן לשם כך. במצב הראשון – השאלה די פשוטה, כי: א. דינה של אשה זו כחולה שיש בה סכנה. ב. יש סכנה גם בהפסקת ההריון וגם בהשארתו. ג. השיקול הקובע כאן הוא היכן הסיכון פחות. ולכן אם (כפי שנראה לי לכאורה) הסיכון יותר גבוה בהשארת ההריון – אזי מותר ללא פיקפוק להפסיק את ההריון לא רק לשיטת הציץ אליעזר אלא גם לשיטת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, ואפילו לשיטת האגרות משה. את השאלה הזו ראוי להפנות לרופא במפורש, אך אוסיף שלפי הבנתי קרוב לוודאי שרמת הסיכון בהשארת ההריון (כולל הסיכון לדיכאון שלאחר לידה) גבוהה יותר. ודיכאון, כאמור היא מחלה מסוכנת מאוד עם אחוז התאבדויות גבוה, ובמיוחד שכבר קיימות מחשבות אובדניות היום. במצב השני השאלה מורכבת יותר ויש צורך בנתונים נוספים. שכן מותר לאשה להסתכן בהריון ולידה גם רמה של סיכון שבמקרה אחר דוחים את השבת. אך גם כאן יש גבול לרמת הסיכון המותרת. _____________________________________________________________

הרב גבריאל טולדאנו מוסיף:

באגרות משה חלק ג' בי' ס"ט חו"מ חלק ב' כתב לאסור הפלת עוברים מטעם רציחה, ואפילו בפחות מ40 יום, והתיר רק באופן שיש אומדנא ברורה לרופאים קרוב לודאי שתמות האם- שאז התיר הפלה מדין רודף.

[הערת הרב הלפרין: לכאורה צע"ג, שהרי בפיקוח נפש די בסכנה מצויה ואין צורך בקרוב לודאי של מוות כדי לדחות איסורי תורה. ואולי הדברים נוסחו בצורה זו בגלל בעיית האמינות של הרופאים, ואכמ"ל]

ויעוין בציץ אליעזר חלק ט' סימן נ"א פרק ג' שפסק להקל במקום שמצב האישה רופף ולשם רפואתה או השקטת מכאוביה הגדולים דרוש לבצע הפלה, אף על פי שאין סכנה ממשית לחייה. ובפרט נראה להתיר בשופי במקום שעדיין לא מלאו 40 יום להריונה, דסובר שאין בהפלה משום איסור רציחה אלא משום השחתת זרע, ובמקום הצורך ודאי מותר. וכן שמעתי שכך פוסקים חלק מגדולי זמנינו. גם אי נימא שהאיסור הוא משום רציחה, על כל פנים בתוך 40 יום הוי מיא בעלמא.

[הערת הרב הלפרין: והגרש"ז פסק למעשה – במקרה בו הייתי מעורב כרופא – להקל לכתחילה בהפלה תוך 40 יום גם במקום שקיים חשש רחוק לאו דווקא לבריאות האם אלא אפילו אם החשש הרחוק הוא רק לבריאות העובר]

וכן אם האשה מסתכנת, מותר- דהרי כל איסור רציחה שלא נדחה מפני פיקוח נפש הוי משום מאי חזית דדמך סומק טפי, ובעובר בודאי החיים שלו הם פחות חשובים והראיה שאין איסור רציחה בעובר, אם כן לא שייך הכלל של מאי חזית, וממילא אפילו אם האשה רק מסתכנת ולא באופן ודאי שתמות, נמצא שהעובר לא רודף על כל פנים כיון שיש כאן ספק פיקוח נפש לאשה מותר להרוג העובר באופן ודאי דברגע שאין כאן מאי חזית הדר דינא שמותר לרצוח בשביל פיקוח נפש ואפילו ספק פיקוח נפש, דהרי כל התורה נדחית בשביל זה.

{להקלה ב'מאי חזית' אצל עובר, עיין ספר חזו"א על הרמב"ם הל' רוצח פרק א' הל' ט', ועוד יותר בתוס' מסכת נידה דף מ"ד ע"א ד"ה איהו. הפסקי עוזיאל (סי' נ"א ד"ה פסק הרמב"ם) דן ב'זכות לחיות' שיש לאם ועדיין אין לעובר. לעומת זאת רבים הם הסוברים לאיסור הריגת העובר, חלקם מדאורייתא וחלקם מדרבנן: פוסקים הסוברים שאיסור הריגת העובר הוא מדרבנן– הגר"ח פלאג'י בספר 'חיים ושלום' ח"א סוסי' מ., המהר"ש ענגיל ח"ז סוסי' ק"ע, שו"ת בית יהודה למהר"י עיאש, חלק אהע"ז סי' יד, שו"ת ציץ אליעזר ח"ט סי' נא שער ג וחי"ד סי' ק ו-קא. רוב הפוסקים סוברים שהאיסור הוא מן התורה– האחיעזר ח"ג סי' סה אות יד. מביא זאת כ'נקטינן' , שו"ת יביע אומר ח"ד אהע"ז סי' א סוף אות ,. מביא שורת פוסקים ארוכה לאסור מדאורייתא. סיכום שיטות ודיון מובא בנשמת אברהם חלק חו"מ סימן תכ"ה ס"ב ס"ק א'}