הצבע חום בדיני נידה

כת"ר יצא מנקודת הנחה שדעת השלחן ערוך לאסור, ובאמת שכן כתב בספר כרם שלמה (יו"ד ריש סי' קפח) שכתב להעיר ע"ד הסד"ט, שדבריו צ"ע מדברי השו"ע (סי' קפח ס"א) שכתב שאין טהור אלא מראה לבן ומראה ירוק. וכמו כן כתב בשו"ת יפה נוף (סי' צו) דליכא לספוקי במראה ברוי"ן אם הוא מן המראות המטמאות או לאו, דהא כל הפוסקים שוו דאינו טהור אלא במראה לבן וירוק, אבל מראה ברוי"ן פשיטא דנוטה יותר לאדמומית מכל הני מראות ואינו בכלל ירוק. יעו"ש ועוד בסי' צד שם. וכן ראיתי שכתב בשו"ת יד יצחק ח"ג סי' קמה לדייק מדברי השו"ע הנז' דמשמע דזולת מראות הלל מראה החום טמא מחמת חסרון הבקיאות. וע"ע בשו"ת בית שלמה (ח"ב מיו"ד סי' ד).

ברם הנה בב"י כתב, והשתא מ"ש הרא"ש ז"ל דהאידנא אין לטהר שום דם אם לא שיהא לבן וירוק כמראה הזהב, מראה הזהב איצטריך ליה לאשמועינן דאילו ככרתי ליכא לספוקי ביה כלל דהוי כלבן מאחר שאין שום צד נטיית מראה אדמומית וכו'. ומשמע דה"ה לכל מראות שאין לספק בהן באדמומית כלל דטהורים דומיא דכרתי ולא הזכירו ירוק אלא משום דכשהוא כגוון הזהב איכא למאן דאמר דנוטה לאדמימות הוא לפיכך הוצרך להשמיענו בו ולבן שאמרנו לאו דוקא דהוא הדין לכל מראה דאין לספקו במראה אדמומית כלל דשרי דבכלל לבן הוא וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בפרק ב' דשבועות (שם). עכ"ל הב"י.

דעת לנבון נקל שכוונת מרן הב"י לכל מראה שאינו נוטה למראה אדמימות יש לטהרו דלא גרע ממראה הזהב שיש לו נטיה לאדום ואעפ"כ אין הוא נחשב נוטה לאדום וכמ"ש בנידון מראה הזהב, וממילא יש ללמוד מזה למראה החום שהינו שכיח מאוד שיש בו ב' דרגות א' נוטה לאדמומית ב' נוטה לשחור, והמתבונן במראה החום אפי' העמוק שבו אינו ממש דיהה של השחור אלא רק דומה לו ובאמת הצבע הינו חום, וכמו שכתבו הפוסקים גבי מראה הזהב. וכן הדין במראה שנוטה לאדמימות כשאינו נוטה לאדום ורק פעמים אפשר שיראה שנוטה לאדום אך באמת אינו אלא מראה חום הרי גם זה טהור, מיהו אם אכן יש לו באמת נטיה לאדום יש לאוסרו. וכן הסבר דברי היעב"ץ שכתב בתשובה שעמוק שלו נוטה קצת לשחרות הדיהה, שאין כוונתו לומר שדיהה של שחור מותר, אלא כוונתו בעליל לומר דדמי לזהב שאע"פ שיש לו דמיון שנוטה לאדום ואעפ"כ אנו מתירים אותו, ה"ה במראה החום כשהוא עמוק הרבה דומה לכדיהה דשחור רק דומה אבל באמת אינו כן. וכ"כ בספר פתחא זוטא (סי' קפח סק"ב) שהיעב"ץ לא התכוון בכלל להתיר מראה שנוטה לשחור דכונתו דלא גרע ממראה הזהב שנוטה קצת לאדמומית ואפ"ה מתירין, א"כ ה"ה במראה החום דאינו אפי' דיהה דדיהה רק שעמוק שלו נוטה קצת לשחרות דדיהה. וכ"כ בספר טהרת ישראל (סי' קפח בבאר יצחק סק"ח) וכ"כ ערוה"ש (סי' קפח ס"ט) ובשו"ת שמלת בנימין (חיו"ד סי' יט אות ט דקנ"ח ע"ב).

ושוב מצאתי לשלחן גבוה (יו"ד סי' קפח) שלאחר שציטט דברי הב"י הנ"ל כתב, וממילא אתה שומע דמ"ש רבינו ואין טהור אלא מראה לבן וכן מראה ירוק וכו', לאו דוקא, אלא כל מראה שאינו נוטה לאדמומית בכלל, ורבינו נגרר אחר לשון הפוסקים הנ"ל. ע"כ ודו"ק. וכ"כ בהגהות יד שאול (סי' קפח) מראות שלא נמנו לא בכלל כשרים ולא בכלל פסולים, צ"ע אם הדבר תלוי במח' התבואות שור בסי' לח, עם הנו"ב (חיו"ד סי' י) בדין מראות הריאה, שהתבואות שור פוסל והנו"ב מכשיר. וכאן היה נלע"ד בודאי להחמיר, ושו"ר בב"י כאן שכתב בהדיא ששאר מראות טהורים, שרק מראה אדמומית טמא ובטלה דעתי. ע"כ. וכ"פ עוד אחרונים.

והנה כבר הראיות שהזכרתם בשאלה שחום הוא אדום כבר דיברו בזה האחרונים מהם בשו"ת פאת שדך ח"א סי' צה, ספר הלכות נדה פ"א ס"ק מט להגרש"ד איידער, ציץ אליעזר, ספר תא חזי עמ' רכא ועוד, והביאו כמה ראיות להחמיר אציין את חלקם. א. מדין פרה אדומה שאין הכוונה לצבע אדום ממש אלא לצבע חום הנוטה לאדום. ב. ממ"ש מרן הב"י (או"ח סי' תרמה בד"ה נחלקה התיומת) אצלנו נמצא הרבה פעמים כמין כדבר אדום בלולב מצד פניו, הרי שקורא לצבע הקליפה המדבקת בראש הלולב אדום אע"פ שאנו רואים שהוא בצבע חום. ג. בגמ' בסוכה לה: וברש"י והרא"ש שם שכתבו שכל הפירות הנקלפים מאדימים, והרי מראה פירות הנקלפים משתנה צבען לחום. וע"פ האמור לעיל יש ליישב כל הראיות הנ"ל כולן, וכן  יש ליישב שאר הראיות שהביאו ע"פ הנ"ל, כי כל קושיא יש לה תירוץ, והרי ידוע מ"ש הרא"ש (פרק אלו מגלחין סימן כח) שאין להוציא דין על פי קושיא, שאם יש תירוץ אחר לקושיא נתרועע היסוד ונפל הבנין. ע"ש. וע"ע בשו"ת יבי"א ח"א (פתיחה אות ט). ולא העת להאריך.

כמו כן ראוי להזכיר כי האדמות השונות הינן בעלות גוונים שונים של חום, חלקן נוטות לאדום, חלקן לאפור . ראה פרופ' דן יואל, קרקעות ארץ-ישראל והקשר שבינן לבין הצומח הטבעי, בתוך: החי והצומח של ארץ-ישראל : אנציקלופדיה שימושית מאויירת, הוצאת משרד הביטחון 1984.
וראה בספרו של הרב ד"ר מרדכי הלפרין, "רפואה מציאות והלכה" (מכון שלזינגר, ירושלים תשע"ב), סימן ל"ו.

בברכה

הרב אשר שקאני